התקבלתי לאונ' תל אביב.

האמא המרוקאית שלי בעננים.

אבא שלי, בהתנהלות הקבועה והרצינית שלו,

אמר לי ברוב חשיבות.

"הילהל'ה, דעי לך, אף לא אחד מבני משפחתך,

למד באוניברסיטה, מזה דורי דורות."

בלעתי רוק.

איזו אחריות כבדה.

איזו חלוציות.

"אבל נו באמת, אבא, אני גם הבעלים החוקיים של

תעודת הבגרות הראשונה במשפחה", עניתי.

אומנם מדובר בזכאות מפוקפקת יחסית, אבל

אני את שלי עשיתי, עוד בשלהי כיתה י"ב.

וזה לא שאני בעלת הדעת היחידה במשפחה

המזרחית שלי.

אני פשוט הראשונה שלא דחוף לה

להקים משפחה נטולת השכלה משלה.

ואולי אני סתם לא מוצאת בן-זוג ראוי.

החלטתי לנצל את הסיטואציה המביכה לטובתי,

ושכנעתי את זה שאחראי לקיומי,

שמגיעה לי מתנה בסך 7000 ש"ח לפחות.

להיות אב לבת חלוצה ואקדמאית בפוטנציה,

זו כנראה עיסקה לא זולה במיוחד.

חשבתי שאם יהיה לי לפ-טופ,

ואני אתחזק פוזה של כותבת,

גם יהיה לי על מה לכתוב.

לא נורא,

זה באמת אחלה לפ-טופ.