כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    לאושר יש משקל

    18 תגובות   יום ראשון, 17/12/17, 08:58

    17.12.2017

     

    ''

     

    לאושר יש משקל / סבתא 


    מיקה, נכדתי בת הארבע עוברת באצבעה על שרטוט הוורידים הבולטים בגב כף ידי. סבתא, מה זה?  צינורות דם בגוף, אני מסבירה, ואצלי – העור שקוף. אבל לי אין את זה, אומרת הזאטוטה. שתינו מתבוננת בגב כף ידה, עדיין תינוקית, שמנמונת, הגמומיות הקטנות ממיסות את ליבי. למה יש לך את זה? היא שואלת. מה את חושבת? אני מחזירה בשאלה. כי את סבתא, היא משיבה וממשיכה -  סבתא, את זקנה? אני בולעת רוק. מה את חושבת? לא!!! עונה השובָבוֹנת בצחוק גדול, כאילו התכוונה רק למתוח אותי. והיות ואני יושבת וספר בידי היא מטפסת וחובקת אותי מאחור, ואדם, אחיה הקטן, אינו מבין את הענין, אבל מבין היטב היכן, עליו להיות –מטפס על אחותו. וכך תלויים על גַבִּי שני נכדי, מביטים בספר שבידי ומקשיבים רוב קשב.
    ובזיכרוני עולה משפט שטבעתי עם הולדתה של מיקה, הבכורה בנכדי, החזקתי אותה בידי, תינוקת שאך נולדה,  לאחר זמן כאבו זרועותי, אמרתי: "לאושר יש משקל".


    הורי נמלטו מהונגריה ועלו ארצה בשנת 1946. מעולם לא הקדשתי מחשבה לעובדה שלא הייתה לי סבתא. ככה זה היה בשדרת התמרים בה גדלתי, ברמת-גן, גם לאחרים לא היו סבתות, ובכלל, מעט זקנים היו בשנות החמישים בארץ.  כשהגיעה הסבתאות הופתעתי מעוצמת האהבה המידית שחשתי כלפי החבילה הקטנה, עטופה ומחותלת בחוזקה, רק פניה גלויות, לבנות, מרוחות במין חמאה, החומר המגן על העובר בעודו ברחם אימו. לימים לא רבים הצטרפו אליה אדם, אחיה הקטן, ודור, בן דודה. אותה תופעה משונה חזרה על עצמה. ליבי פעם פעימה אחת ענקית, נפתח לרווחה, הרך הנולד נכנס לתוכו. וזהו.


    איזה מין סבתא אהיה?
    לנוקי, חברת ילדותי, אחות ליבי, היו שתי סבתות. האחת עוטפת, שמנה, רכה, לבנה בריח שטרודל ושלאגזאנה, וצליל נקישות כלי חרסינה עדינים, לידה ישב סבא בריח סיגרים, שניהם התגוררו בדירה אפלולית ונעימה מוקפים רהיטים כבדים מ"שם". סבתה השניה, ישראלית למהדרין, עמדה בגינתה באור שמש בוהק, זקופת גו, נועצת מבט ישיר ועז, שחורת עין ושיער ועברית שורשית, נטולת מבטא, משובחת לעילא ולעילא. שני הדגמים האלו חלחלו לתוכי מבלי משים ועלו רק בכתיבת טור זה.

     
    דגם הסבתאות אינו נתון לבחירתי בלבד, יש לי שותפים – כָּלוֹתַיי, בָּנַי, ונְכָדַי עצמם. לא תמיד מקובלים עליהם רעיונותיי… בין כל אלה, וביני לביני, אני מנווטת, ממציאה עצמי כסבתא. ואני מגלה כי הדבר שחשוב לי לעורר אצל נכדי הוא המבט על העולם, הסקרנות, הפליאה, למראה מטוס שחולף, ציפור שעפה, עלה שנשר, פרח, דשדוש בשלולית ראשונה, ענן, טיפות גשם על הפנים, נהרות גשם זורמים על שמשת החלון, חרוזים מתחרזים, ההנאה שלעולם אינה נגמרת מחזרה אינסופית על שיר – "אצו רצו גמדים", "השפן הקטן" שמתעטש בקול, ושלושת הגמדים היושבים ומפטפטים מאחרי ההר… " הקצב הקבוע של דקלומים – "רוח רוח רוח רוח, בפרדס נפל תפוח", "לפרה האדומה, יש עגלה קטנה חומה"…

     

     

    ''

    בילי בילי בילי בילבי בים

     

     

    ''

    בבוקר נוסע בערב הוא שב, מביא הוא לתנובה ביצים וחלב...

     

    עם נכדַי אני חוזרת להיות לילדה שהייתי, בעלת העיניים הרעננות מלאות הפליאה, והשמחה כשהדברים מתקשרים אחד לשני בהיגיון כלשהו, וחלק מההנאה העצומה שלי בלהיות סבתא לנכדי היא שאני גם סבתא לעצמי. ועולות בזכרוני שורות שכתבתי פעם, מזמן –

     
    הזקנה האינדיאנית
    שאהיה
    רוקדת ואלס
    עם
    הילדה 
    שהייתי.

     
    נכדי מעניקים לי את החוויה הזו, של סבתא זקופת גו (לא תמיד, אחרי ככלות הכל – "לאושר יש משקל" והגב שלי מתלונן תדירות…), שחורת שיער ועין, שהעברית שלה לעילא ולעילא, והיא מכירה את השירים ששרים בגן, והיא רכה, ועוטפת וקוסמת קסמים מדהימים כמו ביצה שנטרפת והופכת לחביתה, פתיחת תרמיל פרי יבש שנשפכים ממנו זרעים והמצאת סיפורים משונים מאד.

     
    וכך, מתקיימים מחדש באותה סבתא שהיא אני, המבט הראשוני על הדברים, והפליאה מהעולם הזה. ואותה פליאה שנשחקה עם השנים והמירה עצמה בתחושה של אינדיאנית זקנה שכבר "ראתה הכל," והיא עייפה ועצובה מהחיים האלה, הפליאה חוזרת ואיתה האופטימיות והשמחה.
    ועוד לא אמרתי דבר על הפינוק, הפינוק חיבוק  סוכר צמר גפן ורוד מתוק שמחלחל בנימי הנימים הזעירים מזעֵיר, ומפחית את הכולסטרול הרע, רק את הרע, את הטוב הוא מעלה.

     
    זו כמובן רק פאה אחת מפאותיו הצבעוניות של יהלום הסבתאות. יש אחרות… (ראה הערתו של מתי G. בהמשך)


    * ישראל נטע / מתוך ספרו "השיר על הארץ" , הוצאת "כרמל", 2011


    איך נשמר את הפליאה
    ציפור נפשו של העולם החרב הזה
    הירגזי של העולם החרב הזה
    יונה מרחפת על בניה .
    איך נשמר את הפליאה, אחותנו
    הפליאה,
    נפילת אפיים עולמית
    פיצצת מרתף, פנינת אורניום
    אחותנו.
    איך נשמר את הפליאה
    מפחד הקטרקט של חלונות הנשמה
    אחותנו הקטנה
    הירגזי של העולם.

     

    ''

    ירגזי מצוי, צילום: יהודה כץ

     

    נ.ב.
    כמו תמיד, מתי G. קורא את הפוסט לפני פרסומו. "בסדר", הוא אומר, אני מביטה בו,  "קצת **שמאלץ" הוא מוסיף, "שמאלץ זה טוב", אני אומרת וחוזרת למחשב.

     

     

    * ישראל נטע, יליד 1956, חבר קיבוץ בארי בנגב הצפוני. איש מקרא בהשכלתו, מתפרנס בתחום המיחשוב, ומשורר בייעודו. ספרו הראשון צפון דרום מערב זכה בפרס יהודה עמיחי.

     

    ** "שמאלץ" ביידיש הוא שומן בעלי חיים נוזלי, בפרט שומן עוף. מקור המילה בגרמנית עתיקה[1]. המילה חדרה לאנגלית באמצעות מהגרים יהודים אשכנזים בארצות הברית. בדומה לכך, נקלטה בעברית באמצעות עולים בני תרבות זו. באנגלית-אמריקאית ובעברית המושג שמאלץ משמש בהשאלה לתיאור קיטש. דהיינו, סנטימנטליות מופרזת, בין השאר באמנות ובמוזיקה. (מתוך ויקיפדיה)

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/12/17 16:03:

      אהבתי את רוח הדברים ודרך הצגתם.

      יש פיסקה שהזדהתי איתה במיוחד.

      "עם נכדַי אני חוזרת להיות לילדה שהייתי, בעלת העיניים הרעננות מלאות הפליאה, והשמחה כשהדברים מתקשרים אחד לשני בהיגיון כלשהו, וחלק מההנאה העצומה שלי בלהיות סבתא לנכדי היא שאני גם סבתא לעצמי. "

        26/12/17 09:48:
      הניחוחות שעולים ממילותייך..., א-מחייה. (ושטרודל מיט שלאגזאנה, בכללללל!!!)
        21/12/17 21:14:
      בקרוב אצלנו....תמשיכי לפזר אהבה מסביב, זה מה שחשוב.
        20/12/17 16:18:
      כתבת מקסים . והתמונה שלכם מהממת . בשבילי הסבתאות היא להיות כאן ועכשיו . סבתאות היא האהבה הגדולה שחיכיתי לה כל השנים . סבתאות היא לא רק שירים וסיפורים , סבתאות זה בייביסיטר , האכלה , החתלות , אמבטיות , טיולים בפארק , כאביי שיניים שזה אך בוקעות , כאביי אוזניים , דאגות וצחוק שלובים זה בזה , בישול , אפיה , ריקוד והמון סרטים מצויירים . סבתאות זה לחזור הביתה הרבה אחרי שהערב שקע , גמורה מעייפות להימרח על המיטה ולהרדם עד למחרת בבוקר ושוב בחזרה לקום בבוקר ליום רבוי בפעילות ילדית .
        20/12/17 09:03:
      כתיבה מעולה!
        19/12/17 10:44:
      כתוב כל כך נעים ומפתה...להרוויח ריח סבתאות.
        19/12/17 05:40:
      סבתא לתפארת
        18/12/17 22:59:
      משקל האושר - איזו אבחנה מקסימה! התמונה נהדרת, הרבה אושר ונחת מהקטנטנים המתוקים. אין לי ספק שהם אוהבים את סבתא נעמי המרתקת!
        18/12/17 22:57:

       נומיקן היקרה.

      נשיקה

       אהבתי מאד את הפוסט היפה והמושקע שלך.

       חג אורים שמח- לך ולכל יקירייך.


       בברכה

       אהובה.

        18/12/17 21:56:

      צטט: לואיס קרול 2017-12-18 11:44:24

      לחומר יש משקל, ועוד כמה תכונות ממשיות

      "לרוח" אין משקל ,לא לנפש , לא לאור , לא ליושר, ולכן גם לא לאושר.

      ברגע שדוגמים פוטון כמסה,  הוא מאבד את תכונותיו האחרות

      כך גם האושר ,ברגע שיימדד כחומר...הוא איבד את תומתו, ומהותו

      אם תוסיפי את ההבנה ביקום , שאי אפשר לדעת מיקום ומהירות באותו זמן (הייזנברג)

      תביני שאי אפשר לדעת אושר ומחירו (משקלו) בו זמנית

      מסקנת ביניים:   ברגע שחשבת על משקלו של האושר.... הוא איבד את מהותו ביושר.

      הצצה לתורת הקוונים (ברוחו של  ד"ר ריצרד פיינמן) :

      אם התכוונת למדוד אותו , קפצת בזמן אחורה ,ואיבדת אותו

      (לא טעיתי "אחורה..."  תוצאה תמוהה ידועה ולא ברורה)

      שמעון

       

      ואללה, קשה ליהות מאושר כשחושבים כל כך הרבה... תודה על התשובה המושכלת, המתוחכמת, שעשעה אותי עד מאד. 
      לא שוקלת את האושר
      לא מודדת
      רק ערה לרגעים שהוא מבליח ונמצא
      ויש

        18/12/17 21:24:
      היום אומרים שהשמאלץ שוב בריא, שמאלץ או לא, תהני מהאהבה הגדולה
        18/12/17 13:06:
      בתור סבא צעיר (פחות מחודשיים...) עוד לא ממש גיליתי את התחום, אבל אני מצפה בכליון עיניים :)
        18/12/17 11:44:

      לחומר יש משקל, ועוד כמה תכונות ממשיות

      "לרוח" אין משקל ,לא לנפש , לא לאור , לא ליושר, ולכן גם לא לאושר.

      ברגע שדוגמים פוטון כמסה,  הוא מאבד את תכונותיו האחרות

      כך גם האושר ,ברגע שיימדד כחומר...הוא איבד את תומתו, ומהותו

      אם תוסיפי את ההבנה ביקום , שאי אפשר לדעת מיקום ומהירות באותו זמן (הייזנברג)

      תביני שאי אפשר לדעת אושר ומחירו (משקלו) בו זמנית

      מסקנת ביניים:   ברגע שחשבת על משקלו של האושר.... הוא איבד את מהותו ביושר.

      הצצה לתורת הקוונים (ברוחו של  ד"ר ריצרד פיינמן) :

      אם התכוונת למדוד אותו , קפצת בזמן אחורה ,ואיבדת אותו

      (לא טעיתי "אחורה..."  תוצאה תמוהה ידועה ולא ברורה)

      שמעון

      סבתאות היא אכן חויה מרנינה באופן יוצא דופן, ולעתים פיצוי...
        17/12/17 20:54:

      צטט: דוקטורלאה 2017-12-17 10:06:22

      אני חייבת להתאושש מקריאת הכתבה שלך, אבל איני עושה זאת ועונה מייד עם סיום הקריאה. כסבתא לתשעה נכדים שהגדול בהם הוא בן 26, סטודנט לתואר שני באוניברסיטה ועתודאי בצבא, והקטנה בת שש וחצי צועדת ראשית צעדיה בכיתה א' בבית הספר היסודי. ליוויתי אותם מיום היוולדם וזו היתה חווייה מיוחדת במינה. לי היו שתי סבתות. משפחתי הגיעה לארץ כדי "לבנות מולדת" ובכך ניצלה מאימי השואה. אבל, וכאן אבל גדול. הסבתא האחת ליוותה אותי עד הגיעי לגיל שנה. היא שטפה את ריצפת חדרה, נפלה ונפטרה. הסבתא השנייה האריכה ימים עד הגיעי לגיל 22. אבל היא הייתה סבתא מוזרה מאד. אני הייתי עוזרת הבית והמטפלת שלה. החל מגיל 9-8 נסעתי בימי ששי לביתה, באוטובוס כמובן, וניקיתי את ביתה הקטן, הלכתי לחנויות ורכשתי עבורה מצרכים. מידי פעם הייתי חייבת להחליף אותם בחנות, כי לא השביעו את רצונה...בסוף יום העבודה הזה, אשר לווה בגערות ובהעלבות (באידיש) קבלתי פרוסת עוגה רזונת "כי אסור לך להשמין , אף אחד לא ירצה אותך". בזה לא הסתיים תפקידי. כל פעם שסבתא רצתה לנסוע באוטובוס לבקר את חברותיה, הזעיקו אותי ואני נסעתי אתה ודאגתי שיימצא לה מקום ישיבה ברכב. היא בקרה אצל החברות ואותי הושיבו במרפסת, לפעמים, היה ספר מתאים בבית בו בקרנו, וזו היתה נקודת האור שלי. כאשר הסבתא רצתה חזרנו אל ביתה והיא שילחה אותי לדרכי. אף פעם לא הודתה לי. רק צעקות וגערות היו מנת חלקי. לעומת זאת, בן דודי, בן גילי, הנכד של סבתא מבתה האחרת, היה אהוב הסבתא. הוא לא עשה עבורה דבר, אבל אותו היא חיבבה ודאגה להביא לו "משהו" שישמח...אמי כעסה על היחס הזה שהעניקה לי אמה, אבל קבלה אותו בלית ברירה, כי אחרת היא הייתה צריכה לבצע את מה שאני עשיתי. עם תורשה כזו של סבתות הפכתי כעבור שנים גם אני לסבתא. כל נכדי, שבעה בנים ושתי בנות, העניקו לי חוויות נפלאות. אף אחד מהם לא עשה דבר עבורי, רק אני הייתי תמיד מוכנה וערוכה עבורם. שמרתי עליהם כאשר היו קטנים, עזרתי בלימודים, אם היה צורך, ואהבתי אותם מיום היוולדם. האם הם אוהבים אותי? אני מקווה...

      לאה היקרה
      חוויה כואבת מאד את מתארת בפתיחות ובכנות. 
      מקווה ומאמינה שעשית "תיקון" כסבתא לנכדיך. ומקווה ומאמינה שהם אוהבים אותך. כבר גיליתי שאהבת הנכדים, כמו כל אהבה בחיינו, לובשת צורות שונות במהלך השנים, ועם כל נכד יש מערכת יחסים אחרת, שגם היא משתנה עם הזמן.מאחלת לך בריאות ו... אהבה. 
        17/12/17 11:40:
      כתבת נהדר ונוגע ללבי...אפילו שלא היו לך סבתות אני מרגישה שאת סבתא נפלאה תערובת של ישראלית אינדיאנית מפה ומשם... ♥
        17/12/17 10:48:
      * סבתאות היא ללא ספק אושר גדול, ולאושר לא רק שיש משקל לפעמים, יש לו גם מספר.... שיהיו כולם כולל הסבתא שלהם בריאים
        17/12/17 10:06:
      אני חייבת להתאושש מקריאת הכתבה שלך, אבל איני עושה זאת ועונה מייד עם סיום הקריאה. כסבתא לתשעה נכדים שהגדול בהם הוא בן 26, סטודנט לתואר שני באוניברסיטה ועתודאי בצבא, והקטנה בת שש וחצי צועדת ראשית צעדיה בכיתה א' בבית הספר היסודי. ליוויתי אותם מיום היוולדם וזו היתה חווייה מיוחדת במינה. לי היו שתי סבתות. משפחתי הגיעה לארץ כדי "לבנות מולדת" ובכך ניצלה מאימי השואה. אבל, וכאן אבל גדול. הסבתא האחת ליוותה אותי עד הגיעי לגיל שנה. היא שטפה את ריצפת חדרה, נפלה ונפטרה. הסבתא השנייה האריכה ימים עד הגיעי לגיל 22. אבל היא הייתה סבתא מוזרה מאד. אני הייתי עוזרת הבית והמטפלת שלה. החל מגיל 9-8 נסעתי בימי ששי לביתה, באוטובוס כמובן, וניקיתי את ביתה הקטן, הלכתי לחנויות ורכשתי עבורה מצרכים. מידי פעם הייתי חייבת להחליף אותם בחנות, כי לא השביעו את רצונה...בסוף יום העבודה הזה, אשר לווה בגערות ובהעלבות (באידיש) קבלתי פרוסת עוגה רזונת "כי אסור לך להשמין , אף אחד לא ירצה אותך". בזה לא הסתיים תפקידי. כל פעם שסבתא רצתה לנסוע באוטובוס לבקר את חברותיה, הזעיקו אותי ואני נסעתי אתה ודאגתי שיימצא לה מקום ישיבה ברכב. היא בקרה אצל החברות ואותי הושיבו במרפסת, לפעמים, היה ספר מתאים בבית בו בקרנו, וזו היתה נקודת האור שלי. כאשר הסבתא רצתה חזרנו אל ביתה והיא שילחה אותי לדרכי. אף פעם לא הודתה לי. רק צעקות וגערות היו מנת חלקי. לעומת זאת, בן דודי, בן גילי, הנכד של סבתא מבתה האחרת, היה אהוב הסבתא. הוא לא עשה עבורה דבר, אבל אותו היא חיבבה ודאגה להביא לו "משהו" שישמח...אמי כעסה על היחס הזה שהעניקה לי אמה, אבל קבלה אותו בלית ברירה, כי אחרת היא הייתה צריכה לבצע את מה שאני עשיתי. עם תורשה כזו של סבתות הפכתי כעבור שנים גם אני לסבתא. כל נכדי, שבעה בנים ושתי בנות, העניקו לי חוויות נפלאות. אף אחד מהם לא עשה דבר עבורי, רק אני הייתי תמיד מוכנה וערוכה עבורם. שמרתי עליהם כאשר היו קטנים, עזרתי בלימודים, אם היה צורך, ואהבתי אותם מיום היוולדם. האם הם אוהבים אותי? אני מקווה...