כותרות TheMarker >
    ';

    לשם שינוי - אימון, טיפול וליווי באתגרי החיים

    מאמרים מקוריים, מחשבות וסיפורים מעוררי השראה, המציעים מבט חדשני ויצירתי לתחום ההתפתחות האישית עם תובנות מרתקות מעולם המחשבה וההגות היהודית והכללית.

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      26/2/18 20:49:
    מסכים :)
      26/2/18 20:05:

    יש כאלה שטוענים שכל גלגול חיים הוא בעצם סוג של מסכה

    האני האמיתי היא הנשמה 

    הגוף הוא רק מסכה זמנית

    (עדיין לא קראתי את כל הפוסט)

    פורים שמח

    הסוד שמאחורי המסכה - פורים בתורת החסידות

    2 תגובות   יום שני, 26/2/18, 19:57

     בלוח השנה היהודי, הגדוש חגים וימי זכרון בעלי משמעות דתית ופילוסופית עמוקה תופס חג הפורים מקום מיוחד. לא רק שלא חלות בו מגבלות שונות הקשורות לעשיית מלאכה או לאכילה, כאותן הנמצאות בחלק מהחגים, אלא להיפך, התחושה היא של הרחבת גבולות והתרים, ועידוד, גם אם זמני בלבד, של התנהגויות שאינן מקובלות בחיי היום יום. ילדים ואף מבוגרים נוהגים להתחפש בפורים, בשעת קריאת המגילה נוהגים להכות ולהרעיש בזמן איזכורו של המן, הגיבור הרע של מגילת אסתר, ובנוסף לכל, נוהגים להרבות בשתיה עד לידי התבסמות ואף ויותר מזה. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" . מאוירת הקרנבל, הליצנות וקלות הראש לכאורה, המאפיינת את חג הפורים, ניתן להתרשם כי מנייתו של יום זה בין חגי ישראל היא חריגה ויוצאת דופן, ואולי אף מקרית. אולם המקורות הקדומים מייחסים לו מעמד לא רק של שוה בין שוים, אלא אף יותר מזה: "כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם" מדרש זה מעמיד כמובן את חג הפורים במעמד נבדל, לא בשל קלילותו אלא להיפך, בשל העובדה שיש בו משמעות ומסר פנימיים שכחם ועמידותם נצחיים וגבוהים מאלו של כל שאר מועדי ישראל. שאלת הניגוד בין הרשמים השונים עולה אם כן ביתר שאת ויתר עוז. במידה מסויימת ניתן לומר, כי ניגוד זה, באופן פרדוקסלי, מהותי ונחוץ דווקא משום משמעותו העמוקה והפנימית של חג הפורים, כפי שהיא מתבטאת במקורות המחשבה היהודית, הקדומים והמאוחרים יותר. הניגודים בין המבט החיצוני להבנה הפנימית, בין ליצנות לרצינות, בין מחשבות אדם לתוכניות האלוקים, בין הגלוי לנסתר, הם מוטיבים החוזרים ומופיעים בהקשריו השונים של פורים, במנהגיו, במקורותיו ובמשמעויותיו הפילוסופיות. הם נגלים ושוב נעלמים, וקיימת תחושה שקשה לפשט את מערכת הסמלים והמחשבות המורכבת הזו לכלל הבנה פשוטה וברורה. היא מופיעה ושוב נעלמת, כמו המביט בשמש, לרגע נגלית במלא הדרה ושוב, מחמת הסינוור ושפע האור, מטשטש המראה ונגוז, או כאורו של הברק, המבליח בחשיכה ומאיר באור גדול, ומיד נגוז ונעלם . הסוד האמיתי הוא זה, שגם כשהוא מתגלה, עדיין הוא נשאר בגדר סוד. סודו של חג הפורים הוא בגילוי הנסתר ובהבנה שכמה שננסה להעמיק, עדיין רב הנסתר על הנגלה. במאמר זה נעקוב אחרי ציוני דרך היסטוריים ופילוסופיים, שיאירו את הנסתר ולאורם יתגלה שהסוד עמוק אף יותר . משמעותו של שם החג: נקודת מוצא לדיוננו ישמש שמו של חג הפורים, שמקורו מופיע במגילת אסתר במפורש. "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה: וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר : ובעקבות השתלשלות המאורעות והתהפכות מחשבתו הרעה של המן נקבע לדורות חג הפורים: "עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם ". המילה פור היא מילה פרסית, והפסוק במגילה אף רואה צורך לתרגם אותה לעברית – "פור - הוא הגורל". מתמיהה העובדה שהמסורת קיבלה לדורות שם שמקורו בשפה זרה, המתייחס לכוונות הזדון נגד היהודים ולא להצלתם. קביעת שם חג יהודי על בסיס מילה פרסית – 'פור', ולא על מקבילתה העברית – 'גורל', והעובדה ששם זה התקבל לדורות כשמו של החג, מלמדת שלעובדת היות שם החג מתורגם, יש משמעות מהותית. לתרגום בכלל משמעות עמוקה במחשבה היהודית. התלמודים הירושלמי והבבלי נכתבו ארמית, התורה תורגמה לארמית, ותרגומיה קיבלו מעמד הלכתי חשוב . לעומת העברית, שפת הקודש, שפת התורה, שפת השדר האלוקי כפי שהוא ניתן לאדם, הרי התרגום, במהותו, מבטא את הצד הקולט, את המקבל, את האופן בו המסר מתפרש. השייכות של התרגום לעולם האנושי, הריאלי, בא לידי ביטוי בדברי המדרש: "אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי" . אין המלאכים, השוכנים בעולמות עליונים ורוחניים, מבינים את שפת התרגום. זו שפתם של בני האדם העוסקים בפיענוח המסרים האלוקיים מתוך המציאות בה הם חיים. כדי להבין שפה כזו, צריך להיות בן אדם. שמו של החג מצביע אם כן, עוד לפני שעסקנו בתוכנו, על נקודת מבט המיוחדת לבן האדם, מבט אנושי שנקודת המוצא שלו היא העולם הממשי, הראלי. על דברים (בפרפרזה על שיר ישראלי ידוע) שרואים מכאן ולא רואים משם. מכאן ניתן להסיק שהבנת המציאת ותפישת העולם כפי שהיא מתקיימת על ידי בני האדם, היא יסוד מרכזי בהבנת מהותו של חג הפורים. עיון במשמעות השם יקדם אותנו צעד נוסף. מה היא משמעותו של הגורל, מה מבטאת הפלת הפור על ידי המן? מה משמעותו של חג שנקבע לרגל מפלתו של האוייב שהשתמש בשיטת ההגרלה כדי לקבוע מועד לטבח היהודים, ומנציח שיטה זו בכינויו? האידיאולוגיה של המן ומקורותיה המן, באופן לא מקרי לחלוטין, בחר בשיטה של בחירה אקראית במועד מסויים , שיטה שכל כולה מבטאת מקריות. המתודה במקרה זה, חשובה לא פחות מהמטרה. המטרה – השמדת העם הנבחר, כדי להוכיח, כפי שנראה בהמשך, שאין קיום לבחירה זו. המתודה – שימוש במקריות, כדי להצהיר כי המקריות, היא התכונה השלטת בעולם וכי אין בחירה ואין השגחה אלוקית. המן אינו סולל דרך חדשה, אלא ממשיך בדרכי אבותיו. עקבותיהם של אלו מתגלות ללא קושי בכתובים: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אתו" . ומיהו אגג אליו מתייחס המן? "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהֹוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהֹוָה: כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם: וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב ". שאול המלך עבר על ציווי ה' וחמל על אגג מלך עמלק, וסופו, כפי שמתאר התלמוד, שנולד מזרעו המן הרשע . על מעלליו של עמלק, אבי אבותיו של המן הרשע , מספרת התורה בספר שמות: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים" . רק יצאו ישראל ממצרים, והם בדרך להר סיני לקבל את התורה, וכבר מתגלעת עליהם מלחמה, הראשונה בתולדותיהם, מלחמה עם עמלק. להיותו של עמלק הראשון להלחם עם ישראל נתנו חכמים משמעות מיוחדת: "אמר רבי חוניא משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה אע"פ שנכוה הקירה לפני אחרים אף כאן כיון שיצאו ישראל ממצרים הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו נפל פחדן על כל האומות שנא' (שמות טז) אז נבהלו אלופי אדום וגו ' כיון שבא עמלק ונזדווג להם אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן הקירו לפני או"ה ". ברגע השיא של התגלות האלוקים בעולם, הניסים המופלאים במצרים ובים סוף, והרושם הגדול של גילוי זה על העולם כולו, ברגע נורא הוד זה, מתגלה אוייב האמונה, המכחיש את ההצהרה האלוקית על קיומה של השגחה ועל בחירתו של עם ישראל כשליח ה' להפצת האמונה. עמלק, מוסר נפשו וקופץ למים הרותחים, כדי לסלול דרך לבאים אחריו, לקרר את הרושם ולהחדיר את הספק . חכמים ראו רמז במילים אלו, לא רק לשיטה, אלא גם לתוכן: שורש המילה 'קרך' הוא: ק'ר'ה' - מלשון מקרה. בהקשר זה, במובן מקריות. יש כאן רמיזה לטענתו האידיאולוגית של עמלק, שכל המתרחש הוא מקרי, ללא מכוון, ללא השגחה אלוקית. טענה זו באה להחדיר, גם בליבו של המאמין, את התחושה שיתכן שחושיו מטעים אותו, שיתכן שגם לדברים הברורים ביותר שהוא רואה, ניתן לתת הסבר אחר, מדעי, רציונלי, חילוני. עמלק מייצג את הכוח בעולם, המתנגד לאמונה, כוח הספקנות – ומענין, שהגימטריה של עמלק, עולה בשווה עם המילה ספק : ע = 70 ס = 60 מ = 40 פ = 80 ל = 30 ק = 100 ק = 100 = 240 = 240 מה גרם לעמלק שבא על ישראל? אולם עיתוי המאבק עם עמלק גם הוא אינו מקרי. המשל הידוע אומר: "לא העכבר גנב, החור גנב", כלומר, העכבר ניצל את הרשלנות של בעל הבית, וככל הנראה החור היה מוכן עבור עמלק: " וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ *בִּרְפִידִים* וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהֹוָה: וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל משֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם : המצוקה של ההולכים במדבר ואין להם מים לשתות, יכולה להיות מובנית. מה שמעלה פליאה גדולה היא צורת ההתבטאות שלהם, כפי שהיא מצוטטת במובאה זו: "וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". כיצד, לאחר הגאולה המופלאה עתירת ניסים מעבר לכל דמיון, יש להם לבני ישראל עזות פנים כנגד ה', לנסותו, להטיל ספק בקיומו, ולשאול – היש ה' בקרבינו אם אין? משל יפה לכך מופיע במדרש: " מה כתיב שם 'היש ה' בקרבנו אם אין'- 'ויבא עמלק'. וכי מה ענין זה אצל זה? משל לתינוק שהיה רוכב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו אמר לו ראית את אבא אמר לו אביו אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם הוי ויבא עמלק ". בספרות החסידות, מסמל עמלק את כח הרע, את יצר הרע, הן כגורם חיצוני וממשי הנאבק באומה היהודית, והן כמרכיב נפשי במאבק הפנימי של כל אדם ואדם בין טוב לרע. הוא מופיע ומנסה להשפיע במקום בו הוא מגלה חולשה, ובמקום זה גילו ישראל חולשה גדולה. עמלק לא יצר אצלם את הספק, הוא הופיע כשהספק כבר החל לחלחל , והתפרץ למעשה לדלת פתוחה. הוא רק ניסה להשתמש בו ולהרחיבו. דרשו חכמים את שם המקום בו התרחשו מאורעות אלו - עלה הספק ובא עמלק, 'רפידים': רפו ידיהם מדברי תורה. המילה רפידים מתחלקת בעברית לשתי מילים – רפ (חלש) - ידים. תפקידה של היד אינו מקרי. היא שייכת לתחום הבחירה בין טוב לרע. היד מייצגת את הכוח האנושי, לקיים את רצון ה', מצד אחד, או למרוד בו, מצד שני. תכונה של היד, שהיא האבר היחיד בגופו של האדם, שיכול להתרומם מעל הראש. הדבר מסמל, שבכוח העשיה ניתן להעלות דברים לדרגה גבוהה ולמעלה גבוהה מכל פעילות שכלית ורוחנית, אולם מצד שני ניתן בכוח היד, להרוס ולשבור סדרים, ולהגיע גם למקומות אליהם אסור להגיע. בהקשר עם עמלק מופיע היד פעמים נוספות: " וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי: וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּחֲלש ׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהֹוָה נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דר " משה מרים ידיו וישראל גוברין. הכיצד? 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים' . היד שנתן ה' לבני האדם, לעשות ולפעול בעולם, היא יד הבחירה. כל זמן שהשימוש בה הוא לטוב, הרי מתקיים : "ויהי ידיו אמונה", ואם מתרפות הידיים, נחלשת האמונה, וכוחו של עמלק מתגבר. מאבק זה הוא על הקשר והברית בין ה' לעמו, בין אלוקים לעולמו. עמלק אינו יכול לנצח את ה', אבל הוא רוצה להגביל את מקומו בעולם. הוא מניח, שאם לא יכירו במציאות האלוקים, הוא באמת לא יהיה מצוי. על הפסוק האחרון מתאור הקרב דורשים חכמים: 'א"ר לוי בשם רבי חמא, כל זמן שזרעו של עמלק קיים לא השם שלם ולא הכסא שלם עד שיאבד זכרו של עמלק, שנאמר (שמות יז, טז) כי יד על כס יה. היה צריך לומר על כסא י-ה-ו-ה'. וכשיאבד זכרו של עמלק מן העולם, השם שלם והכסא שלם '. עמלק שלח יד בכיסא ה'. הכסא הפך לכס – חסר א'. שם ה' השלם – י-ה-ו-ה הפך לחסר: י-ה. שכן מלכותו השלמה של ה' בעולם, המתבטאת ב-כסא מלכות, שהוא סמל המלוכה והממשלה, וב -שם שלם, שהוא התגלותו השלמה של האלוקים בעולם, תתגלה רק כשכוחו של עמלק יסתלק מהעולם, כוח הספק והמרדנות בבורא ובמנהיג. חכמים מסבירים, ששתי האותיות הראשונות בשם ה': י-ה מייצגות את ההנהגה האלוקית בעולמות העליונים, והאותיות האחרונות: ו-ה, מסמלות את ההשתלשלות וההשפעה בעולמינו, העולם הפיזי. עמלק מסתיר ומגביל השפעה זו. לפי המחשבה היהודית, לכל כח , חיובי, או שלילי, יש תפקיד מוגדר במציאות. תפקידו של עמלק בעולם, הוא ליצור כח התנגדות לאמונה באלוקים, כדי לברר את האמונה ולהוכיחה, ומלבד זאת אין לו קיום. את נבואתו של בלעם הרשע: "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד " – הסבירו חכמים, שבגלל שהוא ראשית גויים, כלומר הראשון להלחם עם ישראל, כנציג כח הספק והכפירה, אין לו קיום לעתיד לבוא, עת תתגלה מלכות ה' במלוא הדרה וה' והכסא יהיו שלמים: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" . המן בדרכי אבותיו בדילוגינו בין דפי ההיסטוריה, נחזור להמן ולמגילת אסתר. 'ותקרא אסתר להתך [וגו'] לדעת מה זה ועל מה זה ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, ברמז היו משיבין זה לזה שיאמר לה עמד אחד מגזע עמלק על ישראל, שאין קרהו אלא עמלק שנאמר אשר קרך בדרך' . מרדכי מבין כי אין מדובר בגחמה נקודתית של האנטישמי התורן, אלא התעוררות של כוח אפל ועמוק המסתתר באפילה ומחכה להזדמנות להגיח ולפגוע באלוקים ובעמו. הכוח שבא להחדיר את פילוסופיית המקריות והספק. הפור שהפיל המן חשף את הקלפים ואת העומד מאחוריהם. השאיפה האובססיבית להשלטת תפישת המקריות עולה גם מדברי המן לבני ביתו: " וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" : אולם דווקא שם מצפה לו הפתעה. דוקא זרש, שאינה חשודה באהבת ישראל יתירה, מבינה טוב מבעלה שהמגמה מתהפכת, ולא באופן מקרי אלא באופן מכוון מאוד: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" ההשגחה מנצחת את המקריות, וסמל הכפירה אותו מייצג המן, מתהפך לסמל האמונה: פור הוא הגורל – "בחיק יוטל גורל ומה' כל משפטו " גם האקראיות לכאורה, נתונה לשלטון האלוקים, וגם הגורל הוא במשפט האל. כוחו של עמלק ניתן לו מהאלוקים. הוא נוצר כדי לנסות את ישראל. כדי לבדוק את אמיתות האמונה. הנסיון ברפידים לא היה באמת נסיון של ישראל את ה', אלא נסיון של ה' את ישראל. במבחן ראשון זה, לא עמדו ישראל בהצלחה. ימי הפורים הם מבחן נוסף לאמונה, בתנאים קשים הרבה יותר. ללא ההתעוררות הגדולה של יציאת מצרים, ללא השראת הניסים המופלאים, ללא ההשראה של הליווי האלוקי את מחנה ישראל במדבר. עץ הדעת טוב ורע הקשר הפנימי והעמוק בין עמלק, ותפקידו בעולם, לבין המן ומזימתו, מצויין בתלמוד באופן מענין במיוחד: "המן מן התורה מנין? המן העץ ". מאמר תלמודי זה תמוה במיוחד. מדוע יש לחפש בתורה מקור ורמז להמן, הרי כל מציאותו לא היתה אלא אלפי שנים לאחר נתינתה? אלא יש לומר, ששאלת התלמוד מבטאת הבנה, שהמן הוא גילוי של תופעה יסודית במציאות, ולא תקרית היסטורית, וככל שהתופעה בסיסית יותר, יש למצוא לה שורש קדום ועמוק יותר. השורש הנמצא הוא ללא ספק קדום מאוד, עוד מגן העדן: "וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה *הֲמִן* *הָעֵץ* אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" : בדברי ה' לאדם – "המן העץ אשר ציויתיך" - רמוז שמו של המן – המן. האם רמז זה הוא צורני בלבד או שמא חבויה כאן משמעות עמוקה יותר? תשובת התלמוד חודרת למעמקי הפסיכולוגיה האנושית. אלוקים שואל את האדם שאלה. האדם אינו עונה ישירות, הוא מטיל האחריות על האשה. למעשה, באופן זה הוא מוסיף חטא על פשע, שכן לא רק שעבר על איסור ה' באכלו מפרי העץ האסור, הוא גם לא מנצל ההזדמנות לעשות תשובה ולבקש פשוט סליחה. במקום זאת, הוא עושה את מה שהמין האנושי יודע לעשות כל כך טוב – לברוח מאחריות ולהטילה על האחר . כיצד הגיע האדם לעזות פנים כזו כלפי ה'? מה עבר בראשו? התשובה היא בשאלה ששאל אותו ה'. בעצם השאלה, מונחת האפשרות להבין, שאם ה' שואל, אולי ה' לא יודע. ואם ה' לא יודע, הוא כבר לא כל יכול. ואם כן, אפשר להסתתר מפניו, להטיל אחריות על אחרים, להיות חופשי. השאלה ששאל הבורא, היתה פרובוקטיבית, והעמידה בפני האדם פיתוי שאינו נופל בעצמתו מפיתויו של פרי עץ הדעת. והוא אכן נכשל בפעם השניה. ואחריו אשתו, המטילה האחריות על הנחש. הספק חודר לעולם, האפשרות לכפור קיימת, ועימה האפשרות לחטוא ולהמשיך לחטוא. 'המן העץ' – זה לא רק רמז צורני להמן הרשע, זהו המקור לספק ולחטא, זהו שורשם הרוחני של עמלק ושל המן. במקורות אלו ניכר רמז נוסף הקשור לפורים ולחטא גן העדן. 'המן העץ' – איזה עץ הוא זה? עץ הדעת טוב ורע, ממנו טעם האדם את הפרי האסור, ונכשל בתאווה אסורה. כבר בחטאו זה התגלה כוחו של יצר הרע. מחטאו זה מחוייב האדם בתשובה, ומהי התשובה? הכרה בחטא, וקבלת אחריות על המעשה, הבנה שאין להאשים את הזולת בחטא כי היצר הרע הוא בסופו של דבר בלב האדם, ולא חיצוני לו. יש לתקן ולהשיב הדברים למקומם. הנציג העמלקי, נציגו של יצר הרע, לא יצר את החטא, אלא סייע לאדם שהיה מוכן לחטוא, ליפול במקום שהחל להפיל עצמו. כך האדם בגן עדן, כך בני ישראל ברפידים, כך כל חוטא וחוטא. את תליית המן במגילת אסתר רואה המדרש כחלק מהמערך הגדול של מציאות הרע בעולם והצורך בתיקונו: 'בשעה שבא המן להכינו קרא ה' לכל עצי בראשית : מי יתן עצמו וייתלה רשע זה עליו? (המדרש מתאר כיצד כל העצים רצו לתת עצמם לתליית הרשע) באותה שעה אמר הקוץ לפני הקב"ה – רבשע, אני שאין לי זכות על מה לתלות, אתן את עצמי ויתלה טמא זה, שאני נקרא שמי קוץ, והוא קוץ מכאיב, ונאה שייתלה קוץ על קוץ, וממנו מצאו ועשאו. וכיון שהביאוהו לפניו הכינו על פתח ביתו ומדד עצמו עליו להראות עבדיו האיך יתלה מרדכי עליו. השביתו בת קול: נאה לך העץ מתוקן לך העץ מששת ימי בראשית' . המן נתלה על העץ – הוא חוזר לעץ ממנו הגיע. הכרעת הספק בכוח האמונה היא התשובה. גם העץ אינו עץ סתמי, זהו עץ המזכיר הן את החטא והן את העונש: "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: " עד שיתוקן העולם נגזר על האדם לסבול בשל חטאו. הקוץ הוא העץ שאת פרותיו נגזר על האדם לאכול, בשל הפרי שנטל מהעץ האסור . תיקונו של החטא הוא בהחזרת המצב לקדמותו, החזרת היצר הרע אל העץ ממנו הגיע, המן הרשע נתלה על העץ שהוכן לו מששת ימי בראשית. מלחמה לדורות והקשרים הפנימיים עם תכניו של חג הפורים בסיפור האדם בגן העדן מסתעפים ומעמיקים. המילה 'דרדר', הנכתבת "דר דר" יכולה להקרא גם "דור דור" – מדור לדור. הודיע הכתוב, כי המלחמה עם עמלק היא מדור לדור: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהֹוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דר " שורשיו של המאבק עם עמלק, טמונים בראשית היצירה והבריאה, בגן, בעץ, בקוץ ובדרדר, ונמשכים מדור לדור. דרדר – דור דור. גם ענין זה נדרש בעמקות בדרך הרמז – בשני פסוקים בתורה מופיעות האותיות ד' ור' באופן מוגדל : "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד " "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר " שני הניגודים, שיא האמונה מול שיא הכפירה מיוצגים בשני פסוקים אלו. ראתה התורה צורך להבליט שתי אותיות אלו, ד ו ר', המרמזות על היחס בין האמונה לכפירה. האות ד' מייצגת את שכינת ה' ב4 רוחות השמים, והאות ר' מייצגת את הרוע והרשע . בצורתן כפי שהן מופיעות בספר התורה, ההבדל הוא בקצה הימני העליון של האות ד', שאם הוא נמחק, מתקבלת האות ר'. קצה זה, צורתו היא כשל האות י' והוא נקרא – קוצו של י'. האות י' מסמלת את נקודת המעבר בין העולם הרוחני לגשמי, ואת האמונה במציאות ה' העולם. אם נפגמת אמונה זו, אם נחתך הי' מהד', מתקבלת האות ר'. המרחק בין אמונה לכפירה יכול להיות גדול מאוד, וגם קטן מאוד . הדרדר, המסמל את המלחמה לדורות, גם הוא מרמז למשמעות פנימית בקשר למאבק עם עמלק. ענינה של מלחמה זו שהיא נצחית, עד שתבוא גאולה לעולם. בכל מקום בו היא מתגלה, השאלה אינה רק על היום, אלא יותר מזה, על המחר, על הדורות הבאים. עמלק מנסה לנתק את הקשר בין מלכות ה' בעולמות עליונים, להשגחתו בעולמות תחתונים . הוא מנסה גם לחבל בקשר בין ה' לישראל, וגם בקשר בין הדורות בעם ישראל. למנוע מהאמונה והמסורת לעבור מדר לדר – בכוחו של הדרדר. "דא"ר חמא בר שקלא וריב"ל ורבי יוחנן מה היו בית עמלק עושין היו מחתכין מילותיהם של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרים בזה בחרת טול לך מה שבחרת" . ברית המילה היא הסמל לקשר בין ישראל לאלוקים. לכן נקראת ברית. היא נעשית באבר ההולדה, שכן הברית היא נצחית, מדור לדור, והאב המל את בנו מצהיר בכך, שברית זו היא עם בנו ועם בניו של בנו, שיוולדו מאבר זה. עמלק מורד בבחירה של עם ישראל, מורד בברית, לוחם באמונה של הדורות הבאים. המאבק על המחר מוצא ביטויו במקומות שונים ביחס לעמלק: במלחמה הראשונה עם עמלק, שולח משה את יהושע לעמוד בראש מחנה ישראל. את עיתוי המערכה הוא קובע במפורש: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי" . גם דוד המלך נלחם עם עמלק, וגם במקרה זה מופיע המוטיב של ה"מחר": "וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ: וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד" . וגם במגילת אסתר חוזר ביטוי זה מספר פעמים בקשר להמן ולמאבק איתו: "וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי: אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשֹוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ ". "וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר א ֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ ". אסתר אינה מסתפקת ביום הראשון של המלחמה עם שליחי המן, ומבקשת יום נוסף, למחרת היום: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָ ר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשֹוֹת כְּדַת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּ נ י הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ " . קבלת התורה בפורים המבחן הגדול לאמונת ישראל היה בימי הפורים. את מגילת אסתר ניתן לראות ככרוניקה של ארועים היסטוריים. שם ה' לא נזכר במגילה אף לא פעם אחת. תקופת ההתרחשויות המתוארת, אף כי היא נקראת בפורים במשך מחצית השעה, השתרעה למעשה על פני 10 שנים . לולי רוכזו ארועים אלו מאוזכרים במרוכז במגילה, ספק אם היה מישהו נותן הדעת לצרופי המקרים הנדירים שארעו שם. כחלקים בתצריף מתוכנן וקוהירנטי המהווה את התוכנית האלוקית להצלת היהודים. לא היה שם שום מעשה ניסי או יוצא דופן. בניגוד לניסים הגדולים המאפיינים את חג הפסח, הרי הנס של פורים הוא כולו נס נסתר. כולו מבטא השגחה אלוקים דרך הטבע. אמרו חכמים, שאף על פי ששם ה' אינו נזכר במגילה, הרי כל מקום שמופיעה המילה "המלך", רומז הדבר למלכו של עולם, לקדוש ברוך הוא. האתגר שעמד בפני היהודים היה עצום. ללא הוכחות חיצוניות, ללא גילויים אלוקיים, עליהם היה לבחור, האם להכנע למזימת המן הרשע, או לעמוד מנגד ולהלחם, מתוך אמונה שמחשבת הרשע תתהפך לטובה. והם בחרו. בחירתם היתה לא רק לימיהם, אלא גם לדורות הבאים: " עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם: קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ {וְקִבְּלוּ} הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם ". בהיות בני ישראל במדבר, בערבות מואב, טרם כניסתם לארץ, נכרתה ברית בין עם ישראל לה', אותה קיבלו עליהם ועל זרעם, לדורם ולדורות הבאים: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיום ". כך גם הקבלה שקיבלו יהודי פרס על עצמם ועל זרעם, וקבלה זו זכתה למעלה עצומה בדברי חכמים: "ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז- עת עמדו ישראל מול הר סיני) – מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם – אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לא – שם תהא קבורתכם. ... אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש שנאמר (אסתר ט, כז) קימו וקבלו – קיימו מה שקבלו כבר.. ". בניגוד לקבלת התורה בסיני, שהיה בה מרכיב של כפיה , חזרו היהודים בימי מרדכי ואסתר וקיבלו התורה פעם שנית, והברית לדורות הבאים היתה לא רק על מצוות הפורים אלא על הקשר הנצחי עם התורה. ניתן להוסיף ולהבחין, בין מתן תורה, מלשון נתינה, התלויה בנותן, לבין "הדור קיבלוה" – קבלת התורה, התלויה במקבל. היכולת להתחייב מחדש לברית עם ה' ועם תורתו מחייבת מעבר מתפישה של יחיד לתפישה של ציבור. התגבשות התודעה הציבורית הכללית אצל יהודי פרס מתחילה בדברי אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים " וממשיכה בייסוד מצוות הפורים הבאות להגביר אהבה ואחדות בין הבריות, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. בפסוק המתאר את ההתחייבות של יהודי פרס יש ענין לשוני מעניין: "קיימו וקיבל היהודים עליהם ועל זרעם.." המילה קיבלו כתובה בכתיב חסר: קיבל, והדבר נדרש על ידי חכמים שהיו כל העם כאיש אחד. דומה הדבר למדרש חכמים על בני ישראל טרם קבלת התורה: "ויחן ישראל כנגד ההר" – בלב אחד כאיש אחד , אלא שמענין להבדיל בין התאור הפסיבי יותר של ישראל במדבר, המתייחס לפעולת חניה, לבין הפעולה אותה מדגישה המגילה בבואה להדגיש את ענין האחדות, פעולת הקבלה, פעולה אקטיבית התלויה במקבל. האור הניכר מתוך החשיכה מה משמעות הנס והמבחן? האמונה השלמה רואה בכל המתרחש גילוי אלוקי. אין הבדל בין קריעת ים סוף לפרח שפורח. הכל מעשה אלוקים הוא. אין מקריות ואין שרירותיות. המאבק עם המן ועמלק הוא על תפישת העולם – עולם הנתון להשגחה אלוקית, או עולם מופקר ושרירותי. הגילוי של חג הפורים גדול מהגילוי של חג הפסח, שכן ככל שהמצב קשה יותר, והגילויים האלוקיים ניכרים פחות, היכולת להאמין ולראות במתרחש מעשה אלוקים קטנה יותר. ממילא, מי שעומד במבחן ורואה את השגחת ה' גם בארועים הטבעיים, מגלה הבנה עמוקה יותר להשגחה האלוקית ולתפישת האלוקים. כדי שאור יחדור למעמקי הים שם שוררת חשיכה, עליו להיות חזק הרבה יותר מאור הנראה מעל פני המים. מציאות של עולם ללא ניסים גלויים מוגדרת מציאות של "הסתר פנים", הסתרה וכיסוי. היכולת לראות בחשיכה זו את האור האלוקי, דורשת אמונה עצומה ואמיתית. לכן מעלתם של יהודי פורים גבוהה כל כך. מטרתה של המגילה היא לגלות – מגילה מלשון גילוי, לגלות את האל המסתתר מאחורי המסיכה, להבין שהתחפושות הן ביטוי חיצוני למציאות פנימית עמוקה ושונה. יוצאי מצרים, למרות שהיו להם כל הכלים להאמין ולראות את השגחת האלוקים, נכשלו במבחן הראשון, ופגשו את עמלק. הם קיבלו את התורה אולם זכר הכשלון במבחן דבק בהם. מערכת האמונות של התורה, כדי להעיד על נצחיותה ועל שייכותה לכל הדורות, מדור לדור, צריכה להבדק בתנאים הקשים ביותר, בתנאים קיצוניים ולא בתנאי מעבדה. ימי הפורים היו המבחן של המערכת בתנאים קיצוניים, והם עמדו בו. נקודת האמונה הפנימית העמוקה ביותר, אינה מבוססת על הכרה שכלית רציונלית, אלא על גילוי של שורש האמונה המכונה בחסידות: מעבר לטעם ודעת. בטוי זה מזכיר כמובן עץ עץ הדעת ואת טעמו של החטא, והוא מבטא את הנקודה הפנימית בנפש שאינה נפגמת על ידי החטא . בספרות הקבלה מסומלת נקודה זו על ידי המספר 50, שכן מידות ההנהגה הטבעיות הן שבע, והמטריצה המסמלת את הצירופים השונים להנהגת ה' בעולם, מונה 49 צירופים. הנקודה ה50 היא זו שמעל להנהגות הטבעיות. העץ שתלו את המן עליו היה בן 50 אמה, ודרשו חכמים, שעם הנקודה ה50 אין המן יכול להלחם, ושם אפס כוחו. מעין לציין שבמלחמה הראשונה עם עמלק, בראש העם עמד לא משה, המנהיג, אלא יהושע, משרתו. זו ההופעה הראשונה של יהושע כמנהיג, לפני קבלת ההנהגה ממשה. יהושע הוא בן נון – נון היא האות שערכה חמישים, שכן יהושע מייצג את האמונה הפשוטה והבלתי נתנת לערעור, זו שכוחו של עמלק אינו מגיע אליה . השאלה ששואל התלמוד על המן נשאלה גם על אסתר : אסתר מן התורה מנין? ועל כך עונה התלמוד – "ואנוכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא" – הרמז לאסתר, הוא בהסתר, בעובדה שבאמת אי אפשר לראות ולהכיר בה' אלא דרך מעשיו ופעולותיו, והוא עצמו נסתר תמיד, גם ביום ההוא, לעתיד לבוא יהיה הסתר פנים ,הנובע מעצם העובדה שהעולם שלנו הוא עולם של הסתר, וזהו הגילוי הגדול. אותיות "ביום ה הוא" – הן האותיות המשלימות את ה כס ואת השם החסר – י-ה – ומהשלמה זו מתקבל הכסא השלם והשם השלם . הרע כסא לטוב מוטיב נוסף החוזר במגילה ובפורים הוא ענין ההיפוך. אחד ההסברים למנהג ההתחפשות בפורים הוא היפוך ושינוי צורה, שכן ענין ההיפוך הוא בעל משמעות עמוקה. "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם " בפורים מתגלה כי כח הרע גם הוא משמש בסופו של דבר כלי ביד האלוקים. מחשבתו הרעה של המן נהפכה ולא רק נתבטלה. תוצאתה היתה הכרה מחודשת של היהודים באמונתם, קבלה מחודשת של הברית עם האלוקים, והבנה שכל המתרחש אינו מקרי אלא נתון בהשגחה אלוקית מתמדת. המן השיג תוצאה הפוכה, והפך בעצמו לחלק מתהליך התיקון של העולם. באופן זה מוסברת בתורה החסידות המצוה המיוחדת של שתיה בפורים, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רק מתוך גילוי של המשמעות הפנימית של חג הפורים, הגילוי שההשגחה האלוקית קיימת בכל, וכל המצוי בעולם, הטוב והרע, הכל משמש בשליחותו של הבורא: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כל אלה" . כוחו של היין, כששותים אותו מתוך כוונה טהורה וקדושה, לגלות את פנימיות הדברים: "נכנס יין יצא סוד" . והסוד המתגלה הוא שהמן ומרדכי, שניהם מסייעים לגלות את מלכות ה' בעולם. הכלל הידוע במחשבה היהודית, שאין אור אלא זה הניכר מתוך החושך , מתגלה בפורים במלוא משמעותו: "למנצח על אילת השחר (תהילים כב:ט)– בדורו של מרדכי ואסתר הכתוב מדבר, בלילה, אף על פי שהוא לילה יש אור לבנה וכוכבים ומזלות, ואימתי הוא חושך? בעלות השחר, הלבנה נכנסת והכוכבים נכנסים, והמזלו הולכים אותה שעה אין חושך גדול מנו, ואותה שעה הקדוש ברוך הוא עונה לעולם ומלואו ומעלה את השחר מתוך החושך ומאיר לעולם .. ". וחודש אדר, רומז על גילויו של ה' שכן האות א' נמשלת בתלמוד לאלקים – אלופו של עולם, דווקא בהקשר של השגחתו במציאות היומיומית, והמילה דר מתפרשת כ גר- אלופו של עולם גר בא-דר, הדר של הדרדר מתחבר לאלופו של עולם ולאורו של עולם. לפי זה מוסברת שאלה נוספת – הרי המלחמה עם שליחי המן היתה בימים 13 ו14 באדר, מדוע אנו חוגגים את הפורים ביום ה14 ובערים מוקפות חומה מימות יהושוע בין נון (רמז לנקודה בה אין עמלק יכול לפגוע) ב15? שכל עקרו של פורים הוא יום המחר, היום לאחר המלחמה, היום בו אפשר לנתח ולהבין את אשר קרה, שאינו מקרה, ולקבל שוב את התורה. ההבנה שגם הפור של המן הוא גורל אלוקי, ועל כן חתום הוא בשם החג, דוקא מתוך המבט הארצי, המתורגם, הזוכה לראות את האמונה בתוך חשכת הגלות. כל זאת, עם התעוררות הנקודה הפנימית בנשמה, זו שקלקולי העולם וחטאי קדם לא סימאו אותה, מתגלה סוד הגלות שגאולה מסתתרת בו, עוד מהגלות הראשונה של בני יעקב במצרים אותו גילה יוסף לאחיו: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" . פורים אינו חג הנצחון של היום. פורים הוא חג האמונה במחר, בברית, בבחירה ובהשגחה האלוקית. זהו חג קבלת התורה האמיתית והנצחית.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      dudypalant
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין