כותרות TheMarker >
    ';

    קריאת רשות

    בעיקר טקסטים על תרבות במובן העתיק שלה, גם פובליציסטיקה וכמה דברים אישיים. אשתדל שלא להתלהם. בלי נדר.

    0

    מוסיקת ההתבגרות שלי (פרק א)

    8 תגובות   יום שבת, 20/1/18, 21:45

    זה לא מקרה שמתבגרים טבעונים הולכים עם חולצת Meat is murder- האלבום האלמותי של הסמית'ס תקליט מלפני 30 שנה. The Smiths, R.E.M, ה-Fall, רוברט וייאט ואחרים יצרו תקליטים משני תודעה, המשפיעים על צעירים גם כיום. אלבומים שהתבגרתי איתם - אלבומים שעשו היסטוריה.

     

    תוצאת תמונה עבור ‪the smiths‬‏

    הסמית'ס, מנצ'סטר 1984

     

    השבוע חיטטתי במקלט הגרעיני בבית הוריי, המיועד כנגד התקפות מאיראן ומצאתי קרטון ישן עם עשרות תקליטים. אריכי נגן או פשוט ויניל. את Abbey road הייתי צורח עם חברי יאיר כשהוא על הפסנתר. את הסטונס וה-Doors שמעתי במשך חודשים, בלי להחליף, כמו גרביים בצבא. מצאתי גם את בלונד און בלונד של דילן ו-controversy של הקינקס – ששמעתי בכיתה י'. בשקית השנייה, שקית מחוררת של wrangler , היו תקליטים נוספים שמשהו מחבר ביניהם מלבד העובדה שאין לי פטיפון שיכול להשמיעם. כולם יצאו כשהייתי בן 16-17 ונקנו ב"בית התקליט" הזכורה לטוב. לכולם גם הקשבתי לבד עם אוזניות בסלון, כדי לא להפריע להוריי. כשהפכתי בהם חשבתי על המשפט המוכר של לו ריד: "there are problems in these times but none of them are mine". האם אני מתחיל לראות את האור?

     

    באותה תקופה האירועים הפוליטיים והחברתיים חדרו לעולם התוכן של מוסיקה, בטח לזו שלא ייצגה את המיינסטרים. המלחמה הקרה, הקפיטליזם והשמרנות של עידן רייגן, הפרסטרויקה בתקופת גורבצ'וב, סכסוך הדמים בין אנגליה וצפון אירלנד, מגיפת האיידס שממשיכה לקטול אנשים לא רק באפריקה, אלא בעולם כולו. התחושה של אירופה אחת גדולה עוד לפני גוש האירו. אצלנו אוספים את השברים ממלחמת לבנון, לצד פיגועי טרור של אש"ף ברומא ווינה. אסון הרכבת הגדול בצומת הבונים גובה 22 קורבנות, רובם תלמידים וישראל עוברת מלירה לשקל. בתוך כל "הטוב והיפה" הזה, המוסיקאי בוב גלדוף מארגן את המופע ההיסטורי Life Aid, בו-זמנית בלונדון ופילדלפיה ומגייס מעל 70 מיליון דולר למען אפריקה. קונצרט שהפך סמל להפגנת תמיכה בעולם השלישי לסולידריות ומעורבות חברתית.

     

    10 אלבומים של תקופת התבגרותי המוסיקלית: מ-1986 ועד שחרורי מצה"ל ב-1990 יצאו בתקופה מושמצת, בצדק יש לומר. עידן של פופ ממוסחר, להיטים, סינתיסייזרים ותסרוקות מנופחות בהתאמה. כבר אז הייתי קצת סנוב ולהקות שלא היו ממש לרוחי Wham, A-ha  ו-Culture club היו בשיא הצלחתם. החלטתי שאכתוב על הסמית'ס, R.E.M, טום וייטס, ניק קייב, ה-Fall, טוקסידומון, רוברט וייאט, מיט פאפט, האסקר דו,  סוניק יות' ו-einsturzende neubauten. אני מאוד אוהב מוסיקה וקנאי להעדפות שלי, אבל איני מבקר - מעדיף להתרגש ממוסיקה עד כמה שאפשר על בסיס וולונטארי. זה אומר שתצטרכו לסבול 4 טקסטים. הבחירות עשויות לעורר כעסים והתפרצויות זעם אצל אוהבי מוסיקה. אני אקח את הסיכון ומקווה שהבקשה המובלעת כאן מובנת.

     

    meat is murder, האלבום השני של הסמיתס, שיצא בבריטניה וfables of the re-construction, השלישי שלR.E.M , הם שניים מהאלבומים הכי משמעותיים שעוסקים באחר, השונה והדחוי, ביחס לזרם המרכזי בחברה האנגלית והאמריקאית. הם מתייחסים למוסדות שקפאו של שמריהם ומסרבים להתאים את עצמם לחיים המשתנים.  בשני התקליטים בלטו הקולות הייחודיים של הסולנים מוריסי ומייקל סטייפ, הצליל הייחודי של הגיטרות וגם העטיפות של התקליטים. מעבר לזה, כבר בכותרות בולטת הצעקה "בשר הוא רצח", המלווה בצילום עטיפה שיוצר אנלוגיה ברורה בין בשר התותחים של הרוגי המלחמה (מלחמת פוקלנד שנתיים לפני כן) ושחיטת בשר החיות. פירוש שם התקליט של REM הוא משל (או אגדה) על שחזור. אבל המושג רקונסטרוקציה מתייחס בקונטקסט האמריקאי לשיקום ולבנייה מחדש של ארה"ב לאחר מלחמת האזרחים.

     

    תוצאת תמונה עבור ‪the smiths meat is murder‬‏

      עטיפת meat is murder


    הקול החד-פעמי של מוריסי, הריפים הנדירים של ג'והני מאר הצעיר, הבאס של אנדי רורק והתיפוף העצבני של  מיק ג'ויס התפוצצו כמו מלוע של תותח בשיר הפותח:the headmaster ritual. השיר הפך עד מהרה להמנון בועט על החינוך בפנימיות האנגליות. בעיניי נשכני יותר מהפומפוזיות של "החומה" של פינק פלויד. מוריסי כתב:same old suits since 1962, או,same old jokes since 1902, והעביר משהו שיכולנו להזדהות איתו מבפנים. פערי הדורות שהרגשנו מול ההורים ובעיקר מול המורים הגלותיים שלנו בבתי הספר. בשיר:I want the one I can't have יוצא (שוב) מוריסי מהארון תוך עידון מילולי אלגנטי וריפים מנסרים של מאר היצירתי. התקליט ממשיך להכות עם what she said, על נערה דיכאונית ולא מובנת שרוצה להיאחז במשהו והמשהו הזה הוא מוות מוקדם.that joke isn't funny anymore הוא על דחויי החברה: אנשים שקופים, בודדים, שהעצב והכאב שלהם מגיע לעצמות. ראיתי את זה קורה בחייהם של אחרים ועכשיו זה קורה בחיי, כתב מוריסי

    אם תקשיבו  ל"ברבריזם מתחיל בבית" תגלו כי אין הבדל בין אנגליה השמרנית של שנות   ה-80 וישראל של היום, ברצון הלא מודחק של ההורים להשיא את בתם מוקדם ככל האפשר. ועד כמה הדעה הקדומה הזו עטופה במעטה של צביעות. לגבי השיר meat is murder, שחותם את האלבום תוך הקלטות מבית מטבחיים, אין צורך לפרט. חלקכם מחזיקים בחולצה. אחד השירים האידיאולוגים החשובים של שנות ה-80. היום, עם גל הטבעונות המתחזק, משונה שהיינו צריך את מוריסי כדי לקשר בין הפרות הרצות באחו ומה שמוגש לנו בצלחת.

    תוצאת תמונה עבור ‪REM‬‏ R.EM בתחילת דרכם.

     

    REM נוסדת במקביל לסמית'ס בתחילת שנות ה-80, בארה"ב. הסולן מייקל סטייפ, פיטר באק הגיטריטס הראשי, הבסיסט והגיטריסט ביל ברי והמתופף מייק מיילס, יוצרים סאונד ייחודי ומגובש שמחזיק מעל ל-30 שנים. שנתיים אחרי Murmur, אלבומם הראשון, לקחו חברי הלהקה את המפיק הבריטי ג'ו בויד, שהגיע מהפולק-רוק שהיה אחראי להצלחת אלבומיו של ניק דרייק (רק חבל שלאחר מותו). הדיסק היה אפל וקומוניקטיבי פחות מקודמיו. עטיפת האלבום והשיר הראשון - Feeling Gravitys Pull, שמתייחס לעבודות האוונגרדיות והסוריאליסטיות של האמן, הצלם והבמאי מאן ריי. בראיון על האלבום דיבר סטייפ על הצורך שלו לדבר על נושאים כמו כוח המשיכה האכזרי של חברת הצריכה והרס החקלאות והחוות על ידי תאגידי ענק. "driver 8" מתייחס לתחושת האבסורד והניכור של אדם בודד, שמביט ברכבות הענק שנוסעות ברחבי ארה"ב. שירים אחרים, כמו Life and How to Live It ו-Green Grow the Rushes עוסקים בהתקת המשפחה האמריקאית מתוך הכרך הגדול אל הקאנטרי-סייד, שאפיינה את שנות ה-80  בארה"ב. סטייפ ביקר את חיי הפרברים של הערים הגדולות והגשמת האידיאה של החלום האמריקאי כמעט באופן אוטומטי ונטול חשיבה. בית גדול, גינה מטופחת וגרז' לצי של מכוניות. נבואה? סרטים אמריקאים מרכזיים בשנות ה-90 יתעסקו בחוויית הפירוק והדה-קונסטרוקציה של המשפחה האמריקאית בפרברים. מדובר באלבום שלא הוערך דיו בזמנו על ידי המבקרים וכמה שהוא רלוונטי כששומעים אותו היום.

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/4/18 05:42:

      שי,

      תודה על הזכרונות מהמוסיקה המשובחת של פעם. ולחשוב על הזוועות שמתרחשות בימינו במוסיקה...אז הוידוי שלי שזה לא זכרונות :)))) אני מקשיב בעיקר למוסיקה הזאת מאז, ויחידים בימינו. 

      (אתמול נתקלתי בשיר I KNOW IT'S OVER בביצוע של באקלי, ומיד אחריו התנגן לי הביצוע של הסמיתס...מצאתי את הפוסט שלך).

      אם להוסיף;

      אחד האלבומים המשובחים לטעמי הוא DUSK (ובכלל יצירתו של מאט ג'ונסון) - קצת יותר צעיר מהתקופה המדוברת :)

      ''

        23/1/18 08:33:
      מרתק, ובאותו זמן עצמו, אני חייתי חיים אחרים, והמוסיקה הזאת הייתה בשוליים בביתנו. מרתק לי לקרוא. ואגב, אירוניה חריפה, בצד המערבי של נתיבי איילון ליד מגדלי עזריאלי היה שלט מזעזע נגד אכילת בשר, ועכשיו בדיוק באותו מקום יש שלט ענק המפרסם סטייק מדמם - אכלו סייטקים. עולם הפרסום "אוכל הכל".
        22/1/18 19:21:
      תודה רבה על המחמאות שלך שטותית ועל הפרגון התמידי. פרסמתי בהארץ כ-50 טקסטים. רובם הארד קור תרבות. אבל כבר די הרבה שנים שהארץ, בכדי לשרוד, מעוניין רק בבלוגים פוליטיים, רכילותיים או פרובוקטיביים. הארץ כבר מזמן לא עיתון לאנשים חושבים. הוא יישר קו עם כל התקשורת. מידע, רגש ונוסטלגיה הם מהעיתונות והלאה.
        22/1/18 19:08:
      היי לאה. אני בסוף שנות ה-40 שלי ומדובר באלבומים ששמעתי בסוף התיכון לפני 30 שנים. משער שילדייך צעירים יותר. שנות ה-80 בהן גדלתי כנער היו משעממות משהו, נפוחות (כמו גם התסרוקות) אלקטרוניות ועצורות. וזאת לא רק במוסיקה, אלא בכל האמנויות. זאת יחסית לשנות ה-70 המודרניסטיות עדיין, ושנות ה-90 בהן היה חידוש שנבע מראקציות שונות ותרבות נגד; הקפיטליזם הדורסני, הפחד מן המילניום, עידן האני והמצליחנות, העידן הדיגיטלי, המחשב, הסלולר והפוביות מהם. לא במקרה אחד מהאלבומים ששינו את המוסיקה מאז שיצא ב-1996 נקרא OK computer והוא מתעסק בסוגיות האלה. אני בטוח שבנייך מכירים אותו. תודה שבאת לבקר
        21/1/18 23:01:
      הפוסטים שלך כל כך מושקעים ראויים לככב בעיתון. חבל שכבר לא מעלים פוסטים מקפה דהמרקר להארץ און ליין אבל גם מעל המגש למעלה זה מגיע למקומות אחרים. חייכתי כשקראתי על המקלט הגרעיני מקווה שיתאפשר להצטרף במקרה של הפצצה איראנית:) חלק מהמוזיקה שכתבת עליה כיכבה גם אצלי חבל שמסרתי את כל תקליטי הויניל שלי. אחלה פוסט שי :)
        21/1/18 17:58:
      אני סבורה ששניים משלושת בניי היו נהנים לקרוא את הכתבה הזו, והיו מתמוגגים מנחת. אני קוראת ודבר אינו מתעורר בלבי. (באשר לבנים - אחד נסע לרגל עבודתו לשבוע לארצות הברית, והשני נוסע בימים הקרובים, לאותו מקום, ולאותה מטרה, אבל במקצוע רפואי אחר.) הבן השלישי, כרגע בארץ, אבל אינו מבין במוסיקה הזאת, הוא עסק בנושאים אחרים. אני בטוחה שיהיה קהל גדול שיתענג על דבריך.
        21/1/18 13:00:
      תודה "שקפצת לקרוא" גלית יקרה. הסדקה פורסמה לפני שנתיים בהארץ. אך קוצצה ונחתכה בלי רחמים. שיניתי, ערכתי, הוספתי תמונות כדי שזה יצא כמו שאני חפץ. תודה. "you have incredibly good taste" כמו שאמר מוריסי באחת מהופעותיהן הדגולות (והאחרונות) והנה הלינק: https://www.youtube.com/watch?v=E_aW25wZ4Bc&list=RDE_aW25wZ4Bc
        21/1/18 03:16:

      נהדר, שי. מחכה לפוסטים הבאים.

      חוץ מהסמיתס וטום וייטס, לחלק מהשמות ברשימה התוודעתי מאוחר יותר, ולחלק מעולם לא. יש להודות שאני האזנתי לדברים אחרים בשנות השמונים המושמצות (לא לגמרי בצדק, לעניות דעתי הבלתי קובעת). עם ההסתייגויות שלך, לעומת זאת, אני מזדהה במאה אחוז. כולל החומה, שיש בו כמה שירים יפים, אבל כאלבום הוא באמת פומפוזי וגם בנאלי לפרקים (שלא לדבר על הסרט הצעקני והשטחי שנעשה על פיו).

      ארכיון

      פרופיל

      shai.h
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין