כותרות TheMarker >
    ';

    לכל בלוג יש שם?

    קורטוב מפה ומעט משם. קצת טיפים על שיטוטים בארץ וקצת על אמסטרדם. על המצלמה שלי ואולי גם קצת עלי. בלוג בלתי מוגדר ולא מכופתר

    0

    מלחמתם של הדוממים

    8 תגובות   יום רביעי, 31/1/18, 19:51

     

    תמיד הייתה לי התחושה הזו. שלחפצים יש משהו נגד בני האדם.

    אבל נדמה לי שהפעם הראשונה בה היה לי ברור שאין זו תחושה בלבד, הייתה כשהייתי בת 16.

    נסעתי לתל אביב לבילוי של אחה"צ. אז, בימים הקדומים ההם,  לא היה זה ענין של מה בכך לנסוע מעיר מגורי

    לתל אביב. אמנם היה אוטובוס ישיר אליה, ואפילו התמזל מזלי והתגוררנו קרוב לתחנה המרכזית, אבל האוטובוס הזה היה יוצא בממוצע...עזבו! אין ממוצע. הוא היה יוצא פה ושם  מפה לשם. אבל לא על אגד רציתי לספר...שימו את זה בזיכרון.

    בכל מקרה, טיילנו להנאתנו, אני והברנש אתו הסתובבתי ואז הסתכסכתי. כן, זה קורה לי לא אחת שאני פתאום מסתכסכת. לא במכוון. הפעם זה היה עם מדרגה שלא שמתי לב לקיומה. היא, מתוך עלבון עמוק, כי יש להניח שהייתה שם כבר שנים רבות קודם לביקורי ולא רגילה הייתה להתעלמות שכזו, החליטה ללמד אותי לקח ו....נקעתי את הקרסול.

    דידיתי, דילגתי, צלעתי לאוטובוס שיוביל אותי לתחנה הישנה (שיר יפה, הא?) ושם חיכיתי לאוטובוס שאמור היה להגיע בממוצע כל...אה, עזבו. לא היה ממוצע, חיכיתי שיבוא.

    נחתנו בעיר מגורי. דידיתי, דילגתי, צלעתי מהתחנה אל ביתי. ושם גיליתי שהמדרגה ההיא, אתה הסתכסכתי בתל אביב, דאגה להפיץ דיבתי רעה! איך אני יודעת? אחרת אני לא יכולה להסביר איך מ 70 המדרגות הקבועות שהיה צריך לטפס כדי להגיע לדירה בה גרנו, הן פתאום הכפילו את עצמן והיו שם 140? אה? ואיך יכול להיות שאף אחד אחר לא זכה להכפלת המדרגות הזו?

    הגעתי הביתה. הנעל שנעלתי והרגל הפכו לחטיבה לוחמת אחת. לא יורד. אמי נאלצת הייתה לגזור את הנעל כדי לבצע הפרדת כוחות. מזל שהיא הייתה אחות. חבשה את הקרסול, נחתי מספר דקות בחדר ואז, קמתי כדי להצטרף ליושבים בסלון (סלון חמדתי..) כורסא כבדה שעמדה בחדרי, ודווקא חיבבתי מאד, (עד כדי כך שעד היום אני מארחת אותה בסלוני) החליטה לחמוד לה לצון ו...חבטה חבטה עזה היישר בקרסול הנקוע. אני התגלגלתי מצחוק. כל אחד מגיב אחרת לכאב, ליושבי הסלון היה ברור שהסתכסכתי עם חפץ נוסף.

    ואז הבנתי. יש להם מלחמה – לדוממים. הם רוצים שיתייחסו לקיומם. דעת מוסחת בעיניהם היא עילה לפגיעה..

    לכל בית יש מרפסת? לא. אפילו שיש כזה ספר. לא לכל בית יש. לנו למשל אין. אבל יש לנו אמבטיה. לזו יש תכונה רבת שנים, אחת לכמה זמן היא בוחרת אם להכניס את הקצה העליון שלה לברך ימין שלי, או כשבא לה לגוון, היא נועצת את הקצה התחתון באצבע הקטנה של הרגל. סתם. לא עשיתי לה כלום. איך אני יודעת שזה בכוונה? כי אף פעם היא לא נכנסה לי באצבע הקטנה של הרגל כשהייתי נעולה בנעלים. היא מקפידה לחכות לשעת כושר וכשאני יחפה...אז!

    אין ספור פעמים, על לא עוול בכפי, התרוממה מולי פתאום האדמה. פעם אפילו חשבו שריסקתי מרפק. אבל אני עשיתי לה דווקא ולא! והכורסא ההיא, מבית נעורי? היא ממשיכה בתעלוליה רואה שאני מתקרבת, למה? למה חייבת ל....האצבע הקטנה ברגל שלי לא תסלח לה את זה לעולם. גם אני לא. כלומר, עד שאני מתיישבת עליה ונזכרת כמה היא נוחה.

    למה נזכרתי פתאום לכתוב? כי אתמול הרביץ לי המקרר. סתם, הנפתי יד לקחת משהו. לא התכוונתי לעשות לו כלום. אבל הוא? עכשיו יש לי יד כחולה ודי נפוחה. מסומנת כזו.

    פעם הכרתי אשה שהתנפל עליה עוף קפוא – רק כי היא פתחה את הפריזר. היא בכלל רצתה גלידה. מה הוא קופץ?

    עלי עוד לא.

    חוץ מהפעם ההיא שהתנפלה עלי דלת ארון המטבח...והפעם ההיא שאהוב לבי ניגש לקחת כוס ממדף הכוסות ו...כל המדף עמוס הכוסות, החליט להצטרף אליה.

    המון פעמים נקעתי קרסול כשירדתי משטיח. המון פעמים פרקתי כתף כי רציתי לתלות כביסה. היא לא אהבה את רצף האקטים האלימים שננקטו מולה (סחיטה ותלייה) ו...נקמה.

    בקיצור, זה ברור. הדוממים נלחמים בבני האדם.

    אין אדם שלא חווה את זה. אבל אף אחד לא מרשה לעצמו להגיד את זה בקול רם.

    ולפני שאתם פונים לפסיכיאטר המחוזי כדי להשיג לי צו אשפוז, תזכרו שיש לי הוכחה:- היד הכחולה שלי שאתמול הסתכסכה עם  המקרר!

     

    *התחדשתי באתר! לבלוג החדש שלי לחצו כאן

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/2/18 07:26:

      HagitFriedlander  ידעתי שאם אני אשים נפשי בכפי ואפתח את הנושא, יקומו ויצטרפו אלי עוד. שקלתי לפתוח עמותה. א.נ.ד. נפגדי דוממים אנונימיים, A.S.V) Anonymous silent victims) זה מרשים ומכובד, ובטח המונים היו נוהרים באוטובוסים... אבל, באותו יום בו פרסמתי את הפוסט, הן הנייד והן הטבלט, פרצו בסוג של שביתת אזהרה. בהכירי את הנושא - החלטתי להחריש. תודה רבה שהגבת! התגובות משובבות נפש חיוך

        2/2/18 07:46:
      איזה כיף לשמוע שיש עוד אחת מסוכסכת כמוני עם דוממים שכאלה...כתיבה נפלאה ושופעת הומור...מה היינו עושים בלעדיו? תודה!
        1/2/18 20:19:

      צטט: bonbonyetta 2018-02-01 19:25:58

      *אני מודעת! ואני לא מדברת עם פסיכיאטרים. בסוף יאשימו אותי, שבגלל זה הם אושפזו

       

      Image result for cartoon illustration of a angry doctor

        1/2/18 20:17:

      צטט: עמנב 2018-02-01 18:41:21

      את בהן ימין שברתי פעמיים - כשהחלקתי על מים שהאמבטיה במכוון התיזה החוצה!קריצה.
        1/2/18 20:16:

      צטט: רונית אברהם 2018-02-01 18:35:08

      אנחנו פיטיות. אני צחקתי בקול מהתגובה שלך. תודה! :-) 

        1/2/18 19:25:

      *

       

      טוב לפחות שאת מודעת לזה שאת היא זו שהסתכסכת אתם, והיד שלך עם המקרר ולא להיפך.

      הם קולטים את האנרגיה והויברציות ממך ומגיבים בהתאם.

      ככה זה.

      אל תגידי לפסיכיאטר הוא לא מבין בזה שום דבר

      שכל ותעודות לא גורמים לאנשים משכילים להבין בדברים רוחניים, ובחיים עצמם. 

      Image result for cartoon illustration of a angry doctor

        1/2/18 18:41:
      אהבתי את הסיפור ואהבתי את חוש ההומור. את טוענת שאלה החפצים שמנהלים את המלחמה. אני משוכנע שהבוהן ברגל ימין נועדה להזכיר שהחפצים - כורסא, ספה, כסא וכיו"ב - נמצאים במקום בו הם נמצאים. תזכורת באמת כואבת, אך מזל שיש לנו בוהן ברגל ימין. כל טוב, עמוס..
        1/2/18 18:35:

      צחקתי בקול!

      שימי לב שזה קורה רק לטובים ומנומסים. 

      כרגיל, כולם פוחדים מהרעים. 

      ארכיון

      פרופיל

      mipkin1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין