שאנחנו בלחץ, כשהדדליין מתקרב והסיום נראה רחוק, כשאנחנו מרגישים לבד מול המערכת והתקלות, זאת השאלה שאנחנו מתחיל

ושוב אני מוצאת את עצמי יום וחצי לפני העלאת מחזמר באנגלית, הפעם בבית ספר חדש. ולפני שאמשיך אל תוך הלילה בתיקונים למוזיקה והערות לבמה, אולי כדאי שאענה לעצמי על השאלה הזאת.

אז למה באמת אני עושה את זה?

בשביל אותה ילדה שכולם בהלם שנתתי לה תפקיד ראשי. לא ידעתי עד לאחרונה איזו בעיות למידה יש לה, ואולי טוב שכך, כי אצלי היא מתפקדת מצוין.

בשביל הילד שלומד את כל הטקסט והשירים מיד, וגם נשאר אחרי כל חזרה כדי לסדר.

בשביל ילדה שהזהירו אותי שהיא תהיה בעייתית, אבל היא גם לומדת את הכל, זוכרת את כל התנועות ותמיד עם חיוך.

בשביל אותו ילד שקשה לו עם המשמעת, אבל התחנן שאקבל אותו כי הוא חייב ללמוד אנגלית מפני שהוא משתתף בקבוצות ספורט שנוסעת לחו"ל ואיך הוא יבין את המאמן?

בשביל שתי ילדות שלא יודעות לקרוא, קיבלו משפטים עם 3 מילים ומתאמנות כאילו קיבלו תפקידים ראשיים בהבימה.

בשביל ילדה שכל כך רצתה תפקיד וכשהיא לא הצליחה להגיד את המילים הקלטתי לה והיא התאמנה בבית. 

בשביל ילד שאחרי שאמרתי לו שאוריד לו משפטים, חזר למחרת וידע כל מילה.

בשביל כל הילדים שרצים אליי כשאני מגיעה וצועקים "המורה, למדתי את הטקסט/השיר".

אני עושה את זה כדי שהם שיגידו לעצמם אחר-כך "וואו, עבדתי קשה, הגעתי לחזרות, למדתי את התפקיד והופעתי על במה באנגלית."

ולמרות הפעמים שכעסתי, הזהרתי, צעקתי וכמעט התייאשתי, כשזה ייגמר הם יישאל אותי "יהיה מחזמר גם שנה הבא?" ואגיד להם "Of course".