בארבע בבוקר הוא נסע.
רגע לפני שכיבתה את יומה, הייתה חייבת לספר לו, במשפט קצר, שידעה שרק הוא יבין, רק הוא, כמה נגע בה.
שניות אחר כך, הופיעה על מסך הטלפון שלו מסר כי התקבלה הודעה חדשה.  

                            "חיבקת את כולי הלילה" 
 
ירד מהאופנוע. פתח את המחשב בדירה הקפואה וישב לכתוב לה. 

"עכשיו היא אומרת לי שחיבקתי אותה הלילה.
אני.
חיבקתי.
וזה עוד בלילה.
לא חיבוק של שלום או להתראות.
לא חיבוק לפני שעולים למטוס ומצפים לתמורת חיבה של ההוא, השב משם בעוד 8 ימים.
מדובר על חיבקת אותי הלילה.
ביג דיל, חיבוק. ועוד אחד כזה של לילה, שממילא לא רואים בו מאומה.
נכון, באמת לא רואים, וזה אולי הקסום כאן. העיניים לא יכולות לתעתע אפילו אם הן מתעקשות להתערב בעיוורונן.
חיבקת אותי הלילה היא אומרת עכשיו.
אני, אותה וגם בה והיא סביבי, כולה.
ביג דיל, אכן. ביג וגם דיל יחדיו.  

יש לה ריח בין אוזנה לקימורי הכתף,

ואתה יכול לנשום יש לה נשימות שבין פיך לאוזנך,
ואתה יכול פשוט להקשיב, ואז אולי תשמע
והכי הרבה, יש לה אותך שיש לך אותה כרגע, ואז אולי תוכל להרגע
עכשיו היא אומרת,כי חיבקתי הלילה את כולה.
עכשיו עוד אין בוקר בהגיעו, הריהי בי מהולה." 

בבוקר, היא קמה עם חיוך ועייפות. בדיוק בסדר הזה.
רגע לפני שלבשה את שגרת הבוקר, הבהב המחשב וקרא לה לקרוא אותו. כמו הגיש לה שי ממנו. הזמן היתל בה, כמו בכל בוקר.
בכל זאת, לא מיהרה לצאת, לא לפני שתשלח עצמה אליו חזרה: 

"חיבקת.

את כולי. כל כולי גם יחד
בלי העיניים לתעתע.
בלי המילים להבהיר את שלא טעון הבהרה, או דווקא בלבול.

בלי רעש להשקיט
ועם המון שקט שעושה רעש מסוג אחר לגמרי.
את כולי,
כל כולי, לגמרי. 
 

צמוד צמוד,
בלי רווח לשדים להיכנס בו
אבל, עם מספיק רווח בשבילי.
בשבילך.
בשביל אנחנו חדש להיוולד בו.
חיבקת.
לכאורה,
חיבוק.
פשוט?
כלל לא.
חיבקת."

                               "הכלת לגמרי"

כתב לה הבוקר למסך הטלפון ולא יכול היה לומר מילים רכות מאלה.

"ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי" 

אלוהים יכול לנוח
אנחנו נמשיך מכאן.