צלקות שהשארת על גופי, מזכירות לי שהיית בי פעם, זוכרת את הנשיכה, שנשכת לי בתנוך האוזן, סימני שיניך עדיין נעוצות בו, לשונך שטיילה על צווארי, השאירה מסלול מפותל ורטוב על עורי, כמו שביל ארץ לבאים אחריך, על מותניי כריות אצבעותיך, עת החזקת בי שלא אסוג, שאקבל את כולך לתוכי. על ליבי השארת את הצלקת הנוראה מכולן, זה האיבר האחד, בו אין מקום לצלקת של אף אחד אחר. בכל פעם שאני מעבירה אצבעותיי על צלקת שהשארת בגופי, אני נזכרת במגע שלך, באהבה שלך, אני נזכרת בי. כשנשכת לי בתנוך האוזן, הפנתי הצידה ראשי, "תחזור שוב על הקסם" ביקשתי, שיניך שוב חיפשו אותי. כשלשונך טיילה על צווארי, פרמתי כפתור ראשון בחולצתי, מראה לה חבל ארץ אחר, חם, משתוקק, פרוע ובתולי. כשאצבעותיך לפתו את מותניי, מצמידות אותי אליך בעוז, את אונך הרגשתי, באוזנך גנחתי ברוך. את הצלקת בליבי אני נוגעת, ברגעים קטנים של לבד, נזכרת כמעט בכל רגע, בו היינו שנינו אחד.
|