כותרות TheMarker >
    ';

    לשם שינוי - אימון, טיפול וליווי באתגרי החיים

    מאמרים מקוריים, מחשבות וסיפורים מעוררי השראה, המציעים מבט חדשני ויצירתי לתחום ההתפתחות האישית עם תובנות מרתקות מעולם המחשבה וההגות היהודית והכללית.

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      11/12/17 16:53:
    אמן! חנוכה שמח :)
      11/12/17 13:45:

    חג חנוכה מאיר ושמח

    לא ממש קראתי, יותר רפרפתי בין השורות

    איך שאני קולטת ורואה את היהדות הקונסרבטיבית כיום - היא יותר קרובה לחושך מאשר לאור.
    אולי בעתיד בני אדם (כולם ללא קשר לדתם) יצליחו לחיות על פי אמות מידה של חיבור ושיתוף ופחות הפרדה וריחוק.

    אורות מאופל אמר ויהי - סודותיו של חג החנוכה

    2 תגובות   יום ראשון, 10/12/17, 23:45

    המחשבה היהודית בוחנת ארועים היסטוריים מתוך פרספקטיבה על היסטורית. כלומר, לא בתור ארועים שמשמעותם היא בהקשר קונקרטי של מקום וזמן, אלא כפורמולות בעלות משמעויות המשתקפות בארועים ההיסטוריים. גישה היסטוריוזופית זו מנסה לזהות בארועים שזכו לתשומת לב מיוחדת במקורות היהודיים, הן ההילכתיים והן המחשבתיים, תבניות ותכנים שניתן לזהותם כמרכיבים יסודיים, לעיתים אפריוריים, שהם מעל הזמן ומעל המקום.

    נגזר מגישה זו, שהיא אינה מכירה במקרי ובמזדמן, ומגמתה היא לפרש להסביר ולהרחין (מלשון רוחניות) את הארועים, התהליכים ובמידה מסויימת את הפרטים האנושיים והחפציים, בהתאם.

    היחס לחגי ישראל, כפי שהוא מופיע בהגות היהודית, החל מתקופת המשנה והתלמוד, דרך פרשני העת העתיקה וימי הביניים, בכתבי הפילוסופים, המקובלים והחסידים, הוא כאל ארועים שיש להם משמעות עמוקה ויסודית לא רק ביחס לעם ישראל אלא ביחס למציאות כולה, והביטויים המקובלים בקהילות ישראל, לציון מועדים וזמנים אלו הם רושם רחוק ועמום שהתלבש בלבושיים פורלקלוריסטיים ועממיים שרק באמצעותם ניתן להנחילם להמון במהלך הדורות.

    חג החנוכה, בו עוסק חיבור זה משתייך לאחת משתי מערכות חגים בסיסיות ביהדות. בניגוד לחמשת החגים, ראש השנה, יום כיפור, פסח, שבעות וסוכות, שמקורם במקרא, חג החנוכה, כמו גם חג הפורים, הם חגים שנקבעו ונוסדו על ידי חכמי ישראל בעקבות ארועים בעלי משמעות בהיסטוריה היהודית, הבדל שיש לו משמעויות רבות גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי. למרות שמקובל לראות בחגים שנוסדו על ידי חכמים חגים בעלי דרגת חשיבות נמוכה יותר מאלו המופיעים בתורה, מענין לראות כי בהגות היהודית יש ביטוי מפתיע ומענין שמתייחס, לא למקורם ומשקלם בעבר, אלא למעמדם ולמידת הרלוונטיות שלהם בעתיד:

     

                            כל המועדים עתידין להתבטל חוץ מחנוכה ופורים    (ירוש' תענית פ"ב ה"יב)

    אבחנה בסיסית בין שתי מערכות החגים שיכולה לתן כיוון לפרשנות למדרש זה, רואה בחגים שמקורם בתורה ביטוי להבטים תאורטיים ומקדמיים, ביחס למציאות ולעולם, ובאלו שמקורם בקביעת חכמים בעקבות ארועים היסטוריים, הבטים יישומיים המתייחסים לדינמיקות ותהליכים בפועל. ניתן לפתח מחשבה זו ולהניח שעם התפתחות העולם לקראת השלמתו, לשותפות של האדם, שהוא בסופו של דבר, תכלית הבריאה,  במעשה הבריאה, על ידי מעשיו ובחירותיו, ולמשמעות של תהליכים המזינים וניזונים ממעשי בני האדם, יש חשיבות הולכת וגוברת, עד שלעתיד לבוא הם משפיעים על עיצובו וגיבושו על המודל הערכי והרוחני ששיעמוד במרכזו של העולם השלם והנגאל.

    עקרונות הבחינה ההיסטוריוזופית באים לידי ביטוי בקטע מהתלמוד המתאר את התהליכים שהביאו לקביעתו של חג החנוכה על ידי חכמים:

                            לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה        (שבת כא ע"ב)

    למרות שפרק זמן של שנה אין לו משמעות רבה בקנה מידה היסטורי, ניתן לראות כי העקרון שהנחה את חכמים באותה תקופה, לפי שבאו לשנות ולהוסיף על ספר החיים היהודי, היה הצורך בפרספקטיבה, ולו מינימלית, שדרושה היתה כדי להבחין בין ארועים מקומיים שחשיבותם ומשקלם בהתאם, לבין ארועים על היסטוריים, שזכאים להכלל בפנתאון המועדים היהודי, שהוא, כאמור, חלון הראוה של מרכיבי היסוד של הבריאה עצמה.

    מה היא אותה פרספקטיבה ומשמעות פנימית שראו חכמים בארועים שהתרחשו בירושלים, בשנים 165-140 לפנה"ס, ובמה מתייחדים הם לעומת שורה ארוכה של ניסים ומופתים, ומערכות ונצחונות נגד אויבים קשים מהיונים הנזכרים בתנ"ך ובמקורות יהודיים קדומים, ייחוד שהצדיק את הקנוניזציה שלהם במסגרת קביעת חג לדורות.

    מבט אל שחר הבריאה, אל תחילתה של ההוייה, שכפי שהוא משתקף בדברי קדמונים על הפסוק השני בתורה, יגלה לנו מקור בראשתי וקדום שזרעיו נבטו ככל הנראה בארועי אותה תקופה:

    והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני  תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים(בראשית א, ב)

    תוהו – זו גלות בבל

    ובהו – זו גלות מדי

    חושך – זו גלות יון

    תהום – זו גלות ממלכת הרשעה (אדום)

    ורוח אלוקים – זה רוחו של מלך המשיח 

    (בראשית רבה, ב:ד)

     

    אחד ממושגי היסוד החשובים בהגות היהודית שלו ביטוים עוד בתנ"ך (בספר דניאל) הוא ארבע מלכויות. אלו ארבע מלכויות שלהן תפקיד מפתח בניוט מהלכי העולם וביחס לעם ישראל, והן מייצרות את מוקדי ההתנגדות, כל אחת לפי תפקידה ותכונותיה, לעם ישראל, ולתכנים, שייעודו הוא להנחילם לבניו ולעולם כולו, עימות, שפרותיו הם, מאבק בין טוב לרע מחד גיסא, והצורך והיכולת בבחירה חופשית, וממילא, המשמעות הנגזרת מכך לעצם קיומו של עולם כזה, מאידך גיסא.

    במבנה זה, לכל ממלכה מיוחסת גלות, שמובנה בעברית זהה ביחס לכל המלכויות, ומשמעותו היא אבנומליה של עם במצבו ביחס למקומו, הן הגאוגרפי, והן התרבותי רוחני. זוהי גלות.

    גלות יוון היא השלישית במספר, ואין ספק שנתייחד לה הכינוי "גלות" למרות שהיהודים באותה תקופה ישבו על אדמתם בשקט ובבטחה, מכיון שמבחינה רוחנית ותרבותית היה פער גדול בין המצב הראוי לבין המצוי עקב השלטון היוני וגזירותיו.

    חכמי ישראל ראו את המאבק עם יון, לא כמאבק מקומי שיש לו נקודת ציון היסטורית מוגדרת. יון, כמייצגת בהקשר זה כח מתנגד לעולמה הערכי של היהדות, היא חלק ממערך כוחות קוסמי ששורשיו בראשית היצירה, כמרכיב בסיסי בתוכנית האלוהית שייעודה, עד כמה שניתן להגיע להבנה בנסתרות ותעלומות הבריאה, לעמת את השליחות האלוקית עם כוחות מתנגדים במישורים שונים. מתוך מאבק זה, אמור בסופו של דבר להתגלות הרצון האלוקי והאור האלוקי לכל העולם, גילוי שביטויו הוא בגאולה, בביאת המשיח ובהכרה של כל הברואים במלכותו של ה':

                "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד,ט)

     

    למקומה של יון במסגרת ארבע המלכויות מתייחדת תכונה המזוהה לפי המדרש בפסוק השני של התורה עם החושך. בהקשר של חג החנוכה, שהוא הביטוי בפועל בהיסטוריה למאבק עם מלכות זו, ברורה הסימבוליקה המעמידה את יון, המזוהה עם החושך, מול ישראל, שסמליותו של נצחונם במאבק זה מסומלת על ידי האור – אור המנורה במקדש, נס מציאת פח השמן הטהור, נס דליקת השמן במשך שמונה ימים, ומצוות החג, הדלקת נרות החנוכיה במשך שמונה ימים.

    הביטוי המקובל במסורת לציין את נקודת המאבק בין ישראל ליוון הוא: "להשכיחם תורתך". גזירות אנטיוכוס באו למנוע את העיסוק והלימוד בתורה, ואת קיום מצוותיה, כשלפי המסורת הדגש היה על שלש מצוות בעלות ייחוד: שמירת שבת, קיום מצוות ברית מילה, וקידוש החודש. המשותף לשלש מצוות אלו, בהיותן מסמלות את הקשר הייחודי בין ישראל לבין ה': שבת, נקראת "ברית" – ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל..". מצוות ברית המילה, המהווה בהגדרה, קשר ייחודי בין ישראל לה':  ויאמר ה' אל אברהם, ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם" (בראשית, 17:9). מצוות קידוש החודש, היא המצווה הראשונה שנצטוו עליה ישראל כעם, ועל פיה נקבע לוח השנה המיוחד לישראל, המבוסס על שנת הירח בהתאמה עם השמש: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות, 12 :1-2).

    הקשר בין גזרות יון לחושך, יש לו ביטוי מהותי וביטוי סמנטי. הביטוי המהותי הוא, בנסיון לבטל את עולמה הערכי והרוחני של היהדות, ושל התורה, שנמשלה לאור:

    "אורה – זו תורה"  (תלמוד בבלי, מגילה טז)

    העדר האור, הוא החושך. הביטוי הסמנטי הוא במילה חושך, ששורשה הוא: ח,ש,ך, אשר בסיקול אותיות, תופיעה כ ש,ח,ך, והביטוי "להשכיחם" יופיע כ "להחשיכם". פעולה זו מקובלת בשפה העברית, ומבוססת על ההנחה שבמילים רבות לאותיות השורש יש משמעות רחבה יותר מההוראה הישירה שלהם, ומכנה משותף קיים למילים בעלות אותיות שורש הנבדלות בסדר הופעתם או בשינויים אחרים.

    מתוך הדברים מתברר הרקע להתנגדות והמישור בו התקיים העימות. הביטויים הפיזיים של המאבק היו משניים בסופו של דבר לנקודת המהותית שלו, והיא, עימות אידאולוגי תרבותי, שבמוקדו מייצגים ישראל עולם ערכים רוחני אלוקי, שיש לו ביטוי ראלי במציאות על ידי השליחות האלוקית והנחיותיה כפי שהן מתבטאות במצוות התורה. במאבק זה מייצגת יון את הכוח השלילי, כח הרע, הנאבק מול הטוב והישר. אולם יחס מפתיע ליון מוצאים אנו במקורות היהודיים, אשר בהקשר בו אנו דנים הופך להיות פרדוקסלי ומדהים.

    אין בכל המלכויות קרובים לאורח האמונה כמו יון …צד של קדושה של אמונה יש לו וחייבים לתת לו חלק בצדה של קדושת האמונה (זוהר חדש יתרו)

     

    תורת הנסתר מעמיקה אל מעבר למופעים החיצוניים ומגלה ביון נקודת פנימית של קרבה לאמונה ולקדושה, יותר מכל אומה ומלכות אחרת. אולם לגישה מרתקת זו כלפי יון, יש ביטוי לא רק במישור ההגותי – פילוסופי אלא במציאת ההלכתית הקונקרטית ממש, במקום שהוא לכאורה הפחות צפוי ביותר.

                            אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית (תלמוד, מגילה ח)

     

    הלכה זו הנוגעת לכללי כתיבת ספר תורה כשר, מתמיהה ביותר. על פי ההלכה, ספר תורה, הכתוב על קלף, על ידי סופר אומן, על פי כללים נוקשים וברורים, הנוגעים לצורתה של כל אות ואות, שנפלה בו שגיאה קטנה, של חיבור מקרי בין אותיות, או כתיבת אות לא באופן מדוייק , פסול לחלוטין, ואינו כשר לשמש כספר תורה. עם זאת, קובע התלמוד, כי ספר תורה יהיה כשר אם נכתב בשפה היוונית! על רקע דיוננו, והבנת המאבק עם היונים כמאבק על קיומה או השכחתה של תורה, הלכה זו מדהימה שבעתיים.

    מתוך הדברים עולה תמונה מורכבת במיוחד. מצד אחד מייצגים היוונים את המאבק האידיאולוגיה בישראל, והגלות שהם הביאו על ישראל, אינה במישור הפיזי אלא הרוחני, בניגוד למאבקים עם אומות ומלכויות אחרות, שנגעו בעיקר לתחום הגשמי, והגלויות שהביאו על ישראל היו פיזיות. מצד שני, גם במישור ההגותי וגם בביטויו ההלכתי, מקבלת יון מקום מכובד ביותר, וזוכה לכאורה להערכה יוצאת דופן ביחס לעמים אחרים.

    מהכרותינו את התרבות היונים באותה תקופה, יכולים אנו להסיק מהן הנקודות האיכותיות שככל הנראה ראו בהן חכמים יסוד רוחני ואמוני. יון הנחילה לעולם המערבי תחומי תרבות חשובים ומוערכים. הפילוסופיה, הפואטיקה, הספרות והאסטטיקה, זכו אצל היוונים לפיתוח מרשים, שלא היה כדוגמתו לפניהם. בעולם של טרום הספירה, ניתן לראות ביוונים, ביחד עם היהודים, אומה העוסקת בפיתוח ערכי תרבות ורוח, בניגוד בולט לעולם הפרימיטיבי הסובב אותן. לא רק המכנה התרבותי המשותף, על אף השוני הברור, מהווה בסיס ליחס ייחודי ולגישה מקרבת ומעריכה. אותם תחומי תרבות שפיתחו היוונים, הם ככל הנראה בעיני היהדות חשובים כל כך, עד שניתן לראות אותם כמרכיבים ראויים בתפישת עולם אמונית רוחנית, שראוי גם ליהודים לאמץ. המקור לתפישה זו, גם הוא שייך לתקופה הקדומה של ראשית היוסדות הציביליזציה האנושית, אצל הדור הראשון של בני האדם בעולם המוכר לנו, בני נוח:

                            "ויולד נח שלשה בנים, את שם את חם ואת יפת" (בראשית, ו, י).

     

    את יפת, צעיר בניו, מברך נוח ואומר:

    יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם (בראשית ט, כז)

     

    לברכתו זו פרוש מענין בתלמוד:

     

                            אמר רבי חייא בר אבא:  … יפיותו של יפת תהיה באהלי שם (מגילה ט)

     

    הרגיל בשפה העברית שומע בנקל את המקור לדרשה זו. יפת – מלשון יפה. תכונתו של יפת היא היופי. אולם ברכתו של נח אינה שיפת יזכה ביופי, ככל הנראה כבר זכה בו. נח מברך את יפת, שיופי זה יחדור וישכון באוהליו של שם. ברכה היא ליפת, וגם ברכה היא לשם. לשם, אבי האומה היהודית, חסר יסוד מסויים, אותו ביקש נח להשלים בעזרת בנו השני, יפת. היופי, משמש לפי מהלך פרשנותינו, כביטוי לתחום מגשר בין העולם החומרי לעולם הרוחני. אסטטיקה אינה שייכת למישור הפיזי. היא התפישה של היסוד הנשמתי באדם, את המרכיבים ההרמוניים במציאות החומרית, וביטויים נוספים ליכולת חושית – רוחנית זו, ניתן לראות במדעי הרוח, אותם זיהינו קודם כפרי פיתוחם של היונים, קרי, פילוסופיה, אמנות, שירה וכו'. ולא מקרי הוא הדבר, שכן התורה מגלה לנו את מי היו נכדיו של נח, אחייניו של שם, בניו של יפת:

                            בני יפת – גומר ומגוג ומדי ויון ותבל..(בראשית י, ב)

     

    אכן, התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, ותכונת היופי של יפת, שסבא נח רצה שתאומץ ותסוגל על ידי שם, עברה לבן, ליון, הוא אבי האומה היוונית, שביצירתה הרוחנית פיתחה את סגולה זו באופן מרשים מחד גיסא, ונאבקה עם ישראל על קביעת הסטנדרטים של ערכי התרבות והרוח, מאידך גיסא. יתכן להגדיר את הויכוח הפילוסופי בשאלה, האם הערכים הרוחניים הקיימים בעולם, המזוהים בהגדרה רחבה בתחום האסטטיקה, הם הביטוי למציאת הרוחנית הקיימת בעולם, ותפקידו של האדם הוא להוריד אותם למציאות ולממש אותם, או שהם מהוים רק תחנת ממסר, מעין נקודת מפגש בין העולם הממשי לעולמות גבוהים יותר, רוחניים יותר, ומטרתם לתת לבוש ומסגרת למערכת אינטראקטיבית שצריכה להתקיים בין הנמוך ביותר לגבוהה ביותר, שמשמעותה קשר דו כיווני בין העולמות. קשר דו כיווני כזה, קיים בתורה, וגלום במושג הברית, ובכך נאבקו היוונים. התורה עצמה, לא מתכחשת לערכים שיש ליוונים להציע בתחום היופי, החל מברכתו של נח ליפת, וכלה בתחום ההלכתי הקונקרטי, הרואה ביופי ובאסטטיקה מרכיבים הכרחיים בקשר בין האדם לבוראו:

    "זה אלי ואנווהו" (שמות ט"ו, ב)  – אתנאה לפניו במצוות (תלמוד בבלי, שבת , קלג).

     

    והמסמלת מכל את איכויות היופי בשפה היונית היא השפה היוונית, שבה הותר לכתוב את התורה, כפי שמפרש רש"י את דברי התלמוד על ברכת נח ליפת:

                                        יפיותו של יפת: הוא לשון יון (רש"י תלמוד בבלי, מגילה, ט )

     

    אולם היהדות קובעת יחסי עיקר וטפל ברורים, בין עולם רוחני גבוה, מחייב, דו כיווני, לבין ביטויים רוחניים אסטטיים חיצונים, שיש להם ערך אינסטומנטלי, אותם אין היונים מוכנים לקבל. יפת, הבן הצעיר, לא מוכן להיות הטפל לאחיו שם, ובמידה מסוימת ניתן לראות בעימות זה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בארועים ההיסטוריים בהם אנו דנים, מאבק על הבכורה, על הזכות לקבוע  ולעצב את דמותו של העולם, שכדומה לו מוצאים אנו בתורה מספר פעמים, קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו.

    אבחנה קרובה ניתן לראות גם במקור היסטורי חיצוני:

     

    חסרים באומנות יון העיון באופי ותיאור הנשמה , והתאהבותה ביופי ובבריאות הגשמיים מותירה אותה בוגרת פחות.. (וויל דורנט, חיי יון)

     לפרשנות זו יש ביטוי גרפי מופלא, על דרך הרמז. נקרא את המילה יון, משמאל לימין, נקבל את המילה נוי – יופי – אסטטיקה. היופי טמון ביון, אולם כדי לראות אותו בדרך בה היהדות רואה אותו, יש לשנות את נקודת המבט. גם לסדר האותיות ניתן לתת משמעות פנימית –

    י   ו   ן

    ניתן לראות באותיות אלו תהליך, שתחילתו באות י', המסמלת את החכמה, את הרוחניות, את נקודת המפגש בין הרוח לחומר, והמשכו בירידה כלפי מטה. האות ן כבר חורגת מתחת לקו השורה, ועליה ניתן לדרוש את שנאמר בספר משלי: ורגליה יורדות מוות" (ה, ה)פסוק הנדרש בספרי הסוד לאותיות אלו בהקשרים מסויימים, כמסמלים מוות וקלקול. זוהי התפישה היונית – הגשמה של הרוח בעולם, באופן חד צדדי, שתוצאותיו במחינה רוחנית הן אסון.

    המילה נ ו י מסמלת תהליך הפוך – עליה והרחנה של הקיים במציאות לטובת המציאות הגבוהה יותר.

                  נ   ו   י

    ההבדל ביחס בין עיקר לטפל, בין תוכן וצורה, בולט לעין.

    מה חסר בתפישה היוונית? הפרספקטיבה הרוחנית, פרספקטיבה של צידקות. הסמל למבט זה על העולם הוא הצדיק. צדיק בעברית הוא גם שמה של אות, שמשמעותה קשורה כמובן לענין הצדקות. אם נוסיף את האות צ' ליוון, נקבל את נקודת המבט הראויה, המשלבת את הבסיס הרוחני האמוני היהודי עם האלמנטים הרוחניים שפותחו על ידי בניו של יפת – צ י ו ן .  וציון, היא ישראל, היא ירושלים, קשורה תמיד ביופי:

                                        "ציון מכלל יופי"

    סימבוליקה זו מחזקת את ההבנה מדוע המאבק היה דווקא בירושלים, בירת ציון. שכן זהו בדיוק נושא המחלוקת – מלחמה על תפישת העולם של ציון, שבמרכזה המקדש, המסמל את הקשר עם ישראל לבורא עולם, בו דולקת המנורה המסמלת את אור התורה. כיבוי המנורה וטומאת השמן מבטאים את ההתנגדות היונית לעולם הרוחני אותו הם מסמלים, וסמלי החג, הקשורים לאור ולטהרה, מהוים לפי מודל זה ביטוי למהותו הפנימית והעמוקה ביותר. והמאבק הסימביוזי בין ציון ליון מודגש גם בדברי הנביא:

                            ועוררתי בניך ציון על בניך יון (זכריה, ט, יג)

    המהר"ל מפראג רואה גם במספר ימי החג ביטוי סמלי לתוכן פנימי זה. לכל חפץ גשמי יש ששה צדדים – דרום צפון, מזרח מערב, מעלה מטה. קיימת נקודת שביעית, היא המרכז, המאחד בין הצדדים ויוצר שלמות ממשית. זהו, לפי המהר"ל, היחס בין ששת ימי המעשה, הקשורים למספר שש, שהוא עצם החומריות, לשבת, שהיא שלמות הבריאה, המסומלת במספר שבע. במבנה זה אין מקום לנקודה שמינית. לפי המהר"ל, מסיבה זו מסמל המספר שמנה את הנס, את היוצא מגדר הטבע, את מה שלא ניתן לראות ולהגדיר כחלק מהמציאות, גם לא בצדדיה הרוחניים יותר. לכן, סמלו המספרי של חג החנוכה הוא שמונה, שכן הצורך להוכיח, כי מעבר לאופק הרוחני שהציבו היוונים, קיים עולם גבוה יותר, שאינו מוחש ונראה ביום יום, היה צורך דווקא בנס, דווקא בחריגה מדרך הטבע, אשר תהווה הוכחה למציאת עליונה יותר. שמונת ימי החנוכה משתלבים באופן קוהרנטי בתכניו ומשמעותו הפנימית של החג, ומדגישים את הצד הניסי, שהוא עצמו הביטוי לנצחון היהודי, ביטוי לאמונה וידיעה בקיומה של מציאות רוחנית נעלה יותר, מציאות אלוקית.

     כפי שראינו, שורשיו של המאבק עם יון טמון בשחר הבריאה, הן של העולם הפיזי, כפי שראינו על דרשת חז"ל על תאור בריאת העולם, והן של העולם האנושי, זה שהחל למעשה מחדש את דרכו ביציאה מתיבת נוח, לאחר המבול והשמדת העולם הקודם. לאופנים אלו של יצירת עולם ניתן לעשות אנלוגיה לסוג נוסף של יצירה – ללידה. לידתו של עולם, לידתו המחודשת של המין האנושי, בכולם טמון מאבק פנימי בין השמיות ליפתיות, בין היהדות ליוניות. האחים נאבקים על הבכורה.

    כעת נראה, שהקשר עם נוח ומשפחתו עמוק אף יותר.

    "ויוסף שלח את היונה מן התבה" (בראשית ח, י) – בגלות יון שהחשיכו פניהם. "והנה עלה זית טרף בפיה" – לולי העיר ה' רוח חכמים שיהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם (מדרש הנעלם)

    עוד בתיבה עצמה רואה המדרש את יסודותיו של המאבק ביונים. אם נראה בתקופת השהיה בתיבה סמל לתקופת ההריון, ושם ויפת משמעות הנרחבת שיש ליחס בניהם, תולדותיו, ניתן להניח שורשיו נוגעים גם לנוח עצמו. נוח הסתגר בתיבה כתוצאה מחוסר יכולת להגיע להבנה ואיזון עם העולם הסובב אותו. עולם זה נידון לכליה, ועל נח הוטל לבנות עולם חדש. שאלת הקשר עם העולם החיצוני, יכולת הקבלה והנתינה, ההשפעה ההדדית, ואיתה, הסכנה, לקבל השפעה לא רצויה, או לא להצליח להשפיע השפעה חיובית, מבטאת אולי יותר מכל את הקונפליקט איתו התמודד נח, ואת שאלת המודל הנכון לקיום בעולם, הנגזר משאלה זו. מה היחס בין העולם הפנימי לחיצוני? אילו יחסי גומלין רצויים ואלו אסורים? מה משקל ההגנה והשמירה על מה שבפנים, לעומת הרצון להרחיב ולהשפיע? שאלות אלו הן שאלות קיומיות לכל חברה ותרבות, בעיקר אם יש לה יחודיות ואם המגע עם הסביבה יכול להשפיע עליה ולשנות אותה. היהודים בתקופה שלפני ניסי חנוכה, ניסו להרחיב את הגבולות, בתחילה אולי במודע, ובהמשך כבר באיבוד שליטה, והביטוי המוכר הוא המתיינוים, והחשמונאים שבו לתקופת מה למגמת ההסתגרות, להשמר ולהזהר מסכנות התרבות הזרה. פורמולה זו קיימת בהיסטוריה היהודית כמעט בכל דור, ואת היסודות להתמודדות התווה נח:

    הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים – (שיר השירים א, טו) כיצד? כשהיה נח בתיבה .. ותבוא אליו היונה.. והנה עלה זית טרף בפיה – אמר הקדוש ברוך הוא – מה היונה הביאה אורה לעולם אף אתם שנמשלתם כיונה הביאו שמן זית והדליקו לפני את הנר _מדרש תנחומא, תצווה ה)

    נח בודק את העולם, האם כלו המים ,האם ניתן לצאת, האם ניתן להשתלב. היונה היא סמל, לרצון ולצורך בקשר, ולערכים הקיימים בעולם ואותם יש לבחון. היונה היא סמל ליופי, כפי שמופיעה בשיר השירים, וציון נמשלה ליונה, כפי שאומר הנביא:

    עיר היונה – ציון   (צפניה ג' א')

    המילה יונה עצמה, היא שילוב של י ו ן   ו האות ה', המסמלת את הקדושה. היונה מסמלת את הקדושה ואת היופי, שילוב הערכים האולטימטיבי. הוא אפשרי כשעלה של זית משמש כמסר – הזית, השמן, האור – האורה, התורה. זו התשובה שקיבל נח – יש מקום ליחסי גומלין, לקשרים ולהשפעות הדדיות, כלפי חוץ וכלפי פנים, אם נשמרת המסגרת, אם ידועים הגבולות, אם הבסיס והכיון לתהליך נקבע על פי העקרונות הרוחנים האמוניים. קו נמתח מתיבתו של נח, מהיונה ועלה הזית, לציון, ירושלים, המקדש, השמן והמנורה, האור והמאבק עליו. ובסופו של דבר – הנס.

    והנס מעורר שאלה.

                            סוף כל הניסים – חנוכה (תלמוד, יומא, כט)

    אימרא זו בתלמוד מעלה שתי שאלות. האחת, מה הסיבה והמשמעות לכך שחנוכה סוף כל הניסים. והשניה – אם אמנם הסתיימה תקופה, ויותר מכך, ידוע לנו כי שלטון החשמואים החזיק מעמד תקופה מוגבלת בלבד, עד שהרומאים השתלטו על יהודה והגלו את ישראל, וגם תקופת החשמונאים רחוקה היתה מלהוות מודל ראוי לשלטון יהודי, מדוע יש חשיבות לציין ארועים אלו כיום. האם לא נכון לומר, כי החשמונאים ניצחו בקרב, אולם, בפסרפקטיבה היסטורית, היוונים ניצחו במלחמה?

    ניתן להעמיק רבות בשאלות אלו ובנגזרות שיש להן. אולם יתכן שהלקח החשוב של חנכה, הוא דוקא בהיותו סוף כל הניסים. סיומה של תקופה בה הנס היה מרכיב קבוע בעולם היהודי, מהוה ציון דרך. מתחילה תקופה חדשה, בה לא יהיו ניסים גלויים. בה המבחן יהיה בכח האמונה, ביכולת לשרוד ולשמור על היהדות, ללא חיזוקים חיצוניים, ללא הוכחות חיצוניות, ללא ניסים. תקופת הגלות היא המבחן האמיתי של השליחות האלוקית, אלו הם תנאי הקצה בהן נבחנים החומרים מהם עשוי העם הנבחר לגלות את האור האלוקי מתוך החושך. אם התקופה הראשונה בהיסטוריה היהודית שהסתיימה עם חורבן הבית השני, היתה תקופת הכנה ולימוד, הרי התקופה השניה, תקופת הגלות הנמשכת עד היום, היא תקופת המבחן האמיתי. הכח והיכולת לקיים המשכיות יהודית במשך הדורות תלוי ביכולת להפיק הלקחים וללמוד מהעבר את מיומנויות האמונה וההשרדות הרוחנית. במובן זה ניתן לראות במקדש בירושלים, מעין ויטרינה של ערכים מהם שואבים היהודים השראה, מאז ועד היום. המקדש חרב, המנורה נגזלה, האור כבה. האמנם? המקדש אינו משמש עוד כמקום הקרבת קרבנות, אולם חכמים הורו להמיר את הפרים בתפילות. ונשלמה פרים שפתינו. אין לנו מקדש לבוא אליו, אולם כל בית כנסת הרי הוא מקדש מעט, וכאלו יש אלפים ורבבות. אור המקדש כבה, אולם מליוני נרות דולקים מדי במשך אלפי שנים כמעט בכל בית יהודי. הלימוד נעשה, והלקח נלקח, כצידה לדרך. לא בכדי נקרא חג החנוכה בשם זה, שכן שורש המילה חנוכה הוא חינוך, זהו המועד המלמד אותנו, כיצד לשמור על אור היהדות גם בחושך הגדול.

    בתהליך זה, הערכים נעשו אולי נמוכים יותר, ועם זאת, קרובים יותר אל היהודי, אל הבנתו והשגתו, אל ליבו ונשמתו. התפילה והאור אינם מושא נשגב וחיצוני, אלא קרוב ופנימי האורות שמקורם בתורה יצרו את ההשראה, והם הופכים בידינו לאורות שמדליקים בני האדם. את האורות האלו אי אפשר לכבות, על כן, "כל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים" – האורות שאנו מדליקים בכוחם להבא גאולה.

    ''

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      dudypalant
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין