את המטרים הספורים שהפרידו ביני לביתי עשיתי בריצה. השבת כבר יצאה, ולא יכולתי יותר לעטות על עצמי את מסכת השלווה שלבשתי.
דקות אחדות לפני שנכנסה, התקשרתי לאחי, שוב שאלתי למצבו של אבא, הרופאים אומרים שהמצב יציב, אמר לי, אבל לא הייתי שקט.
השבת לא נסכה בי את השלווה המיוחלת, קידשתי, התפללתי, אפילו שרתי זמירות שבת בסעודה. אבל משהו בי מת. את תפילת ערבית של מוצאי שבת בחרתי להתפלל בבית הכנסת הסמוך, לא במניין הקבוע שלי, כדי לקצר את הדרך הביתה. חששתי שמי מבני ביתי יצא לפני ובעיניו אֶֶחֶזֶה את הבשורה.
מיהרתי הביתה, על צג הטלפון שהיה כבוי כל השבת. היה המספר של אחי, אבא נפטר, זעקה מרה נפלטה מגרוני, קרעתי את חולצת השבת הלבנה שעלי, והכפתור העליון נתלש ונפל לרצפה.

מרגע זה ועד שרגליי עמדו בבית הקברות באמצע הלילה, הכול הפך מעורפל כאילו יד נעלמה העתיקה אותי ממקומי ושתלה אותי במקום החשוך הזה. אנשים נאספים, מבוכה מבטים מושפלים, בכי חרישי ושקט.
גם כשמסביבי התאסף קהל המלווים, שקעתי בתוך עצמי, כמו שעשיתי בשעתיים בהן נהגתי ממעלות לבית העלמין ירקון. במקום לשים לב לדרכים לכבישים ולצמתים עיני ראו את הדרך שעבר אבא, הנער ששרד את מחנות העבודה והריכוז, את הרעב וההשפלה. שעלה לארץ בגיל שבע עשרה בודד וחסר כל, שבנה עצמו בעשר אצבעותיו, שלא נח ולא שקט עד שהעמיד משפחה וצאצאים. אבא שלא סמך על הנס אלא על עבודה קשה.
עתה היה מוטל גוף ללא נשמה.
התיישבתי על ספסל בבית העלמין, זרועותיי מונחות על ברכיי, אוחזות בראשי, שמתי לב שמישהו דאג שאחליף את חולצת השבת מחוסרת הכפתור בטריקו פשוט שבו תיעשה הלילה הקריעה. כשלפתע נזכרתי בתמונה מילדותי.
היינו בבית, נדמה לי שעמדנו לצאת יחד לתפילת מנחה. אבא הבחין שהכותונת הצחורה שלו חסרה אחד מכפתוריה. הוא לא התעצל, הוציא את קופסת התפירה של אימא, ביקש ממני להשחיל חוט בקופה של המחט, כי לא הצליח לקלוע אל השערה. הרגשתי גאה בכך שאבא נעזר בשירותיי, בקלות השחלתי את החוט והגשתי לו את המחט .

הוא רכן אלי, הרכיב את משקפיו ואמר לי בשקט כממתיק סוד "לא תופרים על הגוף, רק למת תופרים את התכריכים על הגוף" .
 אבא שלי, ניצול השואה, שכל מה שחוויתי ממנו היה הקפדה להימצא בתוך ארבע אמות של הלכה. הצטייר לי לפתע כמי שדבקו בו אמונות טפלות. דווקא הייתי מצפה זאת מאימא שבאה ממרוקו והביאה אתה את הקללות והעין הרע. אבל אבא?
 ציפיתי שיפשוט את הבגד, ויטליא את הכפתור החסר. אך הוא נשאר בכותנתו, קרע בשיניו חוט נוסף בגוון שני אדמדם, מתוך קופסת התפירה של אימא, וכשהחוט משתלשל מביו שיניו המשיך להסביר "אבל אם תופרים על הגוף, צריך סימן ברור שהגוף חי, לכן חוט שני, המונח בין השפתיים, מסמל את הדם, כאילו דם שותת מהפה" הסתכלתי על אבא ולא האמנתי.

במבט לאחור לא הייתה לי סיבה לשפוט אותו, מה שעבר בשואה לא שמעתי מפיו, לך תבין מה החזיק אותו בכל אותם ימים, איזה פרט נתן לו תקווה להיאחז בחיים.
איש חברה קדישא צנום, בעל זקן מדובלל, קרא לנו, ושאל מי רוצה לזהות את אבא. הרגשתי צער על שלא הייתי לידו ברגעיו האחרונים, והייתי חייב לראותו, לפני שתופרים את התכריכים על גופו. לפני שיורד המסך על החיים המלאים שהגיעו לקצם, עוד מבט אחד, סיום.
אחותי הגדולה הצטרפה אליי, ויחד נכנסנו לחדרון הקטן שבה עשו את הטהרה. בתוך תוכי קיוויתי, אולי שאבא יחמוד לצון, שאמצא על שפתיו את פיסת החוט האדומה.

אבא שכב על המיטה, חוט של חסד היה משוך על פניו, עיניי שוטטו אנה ואנה, בלי להיאחז בנקודה מסוימת. אחותי הביטה בפניו של אבא, חיבקה ונישקה אותו, ותהתה מה קורה לי, היא שתקה ואני שתקתי, לא היה באמת מה לחפש בחדר הלבן הזה, שאין בו דבר, לא הארה ולא הבנה ולא נחמה. החדר היה ערום מלבד מיטתו של אבא.
הסתכלתי שוב על אבא, ורק אני ידעתי מה אני מחפש, את תקוות חוט השני.

https://www.facebook.com/kedem.ha/notifications/