כותרות TheMarker >
    ';

    רווית ביקורות קולנוע

    בלוג ביקורות סרטים וקולנוע.

    0

    סיכום שנת 2017 בקולנוע

    0 תגובות   יום ראשון, 31/12/17, 03:14

    תראו, זו הייתה שנה זוועתית.

     

    במובן האישי אני מדבר. לחיות, כמתבגר, ב2017, היה סיוט שאין דומה לו. התעמולה הייתה שקרית, מהרגע שבו אתה חולף את גיל 18 יש לך הרבה אחריות על הכתפיים, הרבה סבל, והרבה מחשבות שלא דמו להם בעבר, ואתה צריך להתמודד ולהכיל ועוד הרבה מושגים שאין לי מושג איך אומרים אותם. אבל היי, אני עדיין אוהב קולנוע, אל תשכחו את זה. אני קצת הזנחתי את הבלוג לאחרונה, וזה ממש מצער, וכל פעם אני מתכנן לחזור ואז בורח ושוב ושוב ושוב. זה קורה לפעמים. אני עדיין בעל זיקה עצומה לתחום הקולנוע, לבלוג, לכתיבה ולעתיד שלי בעולם הזה. אין לי ברירה, לא תמיד יש לי זמן. אבל לקראת הסוף, היה לי זמן, לתת נימה קטנה של סיום. זהו סיכום שנת 2017 שלי בקולנוע:

     

    **

     

    אז שנת 2017 בקולנוע מגיעה לסיומה, ואנחנו בסיום השנה כמו כל שנה עושים את הטקס המסורתי של בחירות השנה שלנו, הסרטים הטובים ביותר והגרועים ביותר. והשנה - הפתעה, יש הרבה, מאלה ומאלה. אני דווקא מאוד התרשמתי מאיכות הסרטים שיצאו השנה. זה נראה ש''מלנכוליה'' ו''חדשנות'' הן לא מילה גסה, ושני המאפיינים האלו שלטו היטב השנה בקולנוע - סרטים דכאוניים, וסרטים חדשניים. זה לא יחזיק הרבה לקראת שנה הבאה, אבל באופן יחסי לשנים קודמות, זה ממש מרגש. 

     

    ''

     

    בז'אנר הקומיקס היה לנו די והותר. המלחמה בין די סי למארבל מגוחכת וברור מי המנצח בניהם, אבל מעבר לכך, די סי ירדו מהפסים, לגמרי. אם למישהו יש תירוץ לגבי מה שקרה ל''ליגת צדק'' שיקרא לי - כי אני באמת לא מבין מה הלך שם, וראיתי אותו פעמיים. אלוהים יודע למה עשיתי את זה לעצמי. אבל גם מארבל לא טלית שכולה תכלת; "תור: ראגנארוק", יתקוממו המעריצים, היה בלאגן שמסרב להסתדר. ערבוב של קומדיה פרועה ואקשן מוגזם וויזואליות מפוצצת שלא מחליטים לאן ללכת. אף פעם לא היו לי ציפיות גבוהות מת'ור, אבל גם אף פעם לא יצאתי כל כך מאוכזב מסרט של מארבל. היו עוד דברים נחמדים; "שומרי הגלאקסיה: חלק 2" היה מקסים ולא נופל מרמת קודמו, "וונדר וומן" היה להיט עם ריח ציוני, "ספיידרמן: השיבה הביתה" היה קליל ואנרגטי, ו"וולברין" היה יצירת מופת, אבל על זה כבר נדבר אחר כך.


    בז'אנר האימה דווקא צפו לנו הפתעות מאוד נעימות, יחסית לז'אנר שצונח וצונח מרגע לרגע. "אנאבל 2" היה סרט נהדר, והצליח גם להוות פריקוול מדליק לסרט הקודם, וגם ליצור עלילה ודמויות שיהיה לנו איכפת לנו מהן. פלוס גדול הוא שהסרט מאוד מבהיל ומצמרר, ולהגיד את זה בתמימות על סרטי אימה של היום זה לא מובן מאליו. גם "סוד בעליית הגג" , שאף אחד כנראה לא ראה חוץ ממני, היה סרט חזק, מוחץ, ועם אחד הטוויסטים הכי אפלים וקודרים שראיתי. כדאי לכם לראות אותו, חובבי הז'אנר. כמובן שהיו אכזבות; "חיים" היה סרט חסר חיים שכל מי שראה את "כח משיכה" או "הנוסע השמיני" לא יתרגש ממנו, ו"המסור 8" שהיה סוג של מחווה ממש לא הולמת לסרטים הקודמים בסדרה. שני הברקות שעשו לי ממש טוב בלב, הם "תברח" ו"זה", שני סרטים עם שם קצר, קונספט קליט, והמון רגש ורעיונות בתוכם. זה היה מרענן לראות שני סרטים כל כך טובים בז'אנר כל כך לעוס, שמכילים דמויות מעניינות, סיפורים סוחפים, ואפילו קטעים שיתקעו איתכם במוח ללא מעט סיוטים. זה היה נפלא.

     

    • ''

     

    בז'אנר המתח והפעולה גם היו לא מעט הפתעות, גם אם הז'אנר הזה הוזנח יחסית השנה לצד חבריו. "דאנקירק" היה חתיכת מסע מותח וחסר רחמים כלפי הצופים שלו, הרגשתי אפילו חנוק מהאווירה ומהסיפור. "בייבי דרייבר" היה פשוט סרט כיפי, קל ומהנה, שכל מה שרציתי זה להריץ אותו להתחלה ולראות אותו עוד פעם ועוד הפעם. "רוחות קרות" היה סרט איטי, קר ומחושב, אבל נהניתי מהאופן הכבד והבוטה שבו הוא מעביר את המסר שלו. "ג'ון וויק 2" הוכיח לכולנו שקיאנו ריבס עדיין קיים, והוא יודע לירות ולכסח, וזה כל מה שחשוב לי. זה מספיק לי. 


    הקולנוע הישראלי התפתח וקיבלנו השנה סרטים מרגשים וחזקים כמו "פוקסטרוט" שמעלה דיונים על המצב המדיני והמליטריסטי שבו אנו חיים, או "פיגומים" ו"מוטלים בספק" שמציגים תמונה מדוייקת וכואבת של מצב הנוער שוליים בישראל, אלו שאין לנו משאבים לתת להם חינוך טוב יותר, חיים נוחים יותר, ואף עתיד מובטח יותר. עצוב, מה שהולך לנו בקולנוע בארץ, וזה מה שהופך אותו לכל כך איכותי ומרגש.


    אבל אם נסכם, השנה, היו לנו שלושה מכל סוג; שלושה סרטים גרועים, ושלושה סרטים טובים. אלו הסרטים הגרועים שבהם;

     

    הסרטים הגרועים של השנה:

     


    3."הנוסע השמיני: קובננט"

     

    ''


    רידלי הו רידלי, אני אוהב אותך, ובגלל זה זה כל כך כואב. אתה הרי גדול הבמאים, כולנו יודעים את זה. עשית בקולנוע קלאסיקות שיזכרו לעד. למה עשית את זה? למה לעשות סרט  כל כך, אבל כל כך מבולגן, כל כך מטופש, ולמה יש בו לעזאזל חייזר שלומד לנגן בחליל? מה יעזור לחייזר הזה לנגן בחליל?! במילים אחרות, סקוט, איבדת את זה, לחלוטין.  הסרט הזה הוא לא סתם סרט גרוע, מטופש, אלים ברמות אכזריות וחסר כל סדר או הגיון, הוא גם סרט הרסני. הוא הורס סדרת סרטים מעולה שקדמה לו, והורס חתיכת רזומה של במאי מבולבל שיצר אותו. הצפייה בסרט הזה היא סבל לצופה הפשוט, ועלבון לאינטלגנציה של הצופה המורכב. חבל.


    2."ליגת הצדק"

     

    ''

     

    די סי הפסידו במלחמה הזאת. זה כבר היה ברור עוד מלפני שהמלחמה הזו התחילה. אבל הסרט הזה, חברים, הוא אסון קולנועי. הוא מופע הומוריסטי לבלאגן עצום של שני במאים, שלושה סיפורים, עשרות שחקנים שאף אחד מהם לא מקבל יתרון בולט אחד באוסף הסצנות המחורטט הזה שהם קראו לו סרט. זאק סניידר ניסה לעשות את הנוקמים בגרסה האפלה והבוגרת; יש כאן הרבה באטמן, אפילו מעט סופרמן, נבל שגרתי, וכל החומר לאקשן סביר ומהנה. זה היה יכול להיות בסדר. אבל משום מה, זה לא. אין לי האשמות כלפי אף אחד, בתו של זאק סניידר נפטרה במהלך הסרט, הוא פרש באמצע הצילומים ועמדת הבמאי הוחלפה בג'וש ווידון הזכור לכולנו לטובה מ"הנוקמים" הנפלאים. ועדיין. החלפת הבמאים הזריזה הובילה לשילוב של 2 סרטים שמדברים בטון לא אחיד אחד עם השני; האחד רציני, כבד ובעל מסרים קודרים שרוצה להגיד לנו הרבה אודות העולם של די סי, והשני הומוריסטי, על גבול הפארודי, שרוצה לעשות פאן גדול מכל החגיגה. התוצאה היא לא זה ולא זה, אלא בעיקר גורם לצופים לתהות מה לעזאזל הם רואים ולמה זה נראה ככה. והשאלה הזו עדיין לא פתורה אצלי.


    1."מחברת המוות"

     

    ''

     
    נטפליקס דווקא יודעים מה הם עושים, ברוב המקרים. הסדרות שלהם, בין אם הן אדפטציות, סיפורי בת של מארבל או אפילו חומרים מקוריים, הן סדרות טובות, ואת רעיון הבינג' של הסדרות האינטרנטיות האלה אני באמת אוהב. כנראה שבסרטים הם פחות טובים, כי הסרט הזה הוא כישלון טוטאלי. היה להם את כל הכלים לעשות את זה טוב; שחקנים מעולים, הפקה מושקעת, אפילו וידיאו ארט יפהפה לדמויות שנלקחו מהאנימה המקורית ועובדו בצורה מרהיבה. אך כמו שהיצ'קוק אמר בזמנו, "תסריט, תסריט, ותסריט". מי שכתב את התסריט של הסרט הזה  או שלא ראה את הסדרה, או שלא הבין אותה, כי הוא פספס לגמרי את מה שקרה שם. הסרט הזה רץ על ספידים, ומספר סיפור שתואר לפרטי פרטים לאורך דקות בודדות. דמויות חשובות לא קיבלו את העומק או הזמן מסך הראוי להם. דברים לא קורים כמו בסדרה, וזה בסדר, אבל כשדברים מהסדרה מאבדים משמעות בסיסית ואין שום נאמנות לחומר המקורי, אפילו לא קצת, זה אפילו מעליב. אין את הדיון על "הטוב" ו"הרע", אין את הדיון על שליטה ובחירה באחר ובעצמי, אין את כל העומק הפילוסופי שליווה את האנימה הנפלאה שעליה הסרט מבוסס. מה יש? הרבה אקשן, וסצינות רומנטיות בלונה פארק. מי שמחפש סרט מד"ב רומנטי יהנה, אבל באותה המידה אתם יכולים לראות את "היפה והחיה" או משהו. לסיכום - אכזבת השנה, וללא ספק הסרט הכי גרוע שיצא בה.


    *** 
    והגענו לחלק של הסרטים הטובים, ותודה לאל, יש לא מעט כאלה. "זה" היה סרט אימה מופתי, עמוק ומפחיד, כמו שאני אוהב. "אמא!" היה סרט מתח חידתי ומורכב שסצנות ממנו מלוות אותי חודשים אחרי הצפייה. "תברח" היה חוויה כיפית ומאתגרת, ו"פוקסטרוט" היה סרט ישראלי חזק וחכם ששבר לי את הלב, ואת המוח על הדרך. אבל כמו במקרה הקודם, כשמדברים על סרטים יוצאי דופן, היו לנו שלושה. ואלו הם;

     

    הסרטים הטובים של השנה:


    3. "כוכב הקופים: המלחמה"

     

    ''

     

    זהו. נגמר. אין יותר סרטי מד"ב כיפים ומחוייכים, לפחות לא הפעם, ולפחות לא בסדרה הזו. "כוכב הקופים" היא סדרת סרטים שאני מעריץ, זה לא סוד, עוד מהסרט הראשון. זו  טרילוגיה שעוד תחשב לקאלט, בין אם בגלל הטכנולוגיה, הסיפור או המסרים שהיא מעבירה אודות האנושות. אבל היופי שבסרט הזה הוא שהוא מציב סוף קשה וכואב מול סיפור שכולנו חיים אותו, האנושות. הוא סרט שמציג את הצדדים הכי רעים באנושות; שעבוד, אכזריות וחוסר הומאניות כלפי הטבע, והדמויות הכי רגישות ואנושיות בו הם דווקא החיות, הקופים עצמם. זה סרט חזק. האווירה בו כבדה וקודרת, והוא לא מתנצל על זה. יש בו סצנות קשות. יש בו גם סצנות קרב מופתיות. היוצרים הלכו רחוק וגם הביאו אנלוגיות כלפי התנ''ך, כלפי השואה וכלפי הטבע. לראות סרט כזה זהו תענוג רצוף, והלוואי והיו מעריכים אותו בעולם כפי שמגיע לו. אין לי ספק שהוא אחד מהסרטים הכי טובים שיצאו השנה.


    2. "בלייד ראנר: 2049"

     

    ''


    כמעט 40 שנה אחרי, ובלייד ראנר עדיין אחד הדברים הכי חמים בשוק הקולנוע. הסרט הזה לא הצליח, וחבל שכך, כי זה סרט מוצלח במיוחד. דניס וילנב הוא אחד מהבמאים הכי מבריקים של העשור האחרון, או של הקולנוע בכלל, והוא מביא אל המסך איכויות ועומק שלא נצפו עליו שנים. זהו סרט באווירה בלשית, מסתורית, קצת מאתגרת לעומת הסרט הראשון שהיה פשוט אפוס מרהיב, ואחד הדברים היפים שבסרט הזה הוא שהוא מצליח לגרום לסרט הראשון להיות רלוונטי ומהפנט באותה המידה. זהו סרט אפל, וגשום, וכזה שלא ניגש בקלות לצופים שלו, אלא דורש מהם לחשוב ולהתעמק. ריאן גוסלינג הוא שחקן שיש אינספור שבחים להגיד עליו, והוא נותן כאן את אחת מהופעותיו הכי טובות עד כה. הסרט הזה הוא פלא ויזואלי, תענוג אינטלקטואלי ואפילו בעל תגמול רגשי ונוסטלגי עבור חובבי הסרט הראשון, ומה עוד אני אגיד, פשוט נהניתי לראות את זה קורה. היו הרבה סיבות שלא יתקיים הסרט הזה, והוא קיים, והוא חזק, והוא כאן כדי להגיד לכם הרבה דברים שהרבה זמן לא שמעתם בקולנוע. אם רידלי סקוט צונח, דניס וילנב מתרומם. סאגת הסרטים המוצלחים שלו מסרבת להגמר, ואני לא יכול לחכות לעוד.


    אבל עם כל אהבתי לשני הסרטים הללו, שנהניתי מהם, חשבתי בהם ולקחתי אותם לליבי, היה אחד שבאמת ריגש אותי. סרט שמדבר על החיים, מהמקום הכי רחוק שלהם, הזקנה וההתבודדות מהם. הסרט הזה הוא - 


    1. "לוגאן - וולברין"

     

    ''

     

    עידן גיבורי העל היפים והזוהרים נגמר. לא ציפיתם לזה, הא? כולנו אוהבים את וולברין, הגיבור השרירי, החזק וחסר המעצורים. זה שלעולם לא ימות. גם אי אפשר לשכוח את פרופסור איקס, אחת הדמויות האהובות עלינו. זו סדרת סרטי קומיקס שמסרבת להגמר, במשך 17 שנה, וממשיכה להוציא את הסרטים הכי איכותיים וחכמים בז'אנר סרטי הקומיקס האבוד הזה. ועדיין, היה בסרט הזה משהו אחר, בוגר יותר, כואב יותר. פרופסור איקס זקן, והחיים שלו לקראת סיומם. לוגאן כבר לא גיבור, אלא עוד בחור מבוגר שמחפש את עצמו בעולם ושום דבר לא מאפשר לו למצוא את עצמו. הסרט הזה קשה. לראות גיבורים שאתה גדל עליהם מזדקנים ושונאים את החיים זה לא דבר שכל מעריץ של מארבל מצפה לו. זה היה חזק. אין כאן פלאשבקים יפים לעבר. אין כאן סצנות מרגשות שמבטיחות לכם עתיד טוב יותר וצדדים יפים לזקנה. זה סרט מדע בדיוני, אבל זה בגדול סרט על החיים, על החלק הקשה של החיים, שבו אתם פשוט מבינים שהם נגמרים, שמה שהיה כבר לא יהיה עוד, ושהחיים מעתה והלאה הם תהליך של השרדות, כניעה לבעיות ונסיון לשרוד בתוך כל הזוהמה האנושית. שוב, אני אומר, היה לי קשה לראות את הגיבורים שגדלתי עליהם מגיעים למצב כזה, ובגלל זה הסרט כל כך ריגש אותי, כי הוא הכניס לי אגרוף בבטן, בעיטה לפרצוף, והראה לי באופן הכי בוטה וכואב שיש מה זה להזדקן. כשאתה גדל על הדמויות האלה, אין דבר מעציב יותר מזה. זאת הסיבה שזה הסרט הכי אמיץ, הכי מרגש ובתכלס, הסרט הכי טוב שראיתי השנה. לא נותר לי דבר להגיד חוץ מכל הכבוד, וללכת לבכות בצד.

    אז זוהי הייתה שנת 2017 בקולנוע. יש לנו עוד הרבה מה לצפות להמשך, וסרטי האוסקר עוד יגיעו בחודשים הקרובים, והבלאגן האמיתי בהוליווד רק מתחיל. אבל לסיכום אוכל להגיד ששנת 2017 בקולנוע הייתה שנה מלאה ברעיונות, סרטים טובים וקודרים, ואף סרטים שגורמים לנו לחשוב. כן ירבו. נתראה בשנה הבאה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון