כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      16/1/18 21:24:

    צטט: רחלי בן-צור 2018-01-16 17:23:44

    חלום כל כך מפורט...אפילו אני לא חולמת.

    יש לי עוד סיפורים שעוסקים בחלומות, זה תחום אהוב עליי; זה לא אומר שחלמתי אותם, אלה סיפורים דימיוניים. לקפקא יש סיפור של חלום בו הוא הפך לג'וק. מבחינתו זו  הייתה דרך להעלות רעיון מסוים. עבורי אלה הם שעשועי דמיון בהם אני מדמה פגישות עם דמויות  היסטוריות שאני מעריץ, וגם מבטא רעיונות מסוימים בעקיפין.


      16/1/18 17:23:
    חלום כל כך מפורט...אפילו אני לא חולמת...
    0

    הקזינו של ויסבאדן

    2 תגובות   יום שבת, 13/1/18, 19:34

    http://cafe.themarker.com/image/3151478/

     

    קטע מתוך קובץ הסיפורים החדש שלי בעברית: חלומות בהקיץ.

     

    אני לא זוכר איך נתקעתי בשדה התעופה של פרנקפורט, אם אינני טועה חזרתי מביקור באיסלנד עם נחיתת ביניים בפרנקפורט. זה פחות או יותר העניין שהתחיל להתבהר במוחי. שתיתי משהו במהלך הטיסה, איזה דיילת התלבשה עליי במחלקה הראשונה; אני לא כזה יפיוף לא מה שאתם חושבים, פשוט הייתי הנוסע היחידי באחריותה. בקיצור המשקה אם תרשו לי להיזכר היה איזה קוקטייל שנעם לחכי מאוד, ואני חושש ששתיתי כמה גביעים עד תום. וכך במקום לרדת במילנו ירדתי בפרנקפורט.

    בקיצור נאמר לי במודיעין שאיאלץ להמתין יממה במקרה הטוב בעיר ההומה הזו, עד לטיסה הבאה שלי חזרה הביתה.

    'למה שלא תיסע לוויסבאדן למרחצאות ותנוח ותירגע עד למועד הטיסה. אתה יכול לקחת מונית, או עדיף לנסוע לשם ברכבת; כך תיהנה מהנוף כי מסלול הרכבת ייחודי וגם תחסוך כסף, אין להשוות בין מחיר נסיעה במונית לכרטיס רכבת.'

    זו הייתה העצה של דיילת הקרקע הצעירה והנאה במיוחד, שוב תבינו לא עוררתי בה רגשות אהבה חלילה, אלא חמלה רבה, הייתי מבולבל ואובד עצות ועוררתי את רחמיה של הנפש הטובה הזו.

    הודרכתי בכמה מלים כיצד להגיע למסוף הרכבת, עניין של כמה דקות יציאה משדה התעופה, ועשיתי את דרכי לוויסבאדן. לא חשבתי לטבול במרחצאות המפורסמים של העיר הציורית הזו, אלא לנוח ולהתפכח מהר ככל האפשר. הייתי אפוף בענן ערפילי הכל נראה לי כשהייה בתוך ענן דקיק, אם כי הכל היה כה חיובי כה מאיר פנים, כן, כמו פניה של דיילת הקרקע החיננית שטרם נמחו מזיכרוני.

    התאכסנתי במלון הראשון שנקלעתי אליו ותפסתי תנומה עד הערב. בערב ירדתי ללובי ולמסעדת המלון לארוחת ערב מוקדמת, לאחר מכן נגשתי לדוכן הקבלה לברר מה אפשר לעשות בחור הזה, מבט מבעד לקירות הזכוכית של המלון לא עודד אותי במיוחד, כבר התחלתי להצטער שלא נשארתי בפרנקפורט.

    'אני הייתי ממליץ על הקזינו,' סח באוזניי פקיד הקבלה האדיב. גם יש הסעה מהמלון.'

    'האם הקזינו רחוק מכאן?' הסתקרנתי, רציתי לדעת במה מדובר, עלויות וכדומה.

    'לא זה עניין של חמש דקות נסיעה וההסעה היא שירות לאורחי המלון ויוצאת כל רבע שעה.'

    הודיתי לו ויצאתי לחזית המלון, ואכן ניצב מיניבוס לא הרחק מהכניסה, עליתי עליו ולאחר שהגיע נוסע נוסף והושלמה המכסה, יצאנו לדרך ברחוב הראשי המואר של וויסבאדן.

    הרחוב הראשי עשה רושם לא רע בכלל, כמה ברים מסעדות, מועדון לילה עם שילוט משלהב. טוב אם לא יפשטו לי את העור בקזינו, מועדון הלילה יהיה התחנה הבאה שלי, החלטתי ללא היסוס ומפוכח לחלוטין.

    הקזינו הסתבר כמוסד עתיק יומין ובעל מוניטין רב, הן המבנה האדיר והן האולם גדול המידות הרשימו אותי מאוד. קהל מהמרים רב הצטופף סביב שולחנות הרולטה והבלק ג'ק, ובשוליים היו מכונות הימורים האופייניות כל כך למוסד כזה. אף אחת מהן לא הייתה פנויה.

    נותרתי אדיש לא נסחפתי לשמחתי, לא היה לי עניין להמר בכל שיטה שהיא, הייתי בדרך הביתה לאחר ביקור וטיול ולא היה טעם לסכן את הסכום שנותר בכיסי. התבוננתי במהמרים בהבעות הפנים, בשפת הגוף, הפעם האחרונה בה ביקרתי בקזינו או בכל סוג של מועדון הימורים, אפילו לא זכורה לי.

    ליד אחד השולחנות שהצפיפות בו לא הייתה מרובה בו, התעכבתי והתבוננתי במהלכי המשחק ובמשתתפיו.

    מולי מצדו השני של שולחן הרולטה ניצב גבר מזוקן עם שיער סתור אך מרשים מאוד. המבט הנוקב בעיניו פניו החיוורות ריתקו אותי. למרות שנעצתי בו את עיניי הוא לא הבחין בי, הוא היה ממוקד ברולטה, במגרפה הזעירה של הקרופייה, ובערמת הז'טונים לפניו שהלכה והידלדלה. הוא זכה והפסיד לסירוגין, עם תום הסיבוב האחרון הוא זכה שוב והחלטתי לגשת אליו לומר לו מלה, להוציאו מהמעגל המכושף הזה בטרם יאבד את שארית כספו.

    מעולם לא התערבתי בעבר בענייניהם של אחרים, אולם היה משהו באדם הזה שלא הייתי מסוגל להסביר לעצמי באותן דקות, משהו שמשך אותי ועורר אותי לסייע לו. עד שגמרתי את הסיבוב והגעתי אליו, הוא נשאר ללא ז'טונים. הוא כנראה הניח את הכל על מספר אחד, במעין מהלך אחרון של יאוש.

    ניצבתי לצדו והוא הבחין בי לבסוף, הוא הרים את ראשו השפוף ונשא את עיניו והחלפנו מבט ארוך של כמה שניות באלם מוחלט. הוא קלט מיד שאני רוצה לעזור לו.

    'יש לך עשרה פרנקים מיותרים?' הוא שאל בבדל של חיוך ציני, כמו לא האמין שאמלא את בקשתו.

    'לא אין לי פרנקים אך אתן לך שטר של מאה דולר אם נצא מפה.'

    'מה זה נוגע לך אם אני פיודור מיכאיילוביץ ממשיך להמר או לא?'

    'עכשיו אני מבין,' קראתי מרים את קולי, 'אתה הסופר הנערץ עליי ביותר פיודור מיכאיילוביץ דוסטוייבסקי, אני מכיר את ההתמכרות שלך להימורים אתה חייב לצאת אתי מפה, אני אדאג לחזרתך למוסקבה או פטרוגרד ובלבד שתשוב לכתוב.'

    הוא השיב בחיוך מלא בוז. 'אני לא זקוק לא לעצותיך ולא לטובות שלך.' והפנה לי את עורפו.

    'פיודור מיכאיילוביץ!' קראתי בקול וחשתי אחריו. אולם אחד מקציני הביטחון של המוסד הזה תפס את צווארוני ועמיתו בזרועי, גררו אותי נגד רצוני לפתח והשליכו אותי על המדרכה.

    התרוממתי על רצפת חדר השינה של דירתי לצד מיטתי נבוך ומבולבל.

    'מה קרה לך, אתה בסדר? לא שברת כלום? אז לך תישן על הספה בסלון ואל תפריע לי לישון.'

    זכויות יוצרים שמורות © לחיים קדמן 2017 – כל הזכויות שמורות.

     

     

    דרג את התוכן: