כותרות TheMarker >
    ';

    פתיחה

    ארכיון

    0

    בקטנה אחי

    0 תגובות   יום שני, 26/2/18, 20:39

    יש מכוניות שעד שאין לך סיבה להתעניין בהן (נניח במקרה של קניה) לא תרגיש בנוכחותן, אולם מרגע שתגלה עניין בדגם הספציפי הזה של היצרן תגלה פתאום כמה הנוכחות שלהן חזקה ברחוב הישראלי.

     

    כזה המקרה של הסקודה פאביה הקטנה.

    מרגע שנודע לי שזו המכונית   שאקבל  לסוף השבוע הן החלו להתרבות מול עיני כמו הכלניות בדרום אדום, התחלתי לראות אותן בכל חניון וקרן רחוב.

     

    יכול להיות שהיקום משדר לי משהו ?? 

     

    היא לא הכי יפה והיא לא הכי מושכת את העין ברחוב, אבל משהו בה גורם להרבה אנשים את הרצון לרכוש כזאת.

    יצאתי לבדוק כמו שאומר מנחם הורוביץ, השארו איתי.

     

    במשפחת הפאביה יש מספר דגמים כך אני למד  מאתר היבואן. אני קיבלתי את האמבישן 1.0 אוטומטית, האמצעית שבין רמות הגימור.

     

    אין פה גאג'אטים טכנולוגיים או פריטים שיוציאו לך את הוואו, יש סדר לוגי של כפתורים, ושפע של מידע בצג המולטימדיה הקטן או בין שעון המהירות למד סיבובי המנוע.

     

    הגה העור הקטום נעים למגע ומדוייק, כדי להתניע יש ללחוץ על דוושת הבלם, והמנוע מתעורר לחיים בגירגור שקט.

    מאחור יש מקום מרווח כפי שדיווחו היושבים מאחור, ותא המטען מספיק בהחלט לפלח השוק אליו מכוונת הפאביה.

     

    לרכב יש מערכת שמדוממת את הרכב בכל רמזור, אולי זה עוזר לחיסכון בדלק אני אוהב לבטל את הפטנט שמעצבן אותי, לא רק כאן, בכל מכונית שיש את זה.

     

    אגב, זאת פעם ראשונה שאני מקבל מכונית לסופ"ש שיש בה מתקן מובנה לטלפון נייד, שאפו לצ'מפיון מוטורס על ההקפדה הבטיחותית.

     

    מתחילת השבוע החזאים הבטיחו שיהיה יום מלבלב מתאים לטיולים, אבל בהשכמה המוקדמת אני מגלה שמיים אפורים צפופי ענן.

     

    אני מקווה ומתפלל שהשמש תחשוף היום את צדדיה היפים.

    חשבתי כי העדרה של מערכת בקרת מהירות  מחייב להוציא מהנפטלין את וולנטיין הקדוש ששומר עלינו מחמת זעמה של משטרת התנועה. שיהיה.

     

    בדיעבד מצאתי דווקא שיש כזאת  עם כפתור קטן ונחבא מתחת להגה.

     

    הוויזרית מספרת לי כי 150 ק"מ ושעתיים נסיעה מפרידים ביני לבין נקודת הקצה של היום, וביני לבין עצמי אני תוהה אם אגיע ישירות או האם סקרנותי העיתונאית תקח אותי גם היום לעצירות ספונטניות מעניינות בדרך. (מה שקורה בד"כ).

     

    כביש שש זה בדיוק המקום בו פותחים את האורווה ומשחררים מאה ועשרה סוסים נימרצים שאוהבים את הכביש הפתוח. שבעת הילוכיה עושים עבודה שקטה וחלקה להשלים את חווית המשתמש.

     

    הפאביה יכולה להמריא מהר ובשקט מעבר לקו הרחוק של החוק.

     

    אבל למה להסתבך ?

     

    אני רק בודק את גבולות המעטפת שרחוקים מאד מהגבולות שלי.

     

    התחושה היא שיש על מי ועל מה לסמוך.

     

    כשהעיצוב הוא לא המסר העיקרי אפשר בקלות לבנות על אמינות וביצועים.(פירוט טכני יותר יהיה מן הסתם בהמשך).

     

    בדרכי בכביש המהיר  אני עוקף טיול  שיירת משפחות של גימל שניה או של גן שושנה, שיצאו לטיול פריחה בדרום, ובנתיים מראה הילדים הסרוחים מאחור בשינה טרופה מזכיר לי ימים בעבר שהייתי חלק משיירות כאלה. (שיקום מי שלא מתגעגע או מזדהה).

     

    רגע של סיפור שמתפרץ לעלילה בלי שהתבקש -

     

    יום אחד הלך חברי זאב ברחוב עם מועקה גדולה ולחץ מתחת לחגורה.

    קשה להסתובב ברחוב כשאתה מת לפיפי... הביט פה ושם והנה לפניו סוכנות מכוניות בקרן רחוב. הנה. זאת הזדמנות טובה חשב לעצמו זאב ונכנס פנימה .

    אם אתה כבר כאן, אמר לו איש מכירות מזדמן, אולי אפשר להציע לך מבצע.

    אף בוכרי לא יפספס הזדמנות לעיסקה טובה בעיקר כשאתה מרוקן מלחצים ומאד פתוח להצעות כדאיות.

    מפה לשם הוא יצא עם פאביה חדשה.

    האמת? עכשיו אני מבין אותו.

     

    במסגרת הפינה "למה לעזאלזל אנשים גרים כאן" החלטתי לנסוע  היום לעזוז.

    למה עזוז ?

     

    בני חברי לנשק  מהימים ההם תושב כמהין לשעבר ומכיר היטב את הסביבה וסיפק לי כמה המלצות שעלי לבדוק באופן אישי.

    איפה זה עזוז ??

    פשוט מאד.

    נוסעים לבאר שבע.

    עוצרים לשתות משהו,

    ממשיכים ישר ישר,

    עוברים את צומת טללים,

    ממשיכים,

    עוברים את שיבטה,

    ממשיכים,

    עוברים את סניף דעא"ש צפון סיני,

    ממשיכים,

    רואים שלט-ניצנה,

    פונים שמאלה, נוסעים נוסעים נוסעים (או במקרה שלי עוצרים, עוצרים, עוצרים) וזה שם.

    ואכן אנשים ממש גרים שם.

     

     

    בנתיים, ללא כל הפתעה זה קורה.

    מצאתי היכן לעצור בדרך.

    אחרי שעוברים את המגדל שבלב שדה המראות בצומת טללים ממשיכים דרומה עד ששלט חום עם סימון למצפור שולח אותך ימינה.

    אני מאד אוהב את השלטים הללו.. שווה להתייחס אליהם בנימוס.

    דרך אספלט סלולה לוקחת אותך למצפור על כל הבקעה.

    שדות מראות עצומים ותאים פוטו וולטאים הופכים את האזור לתעשיית ענק של ניצול השמש לאנרגיה ירוקה.

     

    העשב הגבוה והירוק העז של מרכז הארץ מתחלף בדרך לגבעות  הנגב שמשובצות עדיין בעשב בר ופריחה.

    בהמשך הדרך יובש המדבר כובש גם אותן, והקרקע החשופה מפתה כל רכב שגבוה קצת יותר מהאספלט לרדת ולחקור את שבילי השטח.

     

    אחרי הפניה ימינה לניצנה נפתח כביש אספלט מימי המנדט, בערך, שאמור להוביל לעזוז, אבל כרגיל לא יכולתי להתאפק כשראיתי לפתע דרך עתיקה יותר שפונה ימינה לעומק השטח אל מצפה דביר ואל חווה חקלאית עתיקה. עקב התחייבותי לא לרדת לדרכי עפר עם הפאביה אני מנוע מלדווח מהי אותה חווה חקלאית קדומה. (בונה על קוראי שיספרו לי), מאידך כביש האספלט העתיק ממשיך ומוביל את המטייל רחוק יותר.

     

    חוק המדבר הבלתי כתוב אומר כי אם ראית מכוניות חונות באמצע הכלום תעצור. בוודאי כדאי.

    אי לכך כשנתקלתי בשלט חמוקי ניצנה  ולצידו כמות מכוניות שפינתה בדיוק חניון בתל אביב עצרתי לבדוק מה יש פה.

     

    חמוקי ניצנה מתגלים כפנינת טבע. אלו סלעים שהרוח והמים שחקו במשך שנים ועיצבו אותם לסלעים חלקים ומעוגלים כחמוקי אשה. לקרקע גוונים הנעים מחום בהיר דרך ורדרד עדין עד לבן מסמא עיניים. בהחלט שווה ביקור.

    הנוכחות של עוד אנשים הבאים ברגל או על גבי אופניים מעידה שזו נקודה ידועה לרבים. הכביש ממשיך עוד מאה מטר ומסתיים במחסום שמוביל לתצפית צבאית.

    זה המקום להסתובב ולהמשיך במסע, אולי נגיע לעזוז מתישהו.

     

    נסיעה קצרה משם ולפני הפניה ימינה לעזוז יש כביש גישה לתל ניצנה.

    תל ניצנה מתנשא על גבעה רמת מעל המישור ועליו שרידי כנסיה ביזאנטית ומבנים עתיקים.צריך לעלות גבוה בגרם מדרגות משוחזר, וכאשר הנשימה חוזרת לעצמה וגם הדופק מפסיק להלום מסתכלים על הנוף הנמתח עד האופק. מלוא העין מדבר צחיח עם מקבצי מבנים של ישובים או מחנות צבאיים.

     

    למטה בצל עץ גדול עומד זחל"ד חלוד עם שלט מתכת המספר את ההיסטוריה הצבאית של המקום שנכבש במלחמת העצמאות.

     

    בהמשך הדרך משמאל עומד מגדל אבן גדול באמצע השטח הפתוח.

    זהו עוג'ה אל חפיר.

     

     

    הבנייה העתיקה באתר נשתמרה עד שנת 1902, עת העות'מאנים התחילו לבנות בו תחנת משטרה. ב-1906, לאחר סימון הגבול בין ארץ ישראלשבידי העות'מאנים לחצי האי סיני שבידי הבריטים עלתה חשיבותו של המקום, משום היותו נקודת גבול, והעות'מאנים הקימו בו מרכז מינהלי לאזור בשם "עוג'ה אלחפיר" (או עוג'ה עלע'פיר) תוך הרס של מרבית המבנים העתיקים. נבנה גם בית חולים אשר חלקו נשתמר עד ימינו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה עוג'ה אלחפיר למרכז לוגיסטי צבאי ונקודת יציאה ליחידות הצבא העות'מאניות והגרמניות שפעלו במרחב חצי האי סיני במלחמת העולם הראשונה. מסילת הרכבת הצבאית שסללו העות'מאנים בסיוע הגרמני - מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה, הגיעה ב-10.5.1916 לעוג'ה, ומשם נמתחה לקוסיימה. בחציית נחל ניצנה בנו הטורקים גשר בן 8 קשתות ממנו נותרו רק האומנות. השרידים היחידים לתחנת הרכבת הם מגדל מים למילוי דוודי המים של מנועי הקיטור של הקטרים, קיר מבית מנהל התחנה ושרידי הסוללות עליהם הונחו פסי הרכבת (המסילה התפצלה ל-8 הסתעפויות).

     

    (עוג'ה אל חפיר- ויקיפדיה)

    עוד כמה דקות נסיעה ומצד שמאל  מתגלים שני קרונות רכבת נושנים מאותה תקופה.

    על הסוללה הקדומה ניצבים שני הקרונות שאחד מהם הוסב  לעמדת תצפית נסתרת לציפורי בר החולפות באזור ומשקיף על בקעה גדולה ונרחבת.

     

    עזוז. חמש שעות אחרי שיצאתי מגבעתיים.

    אם לא היה מקום כזה היה צריך להמציא אותו.

    בכניסה נתקלים בצימרבאס. אתר שאי אפשר להתעלם ממנו אז אבדוק אותו ביציאה.

     

    נכנסתי לישוב שהוקם ב 1985 כדברי השלט. אחרי כמה מטרים מסתיים כביש האספלט והדרכים בין המבנים השונים המפוזרים בשטח בחוסר אירגון חינני  הינם דרכים שנכבשו על ידי העוברים.

    אפשר מכאן ואפשר משם.

    שבת בצהריים.

    דיי שקט למעט תנועת נופשים.

    ממש ככה.

    נופשים.

    אני עוצר אצל אלי מנקודת חן לארטיק מרענן ושיחה קטנה.

    אלי מספר לי על הישוב שכל מי שבא לכאן לראשונה שואל

    מה הביא אותך לכאן.

    השקט זה ברור.

    גם ציונות.

    אבל כבר לא אומרים מילים כאלו.

    עזוז מתקיים על תיירות מדבר.בעיקר, ויש כאן מגוון אפשרויות.

    אצל אלי למשל חדר לזוג לסופש כולל ארוחת ערב ובוקר עולה אלף שקלים.

    צמוד לקיוסק שלו שהוא גם דלפק הקבלה של הצימרים שלו ישנה חנות וינטאג יפהפיה עם פריטים עתיקים שהופכים את החלל למקום צבעוני וקסום. אלי אומר שכל הפריטים למכירה בנתיים הם יוצרים קולאז' מעניין שמייצר אווירה.

    כלי נגינה המפוזרים מספרים שכל שישי בערב מתקיימות כאן הופעות מאולתרות.

    יש חיים בעזוז מסתבר.

     

    ביציאה, כמובטח אני נכנס לצימרבאס להתעניין. לצערי בשעת הצהריים אין עם מי לדבר, ואני לא רוצה להתפרץ לדלת סגורה.

     

    מתחם הצימרים שמבוסס (איך לא) על אוטובוס ישן שמצופה בסוג של חיפוי חיצוני דמוי בוץ שמשאיר את התצורה הקודמת של אוטובוס אבל הופך ליחידת דיור מעניינת. יש כמה צימרים במתחם שבנוי בסימטאות קצרות וצפופות, מזכיר במשהו קסבה במרוקו אני נזכר בימים אחרים בארץ רחוקה. קולות ילדים משחקים משכנע אותי שיש מי שסוג זה של אירוח מתאים בדיוק לצרכיו. מי שמתעניין ימצא לבטח יותר פרטים באינטרנט.

     

    במקביל לכביש הגישה לעזוז מול מבנים ישנים שבנו התורכים בקירבת עוג'ה אל חפיר ניתן לראות מסלול המראה ארוך.

    זהו מנחת ניצנה.

    מקור מקומי סיפר לי שזה משמש קצת את הצבא וקצת מטיסי מטוסים על שלט.

    שאוותר על החוויה ?

    נכנסתי לאזור ובאמת פגשתי כמה חבר'ה שבדיוק סגרו ופירקו את כל המטוסים מהם שניים מונעי סילון.

    חבל שפיספסתי.

    מצד שני אני יכול להמריא.

    נעמדתי על הקצה וכשמגדל הפיקוח (אין ממש דבר כזה אבל צריך אחד בשביל הסיפור) נתן את האור הירוק גם אני פתחתי מבער.

    האומץ שלי נגמר לפני שהמסלול נגמר, אבל גם ככה הגעתי למהירות תלת ספרתית שיכולה על הכביש לשלול את הרישיון שלי בתוספת עבודת כפייה במכרות פחם בסקוטלנד.בערך.

    יש לה את זה.

    חד משמעית.

    יציבה.בטוחה.משרה בטחון. ועפה על עצמה... אוהו איך שהיא עפה.

    למרות שהרגל כבדה על הדוושה לא נרשמה צריכת דלק היסטרית.

    מבחינתי צריך לחקור את הפלא ההנדסי הזה.

     

    לפני סיום החלטתי לקנח את יומי בעוד נקודת גבול שהטיולים שאני עושה לוקחים אותי.

    בצומת ניצנה פונים שמאלה אל מעבר ניצנה.

    כיום עד כמה שידוע לי אין תנועת נוסעים או מטענים מכאן.

    שורת עמודי בטון נטועה לצד הכביש ונמתחת אל תוך המדבר. זהו מיצג פרי יצירתו של הפסל דני קראוון ונקרא (איך לא) נתיב השלום. אני מקווה בנקודה זו שפאר טסי לא יגיע לכאן לקבל השראה ללהיט הבא שלו.

    מכאן הביתה שעתיים חלקות ללא עצירה.

    היה לי אחלה יום, קליל וכיפי.

     

    לכן,

    כל אחד יכול פשוט להחליט.

    להיכנס כמוני, לפאביה (או מה שיש לו בבית)

    ולקחת את עצמו ליום טיול שכזה.

    בקטנה.*

     

    * בקטנה הוא ביטוי סלנגי המוריד את הדרמה מאירוע גדול ובומבסטי, ומביא את המשיב לסוג של אדישות כאילו זה אירוע של מה בכך למרות שבדיעבד לא היה מוכן לוותר על החוויה בכלל.

    לדוגמא

    א: איך הפרארי החדשה שקיבלת ליום ההולדת, אוהב אותה?

    ב: בקטנה אחי.בקטנה.

     

    בשורה התחתונה:

    הפאביה נותנת תמורה מצויינת.

    מיכל דלק שנותן טווח תידלוקים של כ-750 ק"מ  עם צריכת דלק מכובדת ביחס של 1:15 (ואפשר להגיע גם ליותר בנהיגה רגועה וחסכונית), יחד עם מעטפת חומרים איכותית נותן עיסקת חבילה טובה.

    קצת השקעה במערכות בטיחות מתקדמות וזה בכלל יהיה מושלם.

     

    לא צריך להיות איש עסקים ממוצא בוכרי או כזה שלוחצת לו השלפוחית בשביל להבין שזאת עיסקה כדאית.

    כדאית מאד.

     

    תודה גדולה ליעקב קוזין עמיתי לעבודה שנתן לי את ההכונה.

     

     

     

     

     

    ירון הולנדר

    פברואר 2018

    סקודה פאביה אמבישן 1.0 טורבו, 110 כ"ס

     

    מצפור טללים

    מצפור דביר

    חמוקי ניצנה

    תל ניצנה

    עוג'ה אל חפיר

    עזוז

    נקודת חן-עזוז

    מנחת ניצנה

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      ירון הולנדר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה