כותרות TheMarker >
    ';

    עדכונים מתחום העסקים

    הבלוג עוסק בכל ניסיונותי לקדם את עצמי בתחום המקצועי,איך אני מקדם את יחסי הציבור, איך מקדם את השיווק, את המיתוג והמכירות. כל זאת במקצוע שהוא כל כך רחוק מהתחומים הללו.
    במקום לשמור על סודיות מקצועית, כדי להימנע מתחרות, אני משתמש דווקא בפרסום המהלכים הללו כדי לקדם גם אתכם - באופן אירוני - גם זה חלק מהקידום שלי...
    לפעמים הדברים נראים קצת פחות קשורים לקידום המקצועי, אבל בדרך כלשהי, כנראה שאצלי מתחברים.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    ארגון יום עיון - אפריקה בצבעים

    0 תגובות   יום שישי , 5/1/18, 13:21

    יום עיון – אפריקה בצבעים

    http://cafe.themarker.com/image/3389825/

    אז אחרי שכבר עשיתי בערך כל מה שניתן במסגרת יחסי הציבור, החל מכתבות בעיתון, תוכניות רדיו וכמובן הופעות בטלוויזיה.

    הפעם התנסיתי במשהו קצת שונה – הכנת יום עיון.

    בשנה שעברה יצאתי במפתיע לאפריקה ושם העברתי ארבע השתלמויות בתחום ההומניטרי. הפרויקט היה בהתנדבות, אבל הרווח הגדול שלו מלבד החוויה יוצאת הדופן, היה מאגר חומרים בלתי נדלה של צילומים וסרטי וידאו.

    כאשר חזרתי סיפרתי על כך לדי הרבה אנשים, כנראה שהייתי די נרגש מכל העניין.

    חלקם היו עסוקים בלכעוס עלי ולהבהיר לי אודות הנזקים שגרמתי להם, במיוחד במקומות בהן ביטלתי שיעורים והתלמידים ה"אומללים" הפסידו חומר של הקורס, אבל באחד המסלולים הופתעתי לטובה – המנהלת שלי, אמנם גם כן כעסה בתחילה, אבל לאחר ששמעה את הדברים, אמרה לי בצורה מרומזת, שתשמח שנעשה בזה שימוש.

    זה התחיל ברעיון של הרצאה לצוות, אולי גם לתלמידים, אבל מהר מאוד התגלגל ליום עיון.

    מה אתה אומר: אתה מוכן לקחת על עצמך ארגון של יום עיון כזה ?

    בלי לחשוב הרבה השבתי שאשמח לעשות זאת (אחרי הכול, עונש חינוכי לא רע, אחרי שהברזתי לתלמידים שלי ללא התרעה).

    תוך זמן לא רב, כבר יצרתי את התוכנית ליום העיון והעברתי את המושכות למנהלים.

    הבהרתי שכדי שיום עיון כזה יהיה מוצלח ונפיק ממנו את המרב, כדאי שהמנהלים יפגשו ויחד יחליטו איך לפעול – מי משלם על מה? איך משווקים ומפרסמים וכדו'.

    אני התעסקתי בעיקר בתוכנית, פניתי לכמה מרצים שלקחו חלק בפרויקטים האלו וכמעט כולם נענו בשמחה.

    כשהתאריך היפה החל להתקרב 17.12.17, פניתי לברר האם הם כבר קבעו בינם את הנהלים?

    משני הכיוונים קיבלתי הבהרה שלא יצא להם... הם עסוקים מאוד בפרויקטים אחרים.

    כאן קיבלתי החלטה אמיצה, לקחתי על עצמי את הטיפול ביום העיון – פניתי למזכירה שלי שתעצב עבורי מודעה, אחרי הכול אחת הסיבות שבחרתי אותה הייתה שהיא סיפרה שהייתה גרפיקאית בצבא, סביב המודעה הזו, כבר סגרנו את סדר הדברים ורק ניסיתי עוד להבין מה התקציב שעומד לרשותי ?
    פשוט התלבטתי האם לכתוב: הפסקת קפה או הפסקת כיבוד?

    לצערי כאן הייתה הפתעה פחות נעימה, שני הגופים הבהירו שהם את התקציב שלהם כבר נתנו האחד את התקורה והשני את מימון המרצים.

    גם בנושא הפרסום והשיווק, הבנתי שאני די לבד, אם חשבתי ששני הגופים המכובדים ישקיעו בשיווק ויחסי ציבור של יום העיון, הרי שהתגלית הכואבת הייתה שלשני הגופים היה ממש באותו השבוע את אחד האירועים המרכזיים שלהם והדוברים שלהם לא היו פנויים לטפל בי.

    אבל, למי שעוקב אחרי, כבר בוודאי די ברור, שאני לא ממש מפחד משיווק ומהר מאוד הכנתי בסיוע של ספיר, המזכירה החדשה טופס הרשמה וירטואלי, העלינו אירוע בקבוצת הפייסבוק שלי ושיערתי שהדברים יתחילו להתגלגל.

    כאן, הופיע הפתעה הכואבת השנייה, אחד מחברי, שראה את המודעה, הרים אלי טלפון והתפלא מאוד, איך זה שהוא לא ידע על יום העיון הזה?

    הוא אחרי הכל היה זה שבכלל הביא אותי לכל הנושא והארגון שאליו הוא משתייך היה אחראי על היוזמה שבזכותה בכלל הגעתי לכל זה.

    באותו רגע הייתי מאוד עסוק – תפס אותי ממש ביציאה שלי לרכיבת שטח של שעתיים, כל הרכיבה לא הפסקתי לחשוב על הטעות שעשיתי, שלא פניתי אליו לשלב אותו וקיוויתי שאצליח עדיין לתקן את הטעות שלי.

    אבל, עם סיום הרכיבה, גיליתי שאני מפוצץ בהודעות זועמות על המעשה שעשיתי – שלא לקחתי בחשבון את הגוף שבזכותו נחשפתי לכל הפרויקט.

    לאחר מקלחת ארוכה שניסתה לצנן קצת את רגשי האשמה הכבדים שעלו בי.

    הרמתי טלפון לנוזפים.

    הם כבר לא הגיבו, לא רצו לדבר איתי. בסוף הייתה תשובה, הבהרתי – שנכון שכבר פרסמתי מודעה, אבל זה רק בקבוצה שלי, אני יכול מיד להוריד אותה, לשנות את סדר היום ולצרף גם את הארגון שלהם, הבהרתי שהגופים עדיין לא הוציאו את הפרסומים הרשמיים.

    הבנתי שטעיתי ובאמת שרציתי לתקן.

    אבל, נראה שהיה כבר מאוחר מידי.

    העלבון היה כל כך גדול, שזה כבר עשוי אפילו להוביל לפיצוץ בין הגופים השונים.

    ניסיתי להבהיר להם שזה לא המנהלים, שהבעיה היחידה הייתה שהמנהלים לא נפגשו ולכן לא חשבו על הדברים, שאני בסוף כתבתי את הכול, הכנתי את המודעה ופשוט לא חשבתי על הגוף השלישי ושעדיין, אשמח לעצור הכול ולצרף אותם ואם אפשר...

    שבאותה הזדמנות יפתרו לי את המצוקה הראשית שנותרה – הכיבוד – אולי יצליחו לספק תקציב לסופגניות ל 100 איש...

    העברתי את המסרים למנהלים, ביקשתי מהם לנסות לטפל בעניין, אבל היה כבר מאוחר.

    הכעס והעלבון עשו את שלהם והם לא הסכימו לרדת מהעץ.

    בשבוע שלאחר מכן, הבהרתי שאפשר לצאת לדרך עם יחסי הציבור ואז גיליתי שיחסי הציבור של שני הגופים עסוקים כרגע במשהו אחר.

    אני יחסי הציבור...

    פניתי לחבר שאח שלו עיתונאי והוא אישר שיגיע.

    אבל ממש ברגע האחרון, החלטתי להיות נודניק ולוודא שהוא אכן מגיע, הוא הבהיר, שלמרות שאשתו מטפלת באמנות ובוודאי שהייתה שמחה לבוא אם הייתה בארץ, לצערו היא בחו"ל והוא ממש כבול.

    אז, פניתי לאשתי העיתונאית שלי לעת צרה, שתכין את הכתבה.

    הדובר של המכללה הבהיר, שאין בעיה שאשתי תכין את הכתבה, כי כל הצוות שלהם נמצא באותו שבוע בהיסטריה ממשית לקראת האירוע הגדול ביותר שהמכללה עשתה בשנה האחרונה ויום העיון שלנו נופל בדיוק יום לפני.

    בערב יום העיון, התחילו להופיע המכות הנוספות, תחילה קיבלתי הודעה שהמרצה הראשונה, זו שאני הגעתי רק כממלא המקום שלה, לא תגיע, אחר כך קיבלתי הודעה שאחד המברכים בכלל בחופשה וכנראה שלא יהיה...

    לרגע היה נראה שיום העיון מתפורר לי מול העיניים, אבל להפתעתי הטובה,  יום העיון היה מוצלח מאוד. את מקומה של הדוברת הראשונה, שמחו למלא שני המנהלים מהארגונים השונים, שלכל אחד מהם יש כושר רטורי והרבה מה לספר ולהראות וברגע האחרון, הפתיע גם המברך שנטש את החופשה שלו כדי לא לפספס את הטקס.

    בתום יום העיון, כאשר הבנתי שאני גם חברת ההפקה וגם יחסי הציבור, הפעלתי את כל המשפחה שלי, הבת הקטנה אספה את סרטוני הוידאו, והכינה לנו קליפ, אשתי הכינה כתבה ובמשך מספר ימים עמלו להכין את החומרים.

    אלא שברגע האחרון, כנראה שהתלהבתי יותר מידי, אחד העורכים של תור וירטואלי הזמין אותי לפרסם אצלו, ראיינתי כמה מהאורחות שהגיעו וחיברתי את הראיונות שלהם לכתבה.

    לצערי, הם אמרו גם דברים לא פשוטים ואני חשבתי שבאופן אירוני אצליח להעביר את המסר החיובי ברובו ולהזכיר בעידון מסויים את הביקורות שהעלו, לפני שהוספתי את שמות המרואיינים ביקשתי מהמנהלים אישור לפרסם את הכתבה.

    אחד המנהלים נפגע במיוחד, הוא חשב שהדברים כוונו נגדו ושכל הריאיון הזה הוא דרך שלי להעביר עליו מסרים ביקורתיים.

    הניסיונות שלי להבהיר שזו ממש לא הייתה הכוונה ושהרי את הכתבה העברתי רק אל המנהלים ואל הדוברים ועדיין לא פרסמתי כי רציתי לשמוע את דעתם.

    הדברים לא עזרו, קיבלתי נזיפה חמורה מאוד.

    מאותו הרגע, הבהרתי – אני סיימתי את תפקידי כאיש יחסי הציבור. את המאמרים שלכם תוציאו בעצמכם, אמנם את המאמר שאשתי כתבה כבר העברתי, אבל הסרט והמאמרים ועל כל יתר הפעילויות שהתכוונתי לעשות כדי להפיץ את יום העיון המרשים שעשינו, פשוט ויתרתי.

    ואחרי כל אלו, הרי שגם אני כמו דוד ביטן, לא ממש יכולים לשתוק, אז החלטתי להוציא את הדברים כאן ולשתף אתכם בבלוג הפרטי שלי כאן.

    ובשאלה העיקרית – אז מה זה תרם לי יום העיון?

    על זה כבר נדון בהמשך.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      אלון האס
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין