כותרות TheMarker >
    ';

    אפרת בנור - מגע מביא שלום

    על כל מה שקורה לנו החל מרגע הלידה ועד המות. החיים הנהדרים האלה.

    המורה לספרות - סיפור קצר

    6 תגובות   יום רביעי, 10/1/18, 03:20

    המורה לספרות - אפרתה


    אבא של אלי היה אדם נעים וחייכן ושנים רבות היינו בטוחים שהוא בטלן. כך כינוהו הורינו אז. כשהיינו מגיעים לאלי, הוא תמיד היה בבית. מסתובב לו בהליכה איטית מהמטבח לסלון ולמרפסת, עם המקטרת הנעוצה בפיו שריחה מילא את הבית כולו. הוא גם היה מפזם לעצמו. לעתים יכלת לחשוב שהוא רוח. לא ממש נמצא. רק הגוף שלו נע בחלל אבל אפשר היה להישבע שהנשמה שלו נמצאת במקום אחר. כך נראה בטלן סיכמנו ביניינו ונכנסנו לחדר של אלי או יצאנו לחצר האחורית לחיובים.
      רק אחרי ארבע שנים בהן הכרתי את אלי, גיליתי שאביו סופר ועוסק בעריכה. סופר? שאלתי את אלי בפליאה. אלי ענה כן ולא הבין מה אני עושה מזה עניין. איך לא ידענו על זה, מדוע לא סיפרת המטרתי עליו שאלות. מה יש לספר ענה אלי. זה כל כך משעמם. הוא כל הזמן חושב. העיניים שלו רחוקות כמו מאדים. בשעות הקטנות של הלילה, הוא מתרגם למילים את מה שראו העיניים. אני בכלל לא מתחבר למה שהוא כותב. הסקרנות שלי גברה.
    אלי לא יודע, אבל אני כותב בעצמי וכל כך מחכה שמישהו יקרא ויגיב ויעודד אותי. זה סוד שאלתי את אלי, זה שאבא שלך סופר? לא ענה אלי באגביות וקידם את החייל שלו במונופול לה' באייר בתל אביב, אחרי ששנקין כבר שלו מלפני שלושה סיבובים. בדרך כלל, אני ממש לוקח קשה הפסדים במונופול. היה לי ברור שעם המלון שיש לי בבאר שבע, לא ממש אצליח לנסוק  גבוה – ובטח מול המזל הטוב ששיחק לאלי הפעם. אבל הידיעה ששלושה רחובות ממני גר סופר והוא אבא של חבר די טוב שלי, שמחה אותי שמחה גדולה.
    החלטתי לשוחח איתו בפעם הבאה שאגיע. שבוע שלם התהלכתי בבית כמוהו. בחרתי נושא לחשוב עליו ושמתי עיפרון במקומה של המקטרת.  אך בהליכה הזו מהסלון למטבח למרפסת וחוזר חלילה, נחשפתי לכל כך הרבה מראות שמעולם לא הייתי ער לקיומם, שדעתי חרגה בקלות מן הנושא שציוויתי עליה. במקום לדבוק ולחשוב על ה"גזע", המחשבה שלי נמשכה לכל ענף וענף בדרך.  עשיתי כל מיני חוזים עם עצמי. הבטחתי לי פרס אם אצליח לדבוק אך ורק בנושא האחד שקבעתי מראש. כמובן שלא עמדתי בהם. נראה לי שרק ביום החמישי בו הייתי מהלך בבית, הבנתי שדווקא ההליכה לענפים, יש בה קסם. מולידה מרחב חדש. גילויים חדשים, מטאפורות. עושר בלתי נדלה מחכה שאביט בו ואראה את יופיו. עד לאותו השבוע, לא נתתי לבי להוד שבקורי העכביש בפינת התקרה. למלאכת המחשבת הזו. לא לזה ולא לאופן המפעים בו נעות שממיות. ההליכה שלהן מרקדת. והזנב כל כך מרגש ברכות שלו. בעיקר אצל הצעירות שבהן.
    כתבתי בלי סוף בשבוע הזה. בלבי ידעתי שאדבר עם שמעון כבר ביום שני, כשאבקר שוב את אלי.

    הכנתי את המחברת שלי – זו שאני מעתיק אליה את הדברים הגמורים, אחרי כל המחיקות והשינויים בטיוטא. אני שומר עליה ואוהב אותה מאוד. תכננתי לקחת אותה אתי ולבקש משמעון לקרוא את אחד הסיפורים הקצרים שלי.
    המורה לספרות שלנו הוא טיפוס מוזר ולא נעים. זו כבר השנה השלישית שהוא מלמד אותנו ובמקום לגרום לנו לאהוב ספרות, איכשהו הוא מצליח לעשות ההיפך לרוב הכיתה. הוא גם המורה היחיד שנותן ציונים מוזרים. למשל, שבעים ושלוש וחצי. כן, כן, מה שאתם שומעים. זה ציון שקיבלתי על אחד החיבורים שלי. אחרי כמה ציונים כאלה שמתי לב שהתחלתי לכתוב פחות. מבערך סוף כיתה ז', כתבתי ממש מעט. עכשיו, כשהבנתי שאבא של אלי סופר, התעוררה בי רוח הכתיבה. אולי סופסוף מישהו יעריך ויתייחס ברצינות לכתיבה שלי.  בתוכי ידעתי שיש משהו טוב באיך שאני כותב.

    יום שני הגיע. שמתי את מחברת הכתיבה בילקוט ויצאתי נרגש לבית הספר מעצם הידיעה שאדבר עם שמעון היום. כמו בספרים, דווקא ביום הזה, הזמן כמו קפא. כל שניה התארכה לה והתאמצה לא לחלוף. איבדתי ריכוז בכל השיעורים וקיבלתי שתי הערות ביומן האישי. כשהגיע אחרי ייסורים רבים הצלצול הגואל של השעה החמישית, קפצתי כמו קנגרו ותפסתי את אלי ממש ביציאה מהדלת. הכל בסדר הוא שאל. אתה ממש מוזר היום. הכל בסדר עניתי וניסיתי לכבוש את ההתרגשות שלי. היתה לי תכנית מצויינת. כשאלי יכנס לשרותים, אדבר עם אביו וכשיצא, זה יראה אך טבעי שאנחנו משוחחים.  וכך היה.
    למרות כל החזרות שעשיתי בבית מול המראה ובמקלחת, כשפניתי לשמעון, רעד לי הקול וגמגמתי ולא יכולתי להישיר מבט. דיברתי לנעלי הבית שלו.  לא ידעתי שאתה סופר. יש לי חלום סודי מכיתה ג'. להיות סופר. המורה שלנו לא מתייחס ברצינות למה שאנחנו כותבים. האם תסכים לקרוא סיפור קצר שלי – הקאתי את המילים החוצה, מסמיקות ומגומגמות, תוך שאני מושיט לו בידיים רועדות את מחברת הכתיבה שלי.  כששמעון לקח את המחברת מידיי, הרמתי את הסנטר סנטימטר אחר סנטימטר, עד שעיניי פגשו את המקטרת ולבסוף את עיניו המחייכות.
    ואני לא ידעתי שאתה כותב ידידי הצעיר, אמר לי שמעון ובן רגע חשתי שנרקמת ביניינו חברות. ידידי הוא קרא לי.  אשמח לקרוא. על מה אתה ממליץ, שאל אותי בעודו מעלעל במחברת. אני מבין שזו המחברת הנקייה, הוסיף. הלב שלי איים לקרוע את בית החזה. הסיפור הרביעי, אמרתי. בעצם גם השביעי די טוב לדעתי.
    ברגע הזה יצא אלי מהשרותים וקרא לי. שוב רעד לי הקול ואמרתי לשמעון שעוד לא סיפרתי על החלום שלי לאף אחד ומיהרתי לחדר של אלי. חיובים או מונופול שאל אלי. חיובים עניתי. הייתי מוכרח לפרוק קצת את המתח. עם כל קליעה לסל הרגשתי איך מתפוגגת לה ונמוגה ההתרגשות שאחזה בי.
    סביב השעה שש ורבע, חזרנו לחדר ויחד עשינו את השיעורים במתמטיקה ובאנגלית. אנחנו צוות טוב אלי ואני. אבל מהצהריים, מהרגע שפניתי לאביו מאחורי גבו, עלתה בי תחושה של בגידה. כאילו ההסתרה שלי פוגעת בחברות שלנו וברור היה לי שאני רוצה לשתף אותו.

    בשבוע הזה הגשנו שוב חיבור למורה לספרות. הפעם הוא ממש הפליא בציוניו ואני זכיתי לשבעים ואחת ושליש. כל כך כעסתי עליו. שבעים ואחת ושליש! כמה נפגעתי. תחושת חוסר האונים מולו כמעט העלתה דמעות בגרוני. מהנסיון שיש לי איתו ברור לי שאין טעם לפנות אליו. וזה היה חיבור ממש טוב. כשאני כותב טוב אני יודע. בדיוק כמו שאני מודע לחיבור שהוא לא ממש מוצלח. הוא מוציא לי את החשק לכתוב. מעולם לא אמר מילה טובה. מעולם לא החמיא. אני לא אוהב אותו.

       כשהגיע שוב יום שני, שבה אלי ההתרגשות. ידעתי שאפגוש שוב בשמעון וציפיתי לשמוע ממנו.
    אלי נכנס לשרותים רק בבית שלו ותמיד כשחוזרים מבית ספר. ככה הוא הרגיל את המערכת שלו.  וככה גם אני התרגלתי. שיש לי בין רבע שעה לעשרים דקות לבד עד שהוא יוצא.
    כשאמרתי שלום שמעון בפתח המרפסת, קידם אותי החיוך שלו. הוא ישב על כסא הנדנדה ואמר אתה בחור נבון ויצירתי. אני מתכוון לסיפא שלך בסיפור הרביעי. הרגשתי את הסומק מזדחל לי ללחייים. ובכן אמר, אלף, אינני מתכוון לחשוף את סודך. בית, הכתיבה שלך רעננה, השפה עשירה והדימויים מאוד מקוריים. נהנתי לקרוא. שבע אכן סיפור טוב אבל גם אחרים טובים. שמעון הושיט לי את המחברת והוסיף, ריכזתי הערותי בדף ושמתי בסוף המחברת. גימל, אתה בהחלט מוזמן להמשיך ולהתייעץ אתי. אני נהנה ממשבי רוח שכאלה.
    חשבתי בלבי שהיה זה רעיון טוב לרכז את שלוש הבקשות האלו בסוף הסיפור הרביעי. הודתי לו שוב ושוב ושוב ויצאתי לבדי עם הכדור לחייב את עצמי. הפעם, פיזמתי בעצמי תוך כדי הקליעות. קלעתי תשע פעמים עד שאלי הצטרף אלי ועוד אחת עשרה עד שחזרנו להכין שיעורים.
    שוב הגשנו חיבורים בשבוע הזה ושוב זכיתי לציון הבינוני והאנמי שבעים ואחת. הפעם וחצי. היחידה בכיתה שמקבלת מעל שמונים וחמש היא דבי ודי ברור לי כי זה רק בגלל העיניים הירוקות שלה והחזה המפותח מאוד. אני ממש שונא אותו. בגללו אני מתחיל גם לשנוא את דבי למרות שהיא ממש חמודה.  בהפסקה, אלי שאל אותי לפשר מצב הרוח שלי. זו היתה ההזדמנות שחיכיתי לה. שיתפתי אותו בכעס, בקנאה ובעלבון שלי מול מר לוביץ המורה לספרות ושאלתי אם ירצה לקרוא את החיבור שלי. אלי הסכים. התבוננתי בו היטב בזמן שקרא. יכלתי לראות שעצר נשימתו לאורך שלוש הפסקאות הראשונות ונהנתי לשמוע אותו נאנח. הוא ממש אדיוט אמר לי כשסיים. זה חיבור של מאה לפחות. סיפור נהדר! אתה כותב יופי יופי הוסיף. נראה לך שאבא שלך יסכים לקרוא אותו שאלתי.  אשמח לחוות דעת מסופר. לא סיפרתי לך אף פעם, אבל יש לי חלום כמוס כזה, להיות סופר. למה לא אמר אלי. ואתה כותב יותר טוב מאבא שלי. הבנתי כל מה שכתבת. ואיך שפתאום הכנסת את הטוויסט הזה בסוף. אפשר לעשות מזה סרט, אמר ברצינות.
    שני קוראים יקרים אוהבים את מה שאני כותב ואני עדיין מחפש את ההערכה של המורה לספרות. ביום שני, דאגתי שהחיבור האחרון יהיה בילקוט. הייתי מוכרח ששמעון יראה אותו. כשהגענו לאלי הביתה, לא חיכיתי שיכנס לשרותים.  אמרתי שאני הולך להראות לבא שלו את החיבור. אלי לא ראה בזה כל דבר חריג.

    שלום ידידי הצעיר, קיבל את פני. גוללתי לפניו את עלילותיו של מר לוביץ המורה לספרות וביקשתי שיקרא את חיבורי האחרון. שמעון שאף ונשף ריח דובדבן מתוק ונעים מהמקטרת והחל קורא.

    כשסיים, הביט בי קפוץ שפתיים, שני חריצים בגביניו. לבי חדל לפעום. חתיכת שמוק הלוביץ הזה סינן מבין שפתיו. שני ורידיו במצח התמלאו ונדמה היה לי כי עוד רגע יתפוצץ. שמעון קם באחת מכסא הנדנדה והחל תופר את המרפסת רצוא ושוב. איך נותנים לאדם כזה להיות מורה ועוד מורה לספרות!  שבעים ואחת וחצי! כך מרפים את ידי הנוער! הקשב לי היטב אמר ואחז בזרועי. הכתיבה שלך רעננה ונהדרת. התשוקה למילה הכתובה ניכרת בכל פסקה ופסקה. הלוביץ הזה מקומו מאחורי סורג ובריח. יש להזהר ממנו כמו מעצי באובב! נשימתי חזרה ולבי שב לפעום. צחוק גדול החל מתבשל במעמקי בטני. צחוק המעורב בדמעות שמחה. איפשרתי לו לטפס אט אט במעלה החזה והגרון.  כשהתגלגלתי מצחוק, כבר הייתי על הרצפה ואלי שאך נכנס קיבל הסבר מאביו. חתיכת שמוק הלוביץ הזה, חזרתי בקול רם שוב ושוב ולא יכלתי להפסיק לצחוק.  החיוך התמידי של שמעון התרחב ונדבק בצחוק שלי והדביק את אלי, ושלושתינו צחקנו כמו שלא צחקנו מעולם כשמדי פעם אחד מאיתנו חוזר ואומר חתיכת שמוק הלוביץ הזה והצחוק שלוח הרסן חוזר ומתחדש.
    ספר ביכוריי יצא לאור בהיותי בן שבע עשרה. היה זה שמעון שערך את ספריי הראשונים.  לימים, כשילדיי שלי פקדו את אותו בית הספר ואת אותו לוביץ, ציטטתי להם את שמעון וחייכתי חיוך גדול, אוחז בשיניי את המקטרת.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/1/18 14:21:
      חתיכת שמוק הלוביץ הזה
      תודה לכולכם יקרים! מרגש אותי לקרוא את את התגובות.
        11/1/18 00:02:
      יופי של סיפור!
        10/1/18 23:47:

      גם הכתיבה שלך רעננה ונהדרת.

      יופי של סיפור!

      כל טוב, עמוס.

        10/1/18 23:26:
      נפלא נפלא נפלא! הנאה צרופה!
        10/1/18 22:39:

       יקירה.

      חיוך

       נהניתי לקרוא את הסיפור המרתק.

       יישר כוח!

       

       בברכה

       אהובה.

      ארכיון

      פרופיל