כותרות TheMarker >
    ';

    מילים שנוגעות...

    מילים מלב אל לב על מה שהיה וגם על מה שאולי שיהיה ...
    ובין לבין על מה שקורה ...

    טיולים , מוסיקה, מחשבות, אנשים ...


    0

    בכניסה לאושוויץ מכרו מזכרות עם סמל מחנה ההשמדה כאילו היה זה כפר נופש מלא שלווה

    2 תגובות   יום שני, 29/1/18, 20:42

    יחסה האמיתי של פולין לשואה( הצילומים מתוך הספר :"מאידנק"- MAJDANEK בעריכת סטניסלב דושזאק, שהבאתי מפולין), הגיעה אלי כסטירת לחי מצלצלת כבר באוגוסט 1987, כאשר בכניסה לאתר מחנה אושוויץ המזעזע, נתקלו עיני בחנויות עמוסות במזכרות מאתר המוות המושמץ בעולם: סיכות דש, כובעי מצחיה, פסלונים, פוסטרים, ומה לא ובצעירים קולניים, משל היה זה כפר נופש מלא שלווה, או לפחות אתר שעשועים, או בר ספוג בירה ועשן. 

     
    וכן, כנראה שעבור הפולנים הרוצחים היה זה סוג של שעשוע לדחוף יהודים אל תאי הגזים ואל המשרפות, להתעלל, להכות, להשפיל ובסוף גם לרצוח. רגלי רעדו כאשר דרכו על אדמת פולין, החרוכה מרצח והשמדת העם היהודי, ולא רק. במשך עשרה ימים, בין טרבלינקה לאושוויץ. לומדת מקרוב, נוגעת בשרידי אחי היהודים, בוכה למראה הזוועות ומזדעזעת מהזילות האיומה של קדושת הנרצחים, שאפרם וזעקת קולם, הסתכמו במזכרות ססגוניות, כאלה המזכירות שוק ולא אתר קדוש.

     

     

    ביום הראשון שלי בוורשה, זכיתי להכיר את לשק אדאשק, אשר יחד עם אמו מריה ואירינה אחותו, הצילו משפחה יהודית, הורים וילדה קטנה, אותם החביאו בעליית הגג. אותה ילדה, בתיה רפפורט, היתה ברבות הימים, לעובדת סוציאלית בבית החולים "כרמל בחיפה, וליוותה את משפחתנו, בעת מחלתה של אמא ומותה, ועד אחרי לכתו של אבא מן העולם. החיפוש אחר מציליה בשואה, היה עבורי מחוות תודה לבתיה, עבור כל תמיכתה בנו. לאחר שובי, היא נסעה אל מריה, אירינה ולשק, וישנה בעליית הגג, בה התחבאה בתקופה הנוראית ההיא. בהמשך, הובילה להענקת התואר חסידת אומות עולם למריה ואירינה, ביתה. אבל, כמותם היו מיעוט נדיר, שהסתכן אף הוא במוות. (קישור לפוסט על "חסידת אומות עולם שלה וגם קצת שלי").


    השואה הפרטית שלי, שואת יהודי רומניה, הכתה באכזריות, במשפחתי הקרובה והמורחבת. רבים נרצחו. אבא שלי, עד יומו האחרון היה רדוף אימה ממנה, ולמרות זאת הקים בית בישראל. זיכרון ילדות ישן ועמוק שלי הוא שאמא סיפרה לי שהילדים מכיתה ב' בה למדה כינו אותה : יהודיה מלוכלכת, ויותר מזה לא הוסיפה דבר.  בני משפחתו ומשפחתה של אמא, הלכו לאבדון, ואלה שנותרו, דיממו בנשמתם, עד כלות. החיים של שניהם בתקופה ההיא נותרו עבורי יותר תעלומה מאשר ידע והבנה.

     
    בשנה האחרונה, התוודעתי לעוד פרק שלא הכרתי, בתולדותיו של אבא, ואין לי מנוח.

    מעולם, לא יכולתי לדרוך על אדמת רומניה. בחודשים האחרונים, לראשונה אני מתכוונת לנסוע, כדי לעשות את הדרך אותה עשה, מקווה להבין יותר, להתחבר למרות שאבא כבר מזמן לא כאן, ובעיקר כדי לומר לצוררים: 
    אנחנו כאן, בראש מורם, חזקים מכם, אנשי השטן, פי כמה !


    אם זה קרה אז, מי מבטיח לנו, שהאנטישמיות הגואה בעולם, איננה אות אזהרה ?!

     

    התמונה של ‏‎Hannah Ackerman‎‏.


     

    התמונה של ‏‎Hannah Ackerman‎‏.

     

    התמונה של ‏‎Hannah Ackerman‎‏.

     


     

    התמונה של ‏‎Hannah Ackerman‎‏.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      פולנים רבים שיתפו פעולה, אבל היו כמה יוצאי דופן בולטים. עניין מורכב. (וסיפור מהחיים: את בית ילדותי נהלה את גברת פולנייה נוצרייה, שעלתה לארץ מתוך תחושת שותפות-גורל. לימים הכירה איש לו רצתה להינשא , הרבנות מררה את חייה...)
        30/1/18 16:37:

      לחנה אומר או יותר נכון אצטט את אימי שחוותה את אימי השואה באושוויץ ובמחנות העבודה "כל הגויים אותו דבר", הפולנים והאוקראינים והלטבים ומעל כולם הגרמנים. אז לכן לא מופתע, ממה שחזו עיניך שם.

      והשואה נוהג אני לאמר, יצרה לנו סיפורים מזעזעים ולא יאומנים.

      פיד RSS

      פרופיל