אחת מהשיטות הבסיסיות במשחקי שנאה פוליטים היא לשתול כוונות זדון במוחו של יריבך הפוליטי. לאחר שחוזרים על דברי שטנה מספיק פעמים הם הופכים להיות שם נרדף לאותו יריב. גם המונח "אהבת הארץ" נפל קרבן לאותו משחק. במקרה הזה הצד הימני של המפה סיפח לעצמו את הפטריוטיות, כאשר על כל שמאלני מרחפת עננה של מי שאינו אוהב (מספיק) את ארצו במקרה הטוב, או שונא ואפילו בוגד בה בתוקף שמאלניותו.
ההשטנה הזו לא נוצרה יש מאין. מראש ערכי השמאל מצדדים בזכויות הפרט על פני הזכויות של הלאום. השמאל מתחבר יותר לערכים אונברסלים (כלל אנושיים), מאשר לערכים "רק שלנו" ו"רק למעננו" (קל וחומר כשמדובר בערכים דתיים). לשמאל יש רגישות גדולה יותר לצד החלש, ומכיוון שבעימות שלנו עם הפלסטינים אנו הצד החזק, השמאל מגלה חמלה (יתרה?) כלפי הצד השני. בנוסף השמאל נמצא באופוזיצייה, ומכאן שהוא נמצא בעמדה ביקורתית כלפי מעשיה של ממשלת ישראל (הימנית). למרות זאת, צריך מח מאוד יצירתי, כדי להפוך ביקורת (ואפילו ביקורת קשה) למילה נרדפת לחוסר אהבה. על פי רוב ביקורת על משהו שאתה שותף לו (כמו מדינה), נובע מאיכפתיות, מתוך רצון לשפר. במילים אחרות הביקורת גם היא צורה של אהבה, ואולי אפילו צורת אהבה יותר שלמה מאשר מי שמאמין שארצו היא מעבר לכל ביקורת.
כל ההקדמה הזו היא לטויסט המעניין שהמונח "אהבת הארץ" קיבל לאחרונה. לאחרונה התבשרנו שמשטרת ישראל המליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה (ומכאן גם ראש מחנה הימין) בחשד לפרשיות שחיתות. אם לא די בחשד השחיתות, ראש הממשלה וחלק ממקורביו החליטו להראות את חפותו על ידי השתלחות בזרועות החוק (המשטרה, ומערכת המשפט) – כלומר בהשתלחות בסמלים מובהקים של מדינתנו.
כאן אולי המקום להדגיש את ההבדל בין ביקורת לבין השתלחות. ההבדל הראשון הוא שאלת האינטרס. אין שום בעיה לבקר את פעילות המשטרה או מערכת המשפט בישראל. אך כאשר המבקר מגלה את "מגרעות המשטרה" רק כאשר הוא הופך לחשוד בשחיתות, התגלית הזו יותר מחשודה. ההבדל השני הוא בסוג הנימוקים, כך למשל שרת התרבות המליצה לחקור את מפכ"ל המשטרה, ראש הקואליציה קרא להפסיק להסתמך על עדי מדינה (או שטינקרים בלשונו) וזה מבלי להזכיר את צאן מרעיתם ששלחו מכתבי שטנה ואיומים לאנשי זרועות החוק.
עכשיו הגיע שעת המבחן של "אהבת המדינה". האם הפטריוטים הדגולים באמת אוהבים את מדינתם, או שאהבתם הראשונית היא דווקא למפלגה (ואפילו לאדם מסוים). זאת כמובן לא שעת המבחן הראשונה בהיסטוריה הישראלית. בשנות השבעים עת התפרסמו פרשות שחיתות של מפלגת העבודה (השלטת) הדבר הביא לכירסום נרחב בתמיכה בה (ואפילו למהפך). תופעת הכירסום לא רומזת שמי שנשאר נאמן למפלגתו אינו מספיק פטריוט – אלא היא חושפת את העובדה שחשיפת השחיתות גרמה לפיקפוק, וחשבון נפש בקרב תומכי המפלגה. שעת-מבחן נוספת היתה כאשר ראש הממשלה הקודם אולמרט הואשם בשחיתות, או אז חברי הקואלציה ומפלגתו שלו הפנו לו עורף. יתר על כן – בסופו של דבר אותה מפלגה נמחקה מהמפה הפוליטית כנראה גם בשל השחיתות של ראשייה. שעת מבחן אחרת היתה בעת שראש מפלגת ש"ס הואשם. במקרה זה מפלגת ש"ס הכפילה את כוחה. משמעות הדבר שבוחריה אהבו יותר את מפלגתם מאשר את המדינה (ואולי משום שמראש הם חשו ניכור כלפי המדינה). אך ש"ס מראש נחשבה כמפלגה סקטוריאלית שמייצגת ציבור מסויים ולכן קשה לבוא בטענות לבוחריה שהם העדיפו את אינטרס מפלגתם על פני "אהבת המדינה".
כעת שאלת אהבת המדינה ניצבת לפתחם של בוחרי הליכוד, לא רק המפלגה השלטת, אלא מפלגה שסיפחה לעצמה את הפטריוטיות. מה יעשו בוחרי הליכוד בשעת-מבחן, האם הם יעדיפו את האינטרס המפלגתי? האם הם יאמצו את הקו של חלק מראשי הליכוד, ושיתלחו גם הם במוסדות המדינה? זה המקום להזכיר שבמציאות הפוליטית הנוכחית, בוחרי הליכוד לא צריכים לבחור בין שחיתות למשנה פוליטית ימנית, מכיוון שהם יכולים להצביע למפלגה אחרת בימין (הבית היהודי, כולנו). ובכן סקרים שנערכו לאחרונה מצביעים על כך שעננת השחיתות לא פגעה כהוא זה בתמיכה בליכוד (ואף חיזקה אותו). ראש הליכוד הצביע על הסקר בגאווה עד כמה הוא אהוב על בוחרי מפלגתו. עד כמה בוחרי מפלגתו נאמנים, ומסורים. הם בהחלט ראויים לשבחים הללו, אבל דבר קשה לומר אליהם – המדינה נמצאת במקום נמוך מאוד בסדר העדיפויות שלהם. |