כותרות TheMarker >
    ';

    מרתף חשוך

    קולנוע, טלוויזיה, אקטואליה.

    גדנ"ע.

    0 תגובות   יום רביעי, 14/2/18, 19:06

    באמת ובתמים חשבתי שאצליח לשרוד את הגדנ"ע - "כמה קשה זה כבר יכול להיות?", "זה כלום ושום דבר", "הכול שטויות". התרגשתי בצורה יוצאת דופן לנוכח המעמד, והשמחה ליוותה אותי ולא הרפתה ממני לאורך כל הדרך. רציתי להוכיח, התכוונתי להצטיין. אבל החיים, כדרכם, סטרו לי. תוך פחות מ-12 שעות כבר התייאשתי, ותוך פחות מ-20 שעות כבר הייתי בחזרה בביתי.

     

    התייחסתי לכל העניין די בקלילות, לא ממש נלחצתי לקראתו. יום קודם לפעילות עוד העזתי לעבוד במקום לנוח, ואפילו ללמוד קצת למבחן רחוק במקום לנקות את הראש. למיטה, אגב, עליתי בשעה מאוחרת, ושינה לא ממש הייתה לי. התיק נארז רק בבוקר, ונראה כאילו היה של חייל אמיתי. ובנקודה הזאת, גם התחלתי קצת להתרגש.

     

    לאורך כל הנסיעה בדרך לבסיס הצבאי, החלטתי לדבר ולשחק ולא לנוח ולהתכונן. הנסיעה עצמה, יש לציין, הייתה בסך הכול די כיפית. כשהגענו וספגנו שיחת מוסר התחלתית ממפקדת המחלקה, התחלתי פתאום לדאוג. ברגע בו פרקנו את התיקים מתא המטען והתייצבנו למילוי פקודות, החשש כבר עלה לרמה קיצונית.

     

    בדרך כלל, כאדם עובד, אני רגיל למלא פקודות מאנשים אחרים. אני לא בהכרח אוהב את זה, אבל אני מתמודד ומבצע. תיזוז אינו דבר חדש לי, אני עושה אותו בצורה יומיומית. אבל פתאום, לשמור על פנים נקיות ולא לפצות את הפה נראה לי כדבר בלתי אפשרי. וכמובן, עמידה לאורך זמן באותו המקום וסיבובים מעגליים הרגישו לי רע.

     

    הבעיות הבריאותיות שלי (לא מעט) מנעו ממני להשתתף בביצוע שכיבות שמיכה, כפיפות בטן ומתח, גם כי אני לא מסוגל וגם כי אני לא רוצה. בכל ימי חיי, לא הצלחתי לעשות את הנזכרים לעיל אפילו לא פעם אחת. וזה לא שלא ניסיתי, שוויתרתי. מסתבר שכן, לפעמים דווקא יש "לא יכול". כשכולם נשכבו על האספלט והתאמנו בצעקות של לוחמים, עמדתי בצד, מאחורי השורות המסודרות, והבטתי בכולם בעמידה פשוטה. הם היו בקרב, ואני הייתי בסוג של מנוחה. שביזות, התחמקות. כשניתנו עונשים כביצוע מטלות גופניות שכאלו, נפנפתי בהיתר ונשלחתי לניקיונות. אחרים, כנראה, היו משתמשים בזה לטובתם, אבל דווקא אני הרגשתי רע. לא הייתי חלק מהקבוצה, לא היה לי חלק בקבוצה ולא הייתה לי מטרה בקבוצה.

     

    כשכולם שוחחו על ההוויה הצבאית ועל הפעילות, לא היה לי כל חלק בדיון. לא הרגשתי שיש לי דרך לתרום לו, לא חשבתי שיש לי צורך להשתתף בו. בין אם זה היה בהפסקות הביניים או בין אם זה היה בארוחות האוכל. ישבתי או עמדתי, וזהו. זה נעשה לחלוטין מתוך בחירה, בידיעה שזה גורם לי למעין דיכאון.

     

    כשנעמדנו במסדר במשך שעה, בתרגולי עמידה, כבר התחלתי לראות את הסוף. לא נהניתי בשום צורה שהיא, לא הצלחתי להפיק מזה שום תועלת ולא ראיתי בזה דבר. לא היה קשה לי פיזית, היה קשה לי נפשית. לא רציתי להילחם, כי לא היה לי על מה. זה לא גיוס ושירות חובה, שאעשה כאזרח שומר חוק, זו פעילות אליה שלח אותי המוסד החינוכי בו אני לומד – האחד החובה והשני בחירה, לאחד תכלית ולשני אין. כשעליתי ברגל לירושלים, וכבר נשברתי מבחינה פיזית כששדה הראייה שלי החל להצטמצם והייתי רגע מלהתעלף, נאבקתי בצורה עיקשת – רציתי לרשום לעצמי הישג שלא אוכל לשחזר בשום מקום וזמן אחר, רציתי לנשק את הכותל לאחר הליכה מיוזעת של תשעים ושלושה קילומטרים. בטירונות הצבאית, אני מניח, אלחם בדיוק באותה הצורה, כי ארצה להישבע ולחבוש כומתה. אבל במקרה הזה, לא יהיה דבר פרט לתעודת השתתפות. הישג חד-פעמי, תקופה של שלוש שנים ופעילות של שלושה ימים – אין ממש מאזן, הדברים שונים.

     

    ברגע בו הרס"ר צעק בקול וביקש מאלו שקשה להם ומעוניינים לפרוש להרים יד – הרמתי. כשהמפקדת ביררה בשיחה אישית את הסיבות, הבהרתי בצורה קצת משונה. כשהמחנך ניסה לשכנע לא לוותר, הסברתי בצורה מדויקת את הקושי. לא ראיתי את עצמי ממשיך, פשוט סבלתי. בכל רגע נתון – בפקודות, במסדרים ובמרות. בכל הזדמנות ביררתי לגבי הזמן המשוער בו אצא מהפעילות.

     

    ובסוף יצאתי, בבוקר – עליתי על רכבת, החלפתי לאוטובוס וצעדתי לתוך ביתי. עליתי למיטה ונחתי, פתאום הרגשתי קלה. אבל האמת, גם קצת ריקנות. אולי אפילו חרטה, או געגועים. אבל למרות כל זאת, גם שלמות מוחלטת עם ההחלטה. כולם כנראה ידברו ללא סוף על החוויות שייצברו. ואני, כמובן, לא אהיה חלק מאותו שיח. אבל גם הייתי נשאר, המצב היה זהה.

     

    נכון, היו כמה רגעים חד-פעמיים של צחוק (אפילו עם המפקדים). נכון, היו כמה רגעים חד-פעמיים של אושר (אפילו עם המפקדים). והרב, בזכות ולא בחסד, היה בכלל מפקדות, ויש לציין שנאות במיוחד. אחת יפהפייה לחלוטין, שנייה חמודה בטירוף ושלישית פשוט נחמדה. היו כמה רגעים גסים של חרמנות. והשיח, המקלל אך כיפי. היה לנו זוג הומואים ביסודי, ובאיחור של חמש שנים זכיתי לראות את אחד מהם כדי לצחוק עליו ולספר את סודו הכמוס לחבריו החדשים. וגם את המפקד שלא זיין, שעצר אותנו ליד כל חיילת שעברה כדי להדגיש את מרותו. וגם את השירותים, שהיו מוצפים לגובה של עשרה סנטימטרים. ובוודאי שאת אחת האסלות, בה הניאגרה לא עבדה וגזר או תפוז נתקע. זה לא שאנצור את אותו יום לעד (זה אפילו לא יום, בקושי 20 שעות), אבל כן אזכור ממנו כמה רגעים בלתי נשכחים.

     

    במבט לאחור, אולי טעיתי. רק אולי. התוצאה, כנראה, יכלה להיות חיובית. אבל הדרך, וזה בבירור, הייתה רצופה ברגעים שליליים ובסבל. עשיתי את מה שעשיתי, אין להשיב לאחור. כנראה שהייתי עושה אחרת (מנסה לפתור את הבעיות כבר בהתחלה). אבל בסדר, מה שהיה – היה.

     

    לא היה מזיק לי לשתף מישהו בדברים שיושבים לי על הלב ומסרבים להרפות. במקום, אני יושב ומנסה לכתוב. ולא ממש טוב, לעניות דעתי. דמיינתי כיצד אני משתף את מורן או עירית, ובחלומותיי הפרועים גם את נהורה או הודיה. אבל במציאות, גם חברים לזה לא היו לי. כי "החבר הכי טוב שלי" דפק ברז ברגע האחרון ושיקר שטס לגרמניה כדי לבדוק מהירות שיא של רכב, וכי "שאר החברים שלי" עוד היו בבסיס הצבאי.

     

    אומרים שלא רחוק מחדרה, בין הים לבין החולות, יש מקום שבו זורחת השמש בלילות. ואומרים על חיינו, שהם קצרים וחסרי כל בסיסו ואנחנו רק קרובים למותנו. איזה אבסורד.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה