תשמעי אחותי את האייטם. זה מתחיל השכם בבקר וזה נמשך לאורך היום. אני הולך לשחות אך לפני הצלילה נותן עוד מבט בסלולרי. אני מגלה שחבר שאני מעריך מאד, איש אשכולות ומקצוען בתחומו, העלה זה עתה לפייסבוק צילום של החביתה שהכין. היא שם מונחת לה בקלוז אפ. ויש הרבה מגיבים חוץ ממני.

- אורגנית?

- כן. עם נבטים.

- זכותו.

- כן. אבל אני מוצא את עצמי שם לו לייק.  וזה קורה בערך שלוש פעמים בשבוע עם המתכונים שלו. יש לו גם ארוחות בריאות לצהריים וערב.

- בן אדם מסודר ומוקפד. תכיר לי אותו. ואתה שאוהב קפה? העלית את הנספרסו קוקוס שלך עם הקצפת?

- לא העליתי שום דבר. והמצב הלך והחמיר במשך היום. חברה שאני מעריך מדווחת בקליפ קצרצר בשידור חי מיום עיון שהיא נמצאת בו. יש גם מהדורה מעדכנת כל שלוש שעות כי ממשיכים להגיע בכירים. יש כמובן צילום משותף. כ-ו-ל-ם מחייכים. כאילו.

- היא עושה נטוורקינג ברשת וכל הכבוד לה. יפה מאד. למה אתה מוטרד? למה החמיר?

- כי אני מגיב לפעמים "כל הכבוד לתותחית" וכאלה ובפעם השלישית נגמר לי מה לכתוב. וגם – אולי - שאני לא שם. היה רגע של התלבטות, לא ארוך, וויתרתי. אבל ייתכן שאני צריך.

- לא חובה. תגיד זאת חרדת שיתופים ברשת? שתף אחי, שתף.

- אני רושם לעצמי שבוע אחד של הינזרות מוחלטת מגלישה ואחר כך להתחיל להעלות סטטוס אחד ליום ופוסט אחד לשבוע.

- עם צילומים?

- כמובן. אלמד לשתף ברגעים של משמעות. זה חלק מן התהליך, אם אתה לא משתף אתה לא מרגיש שאתה בדיאלוג. בא לך צילום משותף?

- ההינזרות הזאת שאני עוד לא קונה, שבוע תמים בלי הרשת וכל מה שזז שם, זה כולל גם קבוצות וואטס אפ?

- כולל הכל.

- מהמרת שלא תוכל לעמוד בכך. על מה התערבנו?

- לא משתף.  

בצילום: שמה לייק במהלך המתנה בתחנת הרכבת הקלה בירושלים