אז אולי זה יהיה קצת "נשפך" וקצת "רגיש מדי"

ולמרות שזה כך. מתוך העומק של העומק של הלב. בהכי אמיתי שיש. אני רוצה להגיד לכם תודה.

אני לא מכירה אתכם. אתם אנונימים כמעט לגמרי.

הייתם איתי בבדידות הכי גדולה. הגעתי שבועים אחרי השבעה של אבא שלי. הרגשתי אז נטושה ואתם עטפתם אותי.

יכולתי להגיד לכם הכל. כי ידעתי שאם לא מתאים לכם, אתם יכולים לדפדף.

יכולתי להוריד מעצמי את האחריות של לשמור עליכם.

ידעתי שרק מי שמתאים לו, ישאר.

הרגשתי בכל תגובה שאתם איתי, בוחרים להיות. בוחרים להעניק מילה, עצה, חיבוק, נשיקה, כתף או כוכב...

הכל התקבל באהבה.

קראתם אותי בוכה, קראתם אותי קפואה. קראתם אותי שמחה, קראתם אותי בפרידה ועוד פרידה. מקומות שלא קלים לספיגה.

ובכל זאת הייתם.

ברגעים המתים, בהם השדים מרימים את ראשם, הייתי פה. קראתי, צחקתי, הגבתי, התרגשתי, שמחתי את שמחתם של אחרים, התעצבתי את עצבונם. הרגשתי שאני לא לבד.

זה נשמע פתאום כאילו אני נפרדת... ממש לא.

רק רציתי לכבוד חגיגת 100 הכוכבים שלי, ששימחו אותי מאד (לא מהמקום התחרותי ) לעצור רגע ולהגיד מה אני מרגישה.

אני פה חברים, כותבת את עצמי, בשבילכם ובשבילי,

עם המון אהבה בלב.

גילה