כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    חיים גורי

    0 תגובות   יום שני, 5/2/18, 14:56

     חיים גורי: על תחושת "המחר" שפיעמה בבני דורו.על היעדר שנאה לערבים ועל "אהבת הבתים שפוצצנו".על הנהייה המשכרת אחרי "עולם המהפכה".על "תרבות המשטמה" המלווה את חיינו.  

     

    "האיש שהיה פסקול של חיינו", "המשורר הלאומי האחרון" , מי שמותו בגיל 94 מסמן סוף של עידן-דברים כאלו ודומיהם נשמעים שוב ושוב.בימים האחרונים.המשורר חיים גורי אכן היה עד פעיל בכל הצמתים המרכזיים של סיפור התקומה. בכך נוכחתי באורח מוחשי מאוד במהלך עבודתי על עריכת ספרו של ההיסטוריון ד"ר שאול פז: "פנינו אל השמש העולה" שהופיע לפני כשנה.הספר מתמקד בעיקר בסיפורן של תנועות הנוער החלוציות בעשרים השנים שבין תחילת מלחמת העצמאות-למלחמת "ששת הימים" ופורש תמונה פאנורמית וגם פרטנית ורבת ניואנסים של "דור המדינה" על כל מעגלי חייו. "מהספרים החשובים ביותר להבנת הישראליות" כתב חיים גורי על ספרו של פז. גורי חוזר ומופיע בספר כעד מרכזי של התקופה. בספר שזורים מעל שלושים אזכורים וציטוטים מתוך שיריו של גורי, ספריו, זיכרונותיו,דברים שאמר למראייניו. הציטוטים היפהפיים בעיני משקפים קווים בולטים בדמותו, כמו החמלה והסובלנות, היכולת להכיל סתירות ואמביוולנטיות, הביקורת העצמית, ההסתייגות משנאה וקנאות.  

       

    גורי הנער היה חניך תנועות הנוער השומר-הצעיר והמחנות העולים.בפרק מספרו של פז "דור תש"ח" מובאים דבריו על "תחושת המחר" שפיעמה בבני דורו. "התחושה שעולם חדש נברא ואנחנו בונים ויוצרים אותו...הייתה חדווה לבנות דברים גדולים,לחלום בגדול, לא להסתפק בחיים נטו, אלא להיות חלק ממהלך ענקים כזה שחייב לנצח הכול. כמו מכין אותך למחירים הגבוהים שתשלם, לקורבן שתקריב".  

      

    בין הביטויים שטבע חיים גורי: "ת ר ב ו ת  ה מ ע ג ל".אותו ביטוי חוזר ומופיע בפרק "היחד ואובדן הפרטיות" שבספרו של פז: חיים גורי סיפר לימים שמגיל 12, מאז בואו כילד חוץ לחברת הילדים בקיבוץ בית-אלפא, ואחר-כך בבית-הספר החקלאי "כדורי" ובמשך שמונה שנותיו בפלמ"ח, לא היו לו חדר או פינה משלו.הוא וחבריו התגודדו תמיד בחבורות. רק עם שחרורם מהצבא, מהגרעין או הקיבוץ, כשעברו לעיר או החלו ללמוד באוניברסיטה ושכרו לעצמם חדר, החלו "לנשום" קצת יותר חופש ופרטיות. גורי מזכיר את אופיו השיפוטי, הביקורתי ולעתים אכזרי של "היחד" העדרי. "היחד הזה אופף אותך תמיד כתובע ושופט, הגוזל את חירותך. ת ר ב ו ת  ה מ ע ג ל, קשר השווים, תרבות האשמה הרודפת את מפירי ברית היחד.היחד הנקרא לעשות משהו שרק יחד יכול לו, משהו שהוא תמיד קשה ולרוב גם מסוכן מאוד".

     

    התנערותם של מייסדי הקיבוצים מהמסורת ומכל מה שנקשר ב"הוויה היהודית  הגלותית" נידונה בנימה ביקורתית בספרו של פז. בפרק על שיטות החינוך וההדרכה בשומר-הצעיר מובא סיפורו של חיים גורי על סדר-הפסח הקיבוצי בבית-אלפא, במחצית שנות השלושים: "היה שם שעטנז מדהים שהיו בו מצות, גלוסקאות {לחמניות-ש.ט},על הקיר תמונה ענקית של הצייר המכסיקני דייגו ריוורה  {אמן ציורי הקיר הקומוניסט-ש.ט}. שרו חלק משירי ההגדה צירפו את מארש הפרשים של בודיוני. הכל התערבב שם". גורי זוכר את אחד מחברי בית-אלפא מוחה בפני מנהל בית-הספר: "מה שקורה בחדר-האוכל זה סקנדל מאין כמוהו.מה אנחנו עושים לילדים שלנו? דגנרטים יגדלו פה,".

     

    חיים גורי מצוטט גם בפרק "תנועות הנוער והשאלה הערבית". ההתפכחות מהאשליה שהסכסוך בין שני העמים היושבים בארץ פתיר הייתה כואבת ומטלטלת, כדברי שאול פז, בספר מובאים זיכרונות נוסטלגיים של גורי מהמפגש עם ערביי ישראל בטיולים רומנטיים, בשנות השלושים, קודם למלחמה. "הארץ הייתה ברובה ארץ שלהם,זרועה בכפרים שלהם. אז עוברים על-פני הכפרים ומתארחים בהם,קונים פיתות,שותים תה...והכפרים האלה כל-כך יפים,כל-כך מושכים א ת הלב. הם כאילו ממשיכים את התנ"ך".

    אבל בראיונות אחרים המצוטטים באותו פרק גורי מדבר על מורכבות המצב ובדבריו ניכרת החמלה: "עוד כילד כבר ראיתי את הסתירות.אמרו לנו עבודה עברית, והבנו שעבודה עברית זה סילוק הערבים מהפרדסים. לא רצינו להיות עם של אפנדים, ופתאום זה היתרגם להפיכת סחורה ערבית. אני עוד זוכר כילד איך הופכים ארגזים של רוכל ערבי שבא לשכונה שלנו...ואני זוכר שאימא ראתה את זה והתחילה לבכות...שבועיים היא בכתה.היא אמרה לי: העולם הזה הוא לא בשבילי".

           הסתירות החריפו בעת המלחמה, כדברי גורי: "לא שנאנו ערבים.להיפך...אבל השנאה הייתה תוקפת מדי פעם את הנדהמים והחיוורים ליד קבר פתוח או איש פרום חזה כאשר פתאום זה היה חד מאוד:אנחנו או הם...כי אנחנו המעטים והם הרבים ואין ברירה אחרת...רבים מאיתנו אהבו את הכפרים שפוצצנו. אותו עולם חרב ואיננו. מותר לי להעלותו באוב?...את הבריטים שנאנו, את הערבים לא שנאנו. וגם כאשר שפטה בינינו החרב. ולבסוף דמתה המלחמה ההיא לטעות איומה. ובנשמותינו שימשו בערבוביה האושר והאסון".

     

    "השירה בציבור-כמו תפילה חילונית"-זאת כותרת הפרק בספרו של פז המתאר בפירוט את השירים שהושרו בתנועות הנוער החלוציות:שירי מהפכה,עבודה,טבע ונוף,שירי בניין המולדת,שירי מלחמה ושלום.פולחן "השירה בציבור" ביטא  הזדהות עם הרעיונות הגדולים ושייכות ליחד רב עוצמה. לימים כונו שירי המהפכה והמרד "שירי המשיחיות האדומה". המילים טעונות הפאתוס חדרו, כדברי חיים גורי "אל תת ההכרה הריתמית הנחרזת".חלק מהשירים חוברו בישראל, חלקם תורגמו מכל שפות האינטרנציונל. שירים כמו "קומו עלו נא,צבא עמלים,דגל אדום נישא במרום, כי בא היום לנתק את הכבלים" הושרו בדביקות או דוקלמו ברוב פאתוס במקהלה מדברת.

    גורי מדבר על השירים ההם גם בפרק מהספר המגולל את סיפור הגמילה המייסרת של תנועות השמאל הישראליות מהסגידה ל"עולם המחר" הסובייטי, לרוסיה "המולדת השנייה" ולסטאלין "שמש העמים". לדבריו, לא הייתה שום נימה של ריחוק או אירוניה בדרך שבה הושרו השירים. "היה בהם משהו רליגיוזי בשירי הנשמה המזומרים האלה וכן בשירים הפלאקטיים שהעלו בקודש את הכיסופים ל"חברת הצדק ועילוי האדם".

    "דפקו לנו את השכל" אמר עוד גורי על אותם שירים. ובמקום אחר בספר הוא מסביר את "הנהייה המשכרת אחר "עולם המהפכה": "מעולם לא הייתי קומוניסט.אבל גדלתי בתקופה שבה הדגל האדום הזדקר על האופק, הייתה הזדהות גדולה עם כל מה שאמור היה להיות העולם החדש. כילדים גדלנו בחוויה פוליטית עזה. ארץ-ישראל של הימים ההם הייתה פתוחה לכל סערות התקופה...זה היה קוד צופן כזה. המילה "מיליונים"הייתה גורמת לאורגזמה נפשית...אנחנו חלק מעולם המהפכה...דור שלם היה מסונוור מאידיאה שהייתה איומה מבחינת התוצאות שלה,"

    חרף הדברים הללו, חיים גורי חיבר שיר מחאה חתרני וחריג בעקבות "משפטי פראג" שדחקו את אנשי תנועות השמאל הישראליות לסבך של סתירות {מדובר בסדרת משפטי ראווה שהתקיימו ב-1952 בפראג,בירת צ"כוסלובקיה, בהשראת סטאלין.במשפטים הועמדו לדין גם יהודים,והם התנהלו ברוח אנטישמית ואנטי ישראלית-ש.ט}.עורכי המוסף הספרותי "משא", הסופרים אהרון מגד ומשה שמיר,פסלו את השיר וראו בו "מעשה בגידה". גורי נקרא למשפט חברים בסניף מפ"ם בירושלים. הוא ננזף ושירו הוגדר כ"פגיעה חמורה במפלגה "{מפ"ם}, כ"חשיפת החזית מול תוקפיה". במחותו על פסילת השיר  כתב חיים גורי: " האם אמונתך בדרך המהפכה  מחייבת אותך לשתוק ולא להתקומם נגד דברים הנראים לך בלתי צודקים,מכוערים,צופני סכנות, בנויים על שקר?".  

     

    גורי היה,כידוע, בין מייסדי "התנועה למען ארץ-ישראל השלמה" שנוסדה ביולי 1967, מייד אחר י"ששת הימים". הוא עשה את המסע הכאוב של התפכחות מחזון "שלימות הארץ", תוך הבנה של מורכבות המצב והכרה {מאוחרת...} בכך שהכיבוש משחית. הוא חזר ודיבר על הבחנה בין הוויית "ה נ צ ו ר י ם   ו ה צ ו ד ק י ם" של לוחמי דור תש"ח לבין "תרבות ה ח ר ט ה  ו ה א ש ם" של ימינו אלה.  

    נראה שהוא גילה חמלה והימנעות משנאה בכל התהפוכות שזימנה לו ההיסטוריה. פז מקדיש פרק בספרו ל"שנאת היריב". חניכי ובוגרי התנועות החלוציות הרבו,כדבריו, לשנוא..שנאתם העזה ביותר הופנתה אל הרוויזיוניסטים אנשי הימין. אבל במפ"ם שנאו גם את מפא"י. הדמוניזציה של היריב הפוליטי נועדה,כדברי פז, לחדד עימותים,ללכד את השורות, לחזק את המטען האידיאולוגי. חיים גורי היה מבכה את הקנאות והפילוג. "אני זוכר, כתב לימים, את תרבות המשטמה הזאת מאז עמדתי על דעתי...הכול השתנה ללא הכר...רק השנאה,כמו המנגינה, תמיד נשארת".  

    כמה אקטואליים דבריו על דמוניזציה של היריב הפוליטי. כיום האינטרנט יצר מוצא המוני להבעות השנאה ונראה שהתלהמות טוקבקיסטים שופכת שמן על המדורה .ועדיין רלוונטיות גם מילותיו של חיים חפר בשיר "הצהובים" ששרה להקת "התרנגולים" המהוללת אי-אז בשנות השישים:

    דבר אחד עוד לא אבד חינו

    החשק המוזר הזה לשנוא.

    לשנוא הרבה,חזק וטוב,

    לשנוא עד שתהייה צהוב.     

    ולסיום,משהו מנוגד בתכלית.פנינה קטנה שהזדהרה בתוך גל הפרסומים בתקשורת בעקבות מותו של גורי: ראיון ב- ynet   עם ראומה,בת ה-92, אלמנתו של הנשיא עזר ויצמן. היא סיפרה איך התאהבה בגיל 17 בחיים גורי, כאשר ראתה את הפלמ"חניק שחור הבלורית על שפת הים בתל-אביב. "אותה אהבה שלא מומשה היא מהסיפורים היפים שהיו לי בחיי" אמרה.לימים היו השניים נפגשים מדי פעם באירועים ציבוריים. וגורי גילה לראומה ויצמן שגם היא מצאה חן בעיניו כאשר היה משקיף עליה מרחוק בהיותו בפלמ"ח ליד קיבוץ משמר-העמק {ראומה למדה שם ב"מוסד החינוכי"}.עכשיו ראומה ויצמן אמרה בראיון:: "אני חושבת שאהבה לא ממומשת לא נעלת לעולם. כך אמרו גם סופרים,גם ענקים כמו טלוסטוי".

             וזה מזכיר את הדוגמא הספרותית המפורסמת ביותר. את השירים שהקדיש פרנצ"סקו פטרארקה האיטלקי  , יליד 1347, ל"גבירה ליאורה".        הוא ראה אותה פעם אחת ויחידה בכנסייה,בהיותו בן 25. התאהבותו שלא מומשה הולידה 366 שירים שחוברו במהלך עשרים וכמה השנים הבאות.   בין הטוקבקיסטים שהגיבו באהדה על הסיפור של ראומה ויצמן נמצא       אחד שהודה: גם לי זה קורה...                                                                                                                                                     

      

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין