כותרות TheMarker >
    ';

    lean on me

    ראיתי פעם סרט שנקרא lean on me. הסרט היה מקומם למדי, אך את הכותרת אני לוקחת איתי לכל מקום.
    הבלוג הזה הוא מעין ראי לנפש. קופסת תכשיטים שניתן להניח בתוכה מחשבות ורגשות המבקשים להם דרך החוצה, מחפשים אפשרות למצוא להם פה וצורה, ואינם יודעים איזו עין תשזוף אותם, ומתי, ואי מי, יגיב להם אם בכלל. הכתיבה מקלה מאד, מסייעת להרגיש ומסייעת לחשוב. הידיעה שאי מי עשוי לראות את הדברים יש בה מן ההצצה למקום אסור, מן המשחק בין הראוי והלא ראוי הדרים בכפיפה אחת. . .

    0

    "הכניסיני" - ושוב נכנסתי...

    2 תגובות   יום רביעי, 24/1/18, 09:40

    הכניסיני הוא שיר שכולנו מכירים. מוקירים. טוב, לא כולנו, חובבי השירה, ויותר מכולם (לדעתי) המורות לספרות. שנים הסתובבתי עם השיר הזה, "הנגשתי" - כך לדעתי ראוי לקרוא לזה היום, בעברית העכשווית, לדורות על דורות של תלמידים את השיר המופלא הזה. והנה , הבוקר, פגשתי את השיר בפגישה מרגשת מאד באינטרנט. באתר הספרנים של הספריה הלאומית. לא, אני לא ספרנית, זה קשור ל"הסיפור שאחרי" שנמצא בפייסבוק, שגם הוא משהו מדהים שנפלתי לתוכו בטעות. 

     

    http://blog.nli.org.il/wing/  כתבה מרתקת !! הנה הכתבה -  אני מעתיקה אותה במקום לשלוח אותכם לחפש- - 


    "סיפר לי פעם חבר, בנאי בתל-אביב – שנספה לפני כמה שנים בתאונת עבודה – על אהבתו של ביאליק לאנשי העבודה, ובפרט לבנאים היהודים.

    וזו לשון הסיפור:

    'עמדתי פעם על פיגום גבוה שקוע כולי בעבודתי. הנחתי לבני-סיליקט לאורך חוט מתוח על הקיר ומפזם לעצמי בדבקות את השיר של ביאליק הכניסיני תחת כנפך… לפתע שומע אני קול מלמטה קורא לי: שמע נא בחור, שמע נא! – העפתי מבט ממרום הפיגום לעבר הקורא והנה רואה אני את ביאליק רומז לי בידו שארד למטה, ברצונו לדבר איתי.

    נבוך ונרגש טיפסתי בזריזות אקרובאטית בשלבי הפיגום על הארץ, והנה ניצב לפני שר השירה העברית, חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. לאחר ששאלני על ארץ מוצאי, שנת עלייתי ארצה, השכלתי וכיו"ב, הרהר מעט והוסיף ושאל: האם נשוי אתה?

    – לא – אמרתי.

    ונערה אהובה ואוהב' יש לך בחור?

    – טרם התפניתי לכך – עניתי לו, מבוייש מעט – בונים את תל-אביב ואין פנאי לשטויות כאלה, טרודים בעבודה ביום, ובערבים צריך לנוח…

    ואת השיר ששרת שם על הגג – הוסיף ביאליק לשאול – התדע מיהו מחברו?

    – כיצד לא אדע – עניתי – הרי זה אתה העומד לפני. אתה הוא שחיברת אותו!

    התחייך ביאליק חיוך רחב ונהנה מאוד מתשובתי, כשהוא חושף שני טורי שיניים מבהיקות. אחר אחז בידי ואמר לי בטון של חיבה: צריך לאהוב, בחור, לאהוב ולעבוד, האהבה והעבודה שלובות זו בזו. תשא אישה, הקם משפחה. הארץ זקוקה גם לבני-בונים ולא לבונים בלבד. מה שלא תגמור אתה, ישלימו בניך…

    – נעשה ונשמע! – עניתי לו נמרצות'."

    וכך, בסיפור מרגש זה שפורסם בעיתון "דבר", אנחנו מגלים איך ראה ביאליק עצמו את שירו "הכניסיני תחת כנפך". כי יש  בשיר הרבה בדידות ("עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם – אֵין לִי דָבָר), יש בשיר אכזבה קיומית (הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר), אכזבה מהשקר שבעולם (הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי) ויש בשיר גם הרבה ייאוש. אבל יש בשיר עוד דבר, וזה מה שביאליק עצמו מציין בשיחה עם הבנאי התל-אביבי: יש בשיר הזה תועפות של אהבה.

     

    ללא ספק מדובר באחד השירים המפורסמים והמשפיעים שיש לנו בשירה העברית. חיים נחמן ביאליק הוכיח שכדי להיות 'המשורר הלאומי', אין חובה לחבר שירים על נושאים לאומיים מובהקים. נתן ביסטריצקי אבחן את "הכניסיני" כשירו הלאומי ביותר של ביאליק, וזאת משום ש"בשיר זה, בכל טור של ציור נפשי גדוש, מצוי המיצוי הדרמטי שבמעמד לירי של יחיד וההיסטוריה של חלדו; ומיצוי זה גם ממצה מיניה וביה, באורח לירי, דרמה של קיבוץ לאומי, שהטרגדיה שלו מתגלית על־ידי כך בן־רגע בדיוקן אנושי מאוד, לאמור אוניברסלי". זהו שיר שנוגע עמוק בלבבות של יהודים כה רבים, ושירת ביאליק עושה זאת כבר יותר ממאה שנים.

    תלמידי הישיבות בפולין ובליטא מצאו ב"הכניסיני" ביטוי עז ללבטי הקיום של תלמיד הישיבה העומד "על סף בית המדרש" ותוהה על עברו ועל עתידו, על אבדן החלום ועל פשר האהבה. אברהם הרצפלד, יוצא ישיבות המוסר של ליטא, הגדיר אותו כ"המנון ציוני" אסור שהיו הוא וחבריו לישיבה הוגים בו בסת. י"ח ברנר תיאר באמצעותו את אבדן התמימות והנעורים ואת חיפוש הדרך החדשה בעולם, "הגבורה שבייאוש" כלשונו.

    לא במקרה "הכניסיני" הוא כנראה השיר המולחן ביותר של ביאליק, שיר שזכה ליותר מעשרה לחנים, לעשרות ביצועים וגם לתרגומים לעשרות לשונות, לעתים פעמים רבות לאותה לשון, ומעל כולן ליידיש.

     

    השורות האלה , שהדגשתי , היו השורות שנכנסו ליישר למחזור הדם כמו עירוי. והנה השיר הזה כפי שהייתי מנסחת/מנתחת אותו היום. לא לבני העשרה , חס וחלילה, אבל כולנו בני עשרה באופן כזה או אחר עמוק בפנים....

     

    הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,     
    וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,         
    הבקשה הזו, הפנייה הישירה, שאפשר להפנות אותה גם- 
    וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,   
    ובעצם הכי - לחברה טובה
    קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
           המקום שבו אני יכולה "לשפוך" ,להוריד מטענים 

                                       חורגים וחורקים, לנשום...


    וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
    שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
    אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –   
    וכאן, נעורים, כמו שאני רואה אותם מוגדרים  כאנרגיה , 
    הֵיכָן נְעוּרָי?                           
    לא כגיל כרונולוגי, איפה המרץ? איפה הכח? היכן היא 

                                                 שמחת החיים שלי, מה איתה? שאלתם את עצמכם פעם? 


    וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
    נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
    אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –      
    מַה-זֹּאת אַהֲבָה?                   
    ההגדרה של אהבה , המהות של אהבה, מקבלת לאורך

                                                השנים כל כך הרבה צורות, משתנה ומתגוונת  בכל  פעם,

                                                 מסתבר שהיא מורכבת מכל כך הרבה טעמים וריחות

                                                 ותחושות. הגעגוע המוכר כל כך למה שהיה, למה שיכול

                                                 היה להיות, אני (כל אחד) צריך להגדיר לעצמו בתוך עצמו

                                                 כשהוא אומר אהבה, חושב אהבה, מרגיש אהבה, 

                                                 למה בדיוק הוא מתכוון. ההגדרה אינה פשוטה. ממש לא. 

     


    הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,                   בתוכי, מחוצה לי. מוכר. מוכר לכולנו. 
    הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר; 
    - -  עבר? כן, עבר, ולא חלום אחד, אלא חלומות הרבה.   
    עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –       
    אנחנו משתנים, וחלומותינו משתנים איתנו.  
    אֵין לִי דָבָר.
                                 הראייה הפסימית הזו, "אין לי כלום בעולם, אין לי דבר" 

                                                 יכולה להגיע לחלוף.  היכולת לראות,ללמוד לראות  את ה"יש" 

                                                 הזה, היא יכולת נלמדת.לא פשוטה, אבל נלמדת.

                                                גם לראות וגם ליצור חלומות ויהיו- אין ספק. 

    הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,               
    וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,                   
    כן, היי לי, והיי שלי, ואת אולי בתוך ה"מקלט" הזה 
    וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,           
    תלמדי אותי ש"יש לי דבר"- -מה דעתך?......
    קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/1/18 21:27:

       יקירה, 

      חיוך

       

      תודה על כתיבתך המרתקת בנושא-

      השיר האהוב עלי ועל המשורר הדגול והשקפת עולמו.

       המשך שבוע טוב ובשורות טובות.


       בברכה

       אהובה

        24/1/18 09:58:

       

      https://www.youtube.com/watch?v=YYMfR9MK3aQ

       

      ''

      ארכיון

      פרופיל

      ש.ר.ה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין