כותרות TheMarker >
    ';

    במקום טיול לתאילנד

    26 תגובות   יום ראשון, 4/2/18, 04:07

    ונדמה הדבר, כאילו היה זה רק אתמול

     

    גלי: בת 27. יש לה בעל מקסים, שני בנים (אחד תינוק) ודיכאון אחרי לידה. כל הזמן אומרת "חוץ ממני ומאיה כולם כאן מקרים". אני והיא כל הזמן ביחד.

     

    מרים: אני קוראת לה מירי'לה. גלי קוראת לה מרים הנודניקית. ילדה חמישה ילדים, כולם בניתוח קיסרי (גלי לא מאמינה לה ) ומספרת את זה לכל מי שמוכן לשמוע. אח שלה מדבר אתה בדרך מסתורית  שאף אחד חוץ ממנה לא מבין וצועק עליה שהיא קורבע.

     

    ליאת: בבית החולים הילדה (בת 23) ממש פורחת, כפי שמעיד עליה הפסיכיאטר שלי בניסיונותיו הכושלים לזרוע בי אופטימיות. הבעיות מתחילות כשהיא יוצאת החוצה. מציירת מאוד יפה. יש לה מחברת עבה שהיא כל הזמן רושמת בה בקדחתנות. במחלקה היא מסתובבת בחצאיות קצרות, חולצות צמודות ומגפי שפיץ על עקבים – והכל לכבודנו, החולים עלובי הנפש.

     

    אריק: הגיע לבית החולים כדי לעבוד על משרד הביטחון ולקבל משם איזושהי קצבה שמנה. חוץ מזה הכל אצלו בסדר גמור. בתקופה הראשונה שלי כאן, כאשר הייתי פסיכוטית ברמות על, הייתי באה לשכב על המיטה שלו בשביל "להירגע", קוראת לו בשמות של בנים שפעם הייתי מאוהבת בהם, ומספרת לו על הרפתקאות מיניות שלא היו ולא נבראו. מסתבר שבבית המשוגעים עצם זה שאתה שפוי כבר גורמת לך להראות סקסי להחריד, ולהפוך למוקד משיכה למשוגעות. הוא מצדו היה נותן לי סוכריות ואומר שבנסיבות הקיימות זה כל מה שהוא, לצערו, יכול לתת לי. יום אחד הוא לקח את חפציו ונעלם, ועד היום אני לא יודעת האם הוא הצליח לעבוד על משרד הביטחון.

     

    בני: הוא כבר לא צריך לעבוד על משרד הביטחון. במלחמת יום כיפור הוא חטף הלם קרב ומאז כל שנה כשיום כיפור מתקרב הוא צריך להתאשפז. (לפחות הוא לא צריך לצום). לפעמים אנחנו יושבים אצלו בחדר והוא מספר לי כל מיני סיפורי זוועות מהתעלה.

     

    יואל: למרות שהוא כבר היה מאושפז אינספור פעמים הוא עדיין ממשיך לעשות מילואים. עושה מילואים, מסיים, משם מגיע ישר לבית החולים, עוד פעם עושה מילואים, ועוד פעם לבית החולים וחוזר חלילה.

     

    אורנה: האישה ב-ה' הידיעה של מחלקת גברים. הגיעה לבית החולים בגלל שכל מיני גברים מנוולים בחיים שלה ניצלו אותה ואחר כך זרקו. כשהיא תצא מבית החולים היא תתנקם בכולם. היא תכתוב ספר ו"כמה גברים מאוד חשובים במדינה הזו יפסיקו לישון בלילה". כל הכדורים שבעולם לא מצליחים להוציא ממנה את המיץ והיא מסתובבת על הדשא עם הרבה מאוד אנרגיה.

     

    נטליה: מוכנה להישבע לי שבבית החולים טוב יותר מאשר בכל בית הבראה ברוסיה. את הכדורים היא זורקת לאסלה של בית השימוש (ככה לפחות היא טוענת. אין לי מושג איך היא מסוגלת לעשות את זה) ואחר כך הולכת לשיר אריות של אופרה בלובי.

     

    מרק: אח. חושב שהוא הגבר הכי יפה בעולם ושכל החולות במחלקה מאוהבות בו. כל הזמן מנצח אותי בדומינו, דבר שגורם לו קורת רוח עצומה, כאילו הוא ניצח את גאון השחמט העולמי, ולא יצור עלוב ומטושטש מרוב תרופות.

     

    מריאנה: אחות. רחמנייה – במלוא מובן המילה. כבר מהיום הראשון שלי בבית החולים נדבקתי אליה כאילו הייתה מלאך שומר. אנשים פסיכוטיים מרגישים מצוין מי אדם טוב ומי לא. אני קוראת לה "אנג'ליקה שלי" והיא קוראת לי "חמודה שלי".

     

    נור ואור: נורית ואורלי. שתי בנות מקסימות ממחלקת נוער. נורית התחתנה בגיל 18 והתגרשה בגיל 19, לאחר שבעלה ראה אותה פסיכוטית, הבין שהיא חולת נפש וחטף רגליים קרות. אורלי ניסתה להתאבד.

     

    גדי: "אני באתי לכאן בשביל לנוח" "ברומא התנהג כרומאי". האחיות החליטו שהוא יותר מדי יפה, רענן, ובכלל נראה לא שייך למקום, אז תקעו לו איזושהי זריקה קטלנית והורידו אותו די מהר מהאולימפוס שלו.

     

    סעדיה: כל הזמן מתלונן ש"לא נותנים פה מספיק אוכל" ודורש שיקימו בית משוגעים מיוחד לדתיים. אני מצידי כל הזמן אומרת לו "למרות שאתה דתי אתה בכל זאת משוגע" והוא נורא מתעצבן.

     

    יוסי: בן 30, ויש לו דיכאון והוא כבר שנה בבית החולים. גמר בקושי עשר כיתות ובצבא היה נהג משאית. לא מסוגל לטאטא את הרצפה ולהכין לעצמו חביתה. אם אני שופטת את הסיטואציה נכון הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות זה להזדיין. וחוץ מזה, יוסי הוא גם החבר שלי. החלטתי שהגיע הזמן שגם לי יהיה אחד כזה והוא בדיוק היה בסביבה. ואנחנו גם "יוצאים" ביחד – אל מכונת הקפה והממתקים שליד בניין ההנהלה הראשית של בית החולים.

     

    דוקטור מיור: ראש המחלקה הסנילי שלנו, שמזמן כבר הגיע זמנו לצאת לפנסיה, אך הוא בשלו – מסרב בעקשנות. (בגלל שהוא לא מסוגל לעשות כלום, כל העומס נופל על הפסיכיאטר שלי). למרות שעוד מעט הוא לא יוכל לראות שום דבר ההורים שלי קנו לו ספר רפרודוקציות מקסים של סלבדור דאלי, כדי להתחנף אליו.

     

    יפה: בגללה אני לא יכולה להשאיר שום דבר במקרר. הכל נעלם. לא עוזר לי שאני מכבדת אותה בכל מה שיש לי – תמיד אני רואה אותה מחטטת בארונית שלי וכל הזמן היא שואלת אותי אם יש לי משהו טעים לאכול. למרות כל מה שהיא אוכלת היא נראית כמו יוצאת מחנות ריכוז. באמצע הלילה היא פתאום אומרת לי "איה, אני רוצה ללכת לים להטביע את עצמי"

    ואני משכנעת אותה שלא תלך, ושאפשר להתאבד גם בכוס מים.

     

    מאשה: באה לבית החולים בגלל שמכשפה כישפה אותה וכל הבטן שלה בערה והיא הייתה צריכה לשתות עשרה דליים של מים. עלי היא לא תצליח לעבוד. היא בריאה כמו שור ונורמלית לחלוטין והיא באה בגלל שהיה לה משעמם בבית.

     

    אדיר: הוא נראה כמו קוף, ויש לו מבט פראי בעיניים, כל הזמן יושב בלובי ומעשן, וגם בטוח שאם הוא ישכב איתי הוא יפסיק להיות באי שקט. אני דווקא די מחבבת אותו. הודות לסקסיותו הפראית והשופעת יש לו אפילו חברה בריאה שכל הזמן באה לבית החולים לבקר אותו.

     

    הילה: בת 27. סופרת. בצבא היא הייתה כתבת ב"במחנה". יש לה יופי מאוד מיוחד, סגנון לבוש יפה ומיוחד ואישיות יפה ומיוחדת. אם הייתי לסבית בטח הייתי מתאהבת בה. יש לה שני חברים לשעבר שנושאים אותה על כפיים (הלוואי עלי) וליום ההולדת שלה הם קנו לה מחשב. כל זה לא עזר לה והיא התמכרה לפסיכולוג (חדל האישים) של המחלקה והחלה ללכת אליו באופן פרטי ובתשלום.

     

    אני: ואיך בכלל אני הגעתי לכאן, אל בין כל האנשים ההזויים הללו? מה כבר עשיתי? בסך הכל חשבתי שאני אשתו של שלמה ארצי. וכי מדוע לא? הרי הוא שר לי בכבודו ובעצמו מתוך הרדיו "רוב הזמן את אשתי". מה כל-כך נורא בזה? בגלל זה מאשפזים בנאדם?

     

     

     

    זה מיותר להגיד את זה ובכל זאת אני אומר – אל תתנו לנימה המבודחת של הפוסט הזה להטעות אתכם. ומניסיון – בית המשוגעים האמיתי הוא כאן, בקפה.

     

     

    נכתב (ושוכתב) אי שם בימי טיכו.

     

    אחרית דבר קצרה – חורף 2018: ולבית המשוגעים הארור ההוא, שעל הגבעה התלולה, לא חזרתי עד היום, למרות שעברו מאז כבר כמעט 30 שנה, ואינני מתגעגעת ולו ליום אחד מהימים שנאלצתי לשהות בו. לעומת זאת, לבית המשוגעים שהיה פעם כאן, בקפה, לפני שהפך לבית קברות עם חיים קטנים שמפכים להם פה ושם, אני מתגעגעת בכל נפשי ומאודי. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/6/19 18:26:

      צטט: נגעת בצמרות העצים 2019-06-24 17:21:32

      לא הייתי שורד בבית משוגעים אפילו יום אחד. אלא אם כן ישימו אותי בבידוד עם ספרים של מורקמי.

      נראה לי שהם שם יותר בקטע של לשים אותך בבידוד עם ספרים של רם אורן חיוך
      לא הייתי שורד בבית משוגעים אפילו יום אחד. אלא אם כן ישימו אותי בבידוד עם ספרים של מורקמי.
        14/9/18 02:26:
      כמו תמיד , אתה התפשטות נפשית הנכתבת בצורה כל כך מדהימה ואיכותית.אוי יקרתי. כנסי הכל והוציאי אסופה של סיפורייך.יש לך כתיבה כל כך מיוחדת.אוהבת, אחינועם
        3/3/18 22:43:

       דאגניט היקרה.

      נשיקה

       את כותבת בחן וכישרון רב- נהניתי מכתיבתך.

       שבוע טוב ובשורות טובות.


       בברכה

       אהובה.

        3/3/18 22:34:
      כתוב בחן רב ובהומור נהדר.
        27/2/18 00:36:
      :))) נרתיקנית יקרה ואהובה, המון תודה על התגובה החמה והמושקעת שלך. רציתי לכתוב לך משהו יותר ארוך, ולהתייחס לדברים שהעלית - לצערי בינתיים אין כל-כך כוחות לזה, מקווה שיופיעו בהמשך.
        25/2/18 14:31:

      דגאניט, כתבת נפלא כהרגלך ותיארת כל דמות עם קווי אופי 

      שכנראה מייחדים אותה -כך יצרת ביעניי הקורא את היכולת

      לדמיין וזה נהדר. 

      בעניין הקפה ובית הקברות השומם שהפך להיות.. נראה לי כי

      מי שאוהב את המקום כאן יישאר צמוד אליו כל עוד ניתן ושום תחליף

      אחר לא יבוא במקומו. 

       

      לא יודעת מה היית לפני 30 שנה ומה קרה, את נקראת לי אישה מדהימה

      עם הרבה יכולות וכישרונות, אני בכלל בדעה שאין ברירה אחרת אלא להיות לא נורמלי

      באי שפיות שאופפת אותנו במדינה. 

       

      אוהבת אותך כפי שאת. 

       

      נ.ד. נשיקה

        23/2/18 00:17:

      צטט: משה אליקים 2018-02-22 20:01:43

      הפוסט נכתב בנימה מבודחת אבל לפי הפסקה האחרונה אפשר להבין שלא היה לך מאוד כיף שם. מקווה שהכתיבה כאן עוזרת לך לפרוק. בנוגע למילה שיגעון; המילה הזו אומרת דברים שונים לאנשים שונים, אבל המילה עצמה לא קיימת בשום ספר אבחנות. אני חושב שכל מי שחושב שהוא משוגע הוא באמת אדם די שפוי.


      תודה משה.
      נכון מאוד - היה ממש ממש לא כיף, וממש ממש לא קל.
      ככל שעובר הזמן, מתגברת היכולת לראות את הדברים שקרו באור הומוריסטי, דבר שמקל על ההתמודדות, שלא נפסקת אף פעם.
        22/2/18 20:01:
      הפוסט נכתב בנימה מבודחת אבל לפי הפסקה האחרונה אפשר להבין שלא היה לך מאוד כיף שם. מקווה שהכתיבה כאן עוזרת לך לפרוק. בנוגע למילה שיגעון; המילה הזו אומרת דברים שונים לאנשים שונים, אבל המילה עצמה לא קיימת בשום ספר אבחנות. אני חושב שכל מי שחושב שהוא משוגע הוא באמת אדם די שפוי.
        7/2/18 10:22:

      צטט: שטוטית 2018-02-06 00:15:06

      ולוואיי שיחזרו החיים לקפה דהמרקר. רק בריאות תמיד :)

      :)) שטוטינקה, תמיד שמחה על ביקורייך אצלי. וגם לך - רק טוב, הרבה הרבה טוב.
        6/2/18 11:29:

      צטט: דו-קוטבי 2018-02-05 22:23:52

      קראתי והזדהיתי דאגניט, גם בבית החולים שלי היו המון טיפוסים דומים, ובמיוחד היה דביל אחד שכל הזמן נסה להתגרות בי ולריב... אתצריכה לכתבו כאן קצת יותר, אוהב את פרי המקלד-עט שלך מאד!

      דו קוטבי יקר, זה כזה כיף שיש לי קורא כזה נאמן, וחבר כזה נאמן כאן כמוך.
      הייתי שמחה להביא לכאן יותר דברים, אבל לצערי הרב אני כבר כמעט שלא כותבת, וגם לערוך ולהביא דברים קיימים לא תמיד קל, בגלל שהמצב שלי מאוד לא יציב. אין רגע דל - אני בטוחה שאתה מבין בדיוק מה עומד מאחורי הדברים שלי.
        6/2/18 11:20:

      צטט: רק "רגע" 2018-02-05 19:10:37

      צודקת דאג! פעם היה פה כיף משגע

      :)))) כן, מקסימה שלי. "חיים משוגעים", תרתי משמע קריצה
      ולמרות שכפי שאמרתי אני לא הולכת לשום מקום, אני מודה לך מאוד על התמיכה, העידוד, הטאקט והעדינות שלך - במשך כל השנים הלא מעטות שאנחנו מכירות כאן.
        6/2/18 00:15:
      ולוואיי שיחזרו החיים לקפה דהמרקר. רק בריאות תמיד :)
        5/2/18 23:55:

      צטט: שושנה13 2018-02-05 08:52:42

      1. טוב שהחלמת. 2. סיפרתי לך שהיתה לי חברה חולת סכיזופרניה. היא סיפרה שאחת החולות נהגה לקיים יחסים עם אח, ובתמורה היא זכתה להטבות שונות. היום הוא היה יושב. 3. זה עתה סיימתי לקרוא את ספרה של נאוה סמל ז"ל, אחותו של שלמה ארצי, על סבה וסבתה. מוכשרת מאד, גם אם חלק ניכר מן הספר הוא פרי דמיונה.

       

       

      שושנה היקרה

       

      1. כן - אני רואה שאת בקיאה במונחים, ההבדל הזה שבין הבראה להחלמה שאנשי המקצוע מרבים לדבר עליו בשנים האחרונות. בהחלט אפשר להגיד שהחלמתי ושבמשך השנים רכשתי מיומנות מאוד גבוהה בניהול המחלה שלי.

       

      2. בבית החולים בו אני הייתי מאושפזת - כן, אין לי בעיה להגיד את שמו, נס-ציונה, ככל הידוע לי לא היו מקרים של שחיתות עד כדי כך חמורה כמו זו עליה סיפרה לך חברתך. מה שכן, איך שאני קלטתי את זה, לרוב הצוות של האחיות (בניגוד לרופאים) לא היה מי יודע מה אכפת מהחולים, עד כדי כך שהיו לא מעט כאלה שממש צחקו על החולים.

       

      3. הייתי שמחה לעשות היכרות עם הכתיבה של נאווה סמל ז"ל, אבל בשנים האחרונות אני כמעט שלא קוראת, בגלל בעיות של ריכוז. זה אחד האבדנים הגדולים ביותר שהביאה עלי המחלה הארורה בשנים האחרונות.

       

      המון תודה לך על כך שהגבת, על כך שאת כזו חברה טובה, אכפתית, תומכת ולא מתחשבנת.

        5/2/18 23:36:

      צטט: about a woman 2018-02-04 20:39:33

      הזכרת לי את הגרסה העכשוית לקנטטת הקפה של באך...חיוך

      ההתמכרות לקפה התרחבה למקומות אחרים.

       

      :)))) אני לא מעודכנת. אין לי מושג מה זה. מקווה שמשהו טוב חיוך

        5/2/18 22:23:
      קראתי והזדהיתי דאגניט, גם בבית החולים שלי היו המון טיפוסים דומים, ובמיוחד היה דביל אחד שכל הזמן נסה להתגרות בי ולריב... אתצריכה לכתבו כאן קצת יותר, אוהב את פרי המקלד-עט שלך מאד!
        5/2/18 20:16:

      צטט: דאגניט. 2018-02-05 08:31:23

      צטט: bonbonyetta 2018-02-04 19:42:04

      *

      למה חברה יקרה?

      לא הבנתי את הפסקה האחרונה.

      את רוצה ללכת מכאן ?

       

      Inline image 2 Inline image 1 

      בונבונייטה יקרה שלי, אני לא הולכת לשום מקום, ואוהבת את הקפה גם איך שהוא עכשיו

      פשוט מתגעגעת לתקופה שהיה כאן יותר תוסס, ולכל החברים והאנשים המוכשרים שעזבו

      ------------  

       

      כן, נכון, גם אני. 

      עדיין אוהבת אותו למרות הבאגים האיומים, אבל למדתי להסתדר עם הממשק. עדיין למרות הכל הממשק הזה מתאים יותר לכתיבה, ומאפשר חופש רב מבחינת עיצוב ותכנות המראה של הדף שלך, מה שלא קיים בהרבה רשתות חברתיות אחרות.

      ונכון, גם אני מתגעגעת לזמנים שהיה תוסס ודי מטורף כאן, אבל הדעיכה קיימת בכל הרשתות, וכמה מהן אפילו נסגרו.

      טוב שאינך הולכת, אוהבת את ה"איך" שאת כותבת, ואת האומץ בו את חושפת את עצמך.

        5/2/18 19:10:
      צודקת דאג! פעם היה פה כיף משגע
        5/2/18 08:52:
      1. טוב שהחלמת. 2. סיפרתי לך שהיתה לי חברה חולת סכיזופרניה. היא סיפרה שאחת החולות נהגה לקיים יחסים עם אח, ובתמורה היא זכתה להטבות שונות. היום הוא היה יושב. 3. זה עתה סיימתי לקרוא את ספרה של נאוה סמל ז"ל, אחותו של שלמה ארצי, על סבה וסבתה. מוכשרת מאד, גם אם חלק ניכר מן הספר הוא פרי דמיונה.
        5/2/18 08:31:

      צטט: bonbonyetta 2018-02-04 19:42:04

      *

      למה חברה יקרה?

      לא הבנתי את הפסקה האחרונה.

      את רוצה ללכת מכאן ?

       

      Inline image 2 Inline image 1 

      בונבונייטה יקרה שלי, אני לא הולכת לשום מקום, ואוהבת את הקפה גם איך שהוא עכשיו

      פשוט מתגעגעת לתקופה שהיה כאן יותר תוסס, ולכל החברים והאנשים המוכשרים שעזבו

        5/2/18 08:24:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2018-02-04 19:34:49

      רשימה חיונית וחיננית, תודה!

      :)) שמחה שאהבת, יקרה. יום מקסים לך ולמשפחתך המקסימה.
        4/2/18 20:39:

      הזכרת לי את הגרסה העכשוית לקנטטת הקפה של באך...חיוך

      ההתמכרות לקפה התרחבה למקומות אחרים.

        4/2/18 19:42:

      *

      למה חברה יקרה?

      לא הבנתי את הפסקה האחרונה.

      את רוצה ללכת מכאן ?

       

      Inline image 2 Inline image 1 

      רשימה חיונית וחיננית, תודה!
        4/2/18 18:35:

      :))) אכן, דודי ידידי, אם זכרוני אינו בוגד בי אתה באמת פיספסת את השנים היותר מטורפות וגם היותר יפות (לעניות דעתי) שהיו כאן, בקפה. מה היה כאן - מה רק לא היה. כוחות הנפש הדלים שלי לא יספיקו לעולם על מנת לתאר את זה. ובאשר למשוגעים עצמם - אין לי שמץ של ספק שכולם (חוץ ממני) הבריאו לחלוטין, וכולנו יכולים לברך בלב שקט את ברכת ברוך רופא חולים. המשך ערב נעים שיהיה.

        4/2/18 12:56:
      איני מצליח להבין מה יום מיומים, מה היה כאן בקפה לפני שהגעתי (אני חמש שנים כאן) החיבוקים היו אמיתים? ואיפה כל משוגעי הקפה שהסתלקו? האם גם הם נרפאו?.

      ארכיון

      פרופיל

      דאגניט.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין