כותרות TheMarker >
    ';

    חי צומח דומם , מדבר .

    \"הכאב הזה קבוע\", ו \"התשוקה לכל כיוון אותי הורסת\" ,יהיו הפנסים לאורם אכתוב .

    משם הלכנו... פרק שלישי – הוספיס, הדסה הר הצופים, חלק שישי – עולם החיידקים

    2 תגובות   יום שלישי, 12/12/17, 23:08

     

       שבת אחרי הצהריים. אנחנו יורדים לאכל בחדר האוכל. באולם הכניסה לבית החולים אנחנו מבחינים בשני בחורי ישיבה רצים ומדלגים את המדרגות בקפיצות של שלוש שלוש. אחר כך מתברר, שמדובר היה באזעקת שווא של "יציאת נשמה". דופק של אחת המאושפזות ירד לערכים נמוכים מאוד, וכמעט... ועברה מן העולם. (ביהדות יש עניין חשוב ללוות את אירוע יציאת הנשמה, לקרוא פסוקים מתאימים, וכיוצא בזה).

     

       ההשתתפות בארוחות בחדר אוכל עם קהל מזדמן של חולים ומבקרים, גורמת לך לפתח את כישורי הבילוש לרמה גבוהה. החולים והמבקרים באים והולכים, אבל דיירי הקבע בבית החולים הם אוכלוסיית החיידקים. נפלה לידי כתבת תחקיר מצויינת מהעיתון (7 ימים), וממנה למדתי שבבתי חולים ישנם לא רק זני חיידקים אלימים העמידים לאנטיביוטיקה, אלא שלחלק מהם יש 'חיי מדף ארוכים', והם מרחפים ונמצאים אפילו במקומות גבוהים.

     

       בזמנים עברו - לפני שנים - כשעבדנו בנתניה, נהגנו לאכול צהריים במסעדת 'גלי הים', באזור התעשייה. הקשר היחיד בין המסעדה לים, היו גלי מי-השטיפה, שהוזרמו על ידי עובדי הניקיון ליד רגלי הסועדים, בהתקרב שעת הסגירה. ריח הדגים, שהזכיר לפעמים חומרים כימיים, גרם לי לשקוע עמוק יותר בקריאת העיתון, כדי לא לחשוב על אפשרויות מטרידות. למרות הכל, הקפדתי לאכול רק דגי-ים, וכאלו שלא יובאו מסין. (כיום, נגמלתי לשמחתי מדגים).

     

       אחת העובדות במסעדה, הייתה אימאן, מקלנסווה. אישה מדהימה ומיוחדת, שנהגה להחליף איתנו מלים ארוכות.... בעל המקום שלא אהב את זה, שלח אותה לשטיפות כלים, והיה מפטרל כדי לחצוץ בינינו. מידי פעם היה מתיישב לידינו ופורק את אשר על ליבו. כך נודע לי, שאביו, נכנס לניתוח פשוט באחד מבתי החולים, ונפטר כתוצאה מחיידק טורף. אז - חשבתי שהתופעה נדירה, אבל כיום אני מבין שבתי חולים בכלל, הם לא מקום לאנשים בריאים, ובטח שלא לאנשים חולים בעלי מערכת חיסונית מעורערת. בישראל מתים בכל שנה יותר מ4,000 בני אדם מזיהומים בבתי חולים. כל מי שנפטר לו קרוב ב"צורה לא מתוכננת" שכזאת, מכיר את התופעה...  


       אנחנו מגיעים לחדר האוכל לארוחת שבת. מתחילים לאסוף מידע על הנוכחים. מי משתעל (– ואז כדאי להתרחק ממנו), באיזה סוגי מזון נגעה יד אדם, ובאיזה לא. (על כל כרית אצבע של יד אדם, נמצאים כ60,000 חיידקים). עוקבים ב-7 עיניים אם מישהו מהסועדים נגע בכף החלוקה של החמין (הנפלא), או שהיא עדיין "סטרילית". אם רואים שמישהו נגע בה קודם – כבר לא משתמשים באותה היד במגע ישיר עם הלחם, למשל. אם מבחינים שתורן חלוקת האוכל לוחץ מידי פעם לשלום את ידי הנכנסים - כל מה שעובר תחת ידו חשוד כנגוע בחיידקים. חוש הבילוש מתפתח לדרגה גבוהה. כמובן שלפני כל מגע ישיר עם אוכל מבצעים רחיצת ידיים יסודית בסבון. לא נוגעים בידיות הדלתות, אלא בגב כף היד. הכל חשוד. אגב, גם כשצוותים בבית החולים מטפלים בחולים עם כפפות סטריליות – לפעמים מספיקה נגיעה קלה במעקה המיטה – וכבר... ברוכים הבאים לעולם החיידקים.

     

       היום הולך ואוזל. בלובי ליד האחיות אני פוגש את זהארה. רוקחת במקצועה, גרה באום אל פאחם, בשכונת עין-איברהים. בסמוך לשכונה ניצבות אנטנות סלולריות. לדבריה, כעשרה ילדים חולי סרטן כבר היו בשניידר. אני לא יודע אם הילדים חלו בגלל האנטנות, אבל צירוף המקרים חשוד למדי. להפתעתי, היא מכירה את נושא הקרינה. קרובת משפחה שלה עובדת בעמותת אל"ס – אזרחים למען הסביבה, שעושה עבודה חשובה להפצת המודעות בנושאים סביבתיים וקרינה. (ב2015 העיד דו"ח העמותה, על מעל למחצית  מבתי הספר כנגועים בקרינה. מאז – התעוררה המודעות לביצוע בדיקות הקרינה, אלא שבמקרים רבים לא עושים מאומה (!) עם תוצאות הבדיקות, כיוון שהלחץ הציבורי הלך וירד).

     

        זהארה שואלת אותי האם במחלקה יש מקומות חשופים לקרינה. אני מציין לה את דלפק הקבלה ליד חדר האחיות, ואת הכניסה ללובי התחתון, ששם יש אנטנות וויי-פיי, וכן בגינה – שני אזורים שבהם יש קשר-עין עם האנטנות הסלולריות מכיוון האוניברסיטה העברית, ומגג בית החולים עצמו.

     

       אני חוזר ועולה  למחלקה. שירה חרישית נשמעת מאחד החדרים. לעתים, מגיעים לבית החולים מתנדבים לשיר ונגן למאושפזים. ההשפעה דומה להשקיית עציצים נבולים. עיניים מתחילות להתנוצץ, חולים זוקפים ראשים, חיים מתחילים לזרום. אין התנדבות מועילה יותר ממוסיקה ושירה לחולים. הפעם – זה נשמע אחרת. אני הולך ומתקרב. אחד החולים עומד בשערי החיים, לפני פרידה, ועוד מעט קט ואיננו. מסביב למיטה בני משפחה ואוהבים רבים. חובשי כיפה, חילוניים, מכופתרים, זרוקים, כל הסוגים וכל המינים. חוזרים פעם אחר פעם, ושרים את הפסוק: "תהא השעה הזאת – שעת רחמים – ועת רצון – מלפניך". עומדים מאוחדים, כנוסים, מתנועעים, שרים, בוכים, צועקים. השירה הולכת ומתגברת. אדי בנזין מתפשטים במרחב,  והמחלקה עולה בלהבות.

     

     

    קישור לשיר "תהא השעה הזאת...": )https://youtu.be/N4YW3-yuGuMתהא

     

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/12/17 12:54:

      תאוריך אמיתיים, שזורי אהבה,

      העוברת כחוט השני בין המילים.

      -

      העולם מלא בחיידקים.

      אחד מהמקומות העשירים ביותר בחיידקים- תוך פיך.

        16/12/17 23:30:

      כבר לפני עשרות רבות של שנים הסבירה לי אמי כי לבית חולים ראוי להיכנס כשאתה צעיר, ואם אפשר - גם בריא.

      ארכיון

      פרופיל

      too many ideaes
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין