כשסיימתי לקרוא את מחוללת מאת מוכתאר מאי הרגשתי שהספר הזה עדיין לא גמור. מי ניצח, הטובים או הרעים? לא ברור. אז מה עושים עכשיו, שמחים או עצובים? רגשות מעורבים.
אבל זה מה שאהבתי. כי הסיפור על אלימות נגד נשים אינו חדש. הוא קיים, הוא שריר. לכן לא צריך שיהיה סוף, קל וחומר סוף טוב, כי אנו חווים אותו מדי יום. אז מי אנחנו שנתלונן על כך שהסיפור מסתיים בכך שהגיבורה נמצאת בדרך לניו יורק כדי להמשיך את מאבקה? (ולא, לא הרסתי את הסוף, כי כאמור אין כזה). ומפה אפשר לעשות חשבון נפש על החברה שלנו.
נכון, אני יודע שהסיפור קורה בפקיסטאן, בכפר נידח שבו קיימת מערכת משפטית הזויה שכדי להוכיח אונס חייבים לפחות ארבעה עדים גברים-מוסלמים שיאשרו את ההתרחשות (מה שאומר שזה חייב להיות אונס קבוצתי, שזה, תודו, מעניין לכל הדעות). אני יודע ששם זה פרימיטיבי, אנטי-מערבי (ויש שיגידו פשוט ערבי) ורחוק מאיתנו, אבל אם נסתכל מעט יותר עמוק נלמד כי לא כך בדיוק הוא הדבר.
כי מה יש לנו פה? עד כמה גבוה נרים את הגבה בקפה של הבוקר כשנקרא על עוד אשה שהוכתה על-ידי בעלה כי ארוחת צהריים הייתה קרה מדי? או על אחרת שנרצחה על רקע כובד המשפחה? מה כבר באמת יקרה לנו, כבני אדם, כשנתוודע לקורבן הבא? אבל אני לא מתכוון לכתוב על זה, כי אני לא רוצה שתברחו ובסוף לא תקראו את הספר, בגלל שתדעו שאתם צריכים לעשות חשבון נפש כשאתם ניגשים אליו.
בשבילי נכתב פה ספר מעצב. הוא כזה כיוון שהוא לא חוסך דבר מהקורא. החל מהתיאור המצמרר של מה שקרה למוכתאר בחדר ההוא בו נאנסה. אומץ ליבה על גילוי זה ראוי להערצה. אומץ ליבה לעשות משהו בנידון ראוי להערצה עוד יותר. מכאן ואילך תתחיל סאגת המאבק באנשים וגופים מושחתים שרגילים להיות כאלה מזה אלפי שנים. יהיו מעורבים גופי זכויות אדם, ממשלה ועיתונאים. נתוודע לדמותה של מוכתאר כאחת, שלדאבוננו, לא מייצגת את הרוב הנשי, אך עם זאת מפיחה תקווה שביום מן הימים, אולי, משהו ישתנה. כבר התרחשו תמורות גדולות במהלך ההסטוריה, וגם הם התחילו, למשל, מגברת אחת שבסך הכל רצתה לשבת באוטובוס. חשוב להבין שכדי לעשות מה שמוכתאר עשתה יש צורך בכוחות נפשיים עצומים, שכן זוהי קריאת תיגר על כל עולמה בעצם, עם כל המשתמע מכך.
הדבר היחידי שאולי הספר לוקה בו הוא השפה. ניכר בו שהוא נכתב במהירות, שכן מטרתו היא להביא למודעות בעודו מתרחש, ועל כן השפה הפשוטה והלא פיוטית לא גורעת ממנו, שכן הוא כעין יומן אישי הנחשף לעיני כל. ושלא כמו יומנה של אנה פרנק (להבדיל, אני יודע, אבל לא לגמרי), אני שמח שהוא לא נכתב מאוחר מדי.
ספר, אם כן, ללא סוף. טוב מאוד. בעידן שלנו לא חייבים סופים לספרים ביוגראפיים, כי אפשר להתעדכן איתם באופן יום יומי. נסו להריץ גוגל על מוכתאר מאי ותיווכחו בעצמכם. אחרי כן אולי לא תקראו את הספר, אבל זה לא נורא אם לפחות תרצו להמשיך להתעדכן אחרי הסוף שלו לכשיגיע. |