כותרות TheMarker >
    ';

    לשם שינוי - אימון, טיפול וליווי באתגרי החיים

    מאמרים מקוריים, מחשבות וסיפורים מעוררי השראה, המציעים מבט חדשני ויצירתי לתחום ההתפתחות האישית עם תובנות מרתקות מעולם המחשבה וההגות היהודית והכללית.

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      29/3/19 17:36:
    תודה רבה :) וגם לך ולכל עם ישראל!
      29/3/19 15:25:

    יפה שיש כוח לכתוב מאמרים כל כך ארוכים.

    כל תקופה צריך לעשות סדר חדש - להתנער מהישן להשתחרר מכבלי ההרגל ולשאוף להתפתח/להתקדם.

    שיהיה לך פסח שמח

    פסח - סדר עולמי חדש

    2 תגובות   יום שישי , 23/3/18, 15:03

    התקופה שעיצבה יותר מכל את דמותו של העם היהודי, ושנחרתה בזכרון הלאומי של עם ישראל כתקופת ההתהוות והכינון שלו, היא תקופת השיעבוד והעבדות בארץ מצרים. חובת הזכירה והסיפור של תולדותיהם של אבותינו, מקיפה תקופה ארוכה. תחילתה בברית שכרת ה' עם אברהם, והמשכה ברדת יעקב וביתו למצרים וישיבתם שם, תחילה בנחת ואחר כך בעינוי ובסבל תחת הדיכוי המצרי. סיומה באירועים הנסיים במהלכם הוכו המצרים מכות קשות שבעקבותיהם נאלץ פרעה לשלח את ישראל מארצו, ובאירוע המופלא בו נבקע ים סוף לשניים. בני ישראל, בחצותם את הים בחרבה בדרכם לקבל התורה בסיני, עוד ראו כיצד צבא פרעה הרודף אחריהם, טובע בים, ששב וכיסה את הארץ. חג הפסח, על מצוותיו ומנהגיו הרבים, משמש תזכורת אינטנסיבית לאותם ימים רחוקים. החל בליל הסדר שכל כולו מיוחד לסיפור והמחשה של הגלות במצרים והיציאה לחרות, דרך איסור החמץ ומצוות אכילה המצה בכל ימי החג, זכר למצות אותם אפו בני ישראל בעוזבם בחופזה את מקום שעבודם, וכלה ביום השביעי של פסח, יום השנה לקריעת ים סוף והמעבר בו בדרך לקבלת התורה בהר סיני. אולם רישומה של תקופה זו טבוע באורח החיים היהודי היום יומי, לקיים את שאומר הכתוב: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". (דברים, טז:3). בעיון בתאור המאורעות המופיעים בתורה, ובפרשנות הגלויה ולעיתים הסמויה שניתנת להם בדברי חכמים, החל במדרש ובתלמוד וכלה בספרות המחשבה, הקבלה והחסידות, ניתן לזהות מבנה מחשבה מעמיק ומקיף. עיון במקורות אלו, מאפשר להגיע לתובנה, גם אם חלקית, של מקומה ומשמעותה של תקופה זו, לא רק כהשתלשלות אירועים הרי גורל בהיסטוריה היהודית, אלא גם כחלק מרכזי ומהותי בתוכנית האלוקית בהנהגת העולם. כמה זמן נמשכה גלות מצרים? תקופת גלות מצרים מצויינת במפורש במקרא: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, יב:40-41). את ההנחה הפשוטה שפרק הזמן של 430 שנה מציין את משך השיעבוד הפיזי, מפריך רש"י בפרושו על התורה לפסוק זה: "שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק". בפרוש זה מזכיר רש"י שני ארועים חשובים: את לידת יצחק, בן אברהם, שהיתה ארבע מאות שנה לפני יציאת מצרים, ואת האירוע המופלא והמסתורי - גזירת בין הבתרים, המתואר להלן: " וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי" (בראשית ט"ן: 12-21) ה' מודיע לאברהם, כי בניו יהיו עבדים בארץ לא להם. אירוע זה מתרחש 430 שנה לפני יציאת מצרים. פרק הזמן המופיע בפסוקים אלו המתייחס לגלות, הוא של 400 שנה, וכפי שמציין רש"י להלן, מנין זה מתחיל עם לידתו של יצחק: " כי גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה כיצד יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הרי ק"צ ובמצרים היו *מאתים* ועשר כמנין רד"ו הרי ארבע מאות שנה וא"ת במצרים היו ארבע מאות הרי קהת מיורדי מצרים הי' צא וחשוב שנותיו של קהת ושל עמרם ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם ושחי עמרם אחר לידת משה בארץ לא להם - ולא נאמר בארץ מצרים אלא לא להם ומשנולד יצחק ויגר אברהם וגו' ויגר יצחק בגרר (תהלים קה) ויעקב גר בארץ חם (בראשית מז) לגור בארץ באנו". מדברים אלו עולה, כי יש שלשה פרקי זמן שונים, המתייחסים לגלות מצרים: 430 שנה – מההודעה של ה' לאברהם על השעבוד הצפוי. 400 שנה – מלידת יצחק. 210 שנה – השיעבוד עצמו. מדוע רואה התורה לנכון לציין פרקי זמן שונים ביחס לגלות מצרים, ומה היא המשמעות של כל אחד ואחד? מעיון ראשוני ברור, כי התורה רואה בגלות מצרים תהליך, שתקופת השיעבוד מהווה בו רק אחד המרכיבים. עדיין יש לברר, מהו תהליך זה, ומה משמעותן של אותן שתי תחנות בזמן, המציינות את תחילתו? ""אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱהוִֹה מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר יְהֹוָה אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה": (בראשית טו: 1-8). ה' מבטיח לאברהם כי יהיה לו בן שירש אותו, ומבן זה מובטחים לו צאצאים רבים אשר ירשו את הארץ. אולם הוא עדיין לא מבין כיצד יקרה הדבר. כדי שתהיה משמעות לכך שהארץ ניתנת לו ולבניו, וכדי שיוכלו באמת להמשיך את דרכו, להביא לעולם את ההכרה בבורא עולם, עליהם להיות קבוצה נפרדת ונבדלת. חושש אברהם, שמשפחתו תגדל ותתרבה, אבל עם הזמן תיטמע בעמי הארץ, תושפע מדרכיהם ומתרבותם, ולא תהיה משמעות לא להבטחה של ה' אליו, ולא לציפיה של ה' ממנו ומבניו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:" (בראשית יח:19). את אברהם הבדיל ה' מסביבתו הנוכרית, "הוציא אותו החוצה". אולם מה יקרה עם בניו? כיצד תתקיים ההבטחה? על שאלה זו, "במה אדע", באה התשובה: "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". גזירת הגלות הנאמרת כאן לאברהם, אינה בבחינת עונש, אלא בבחינת תהליך הכרחי, שמטרתו לנתק את בניו מהסביבה, להביא אותם למציאות אחרת, לגבש אותם כקבוצה נפרדת ונבדלת. בפרפראזה על חזיונו של אברהם, "להוציא אותם החוצה" - להפוך אותם לעם. במקום זה, 430 שנה לפני יציאת מצרים, מתחיל התהליך הארוך, שכל כולו מכוון למטרה אחת – להפוך את בני אברהם, לעם ישראל. השלב הבא בתהליך ההבדלה, הוא הפרדה בין הצאצאים של אברהם אשר יהיו חלק מהעם המתגבש, לבין אלו שנפלטים מתהליך זה. לידתו של יצחק, והבטחתו של ה' לאברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא:12) הם השלב הבא בתהליך ההתגבשות. 400 שנה לפני גאולת מצרים, בלידתו הניסית של יצחק, הבן היורש, וממשיך הדרך, במלאת לאברהם 100 שנה, נקבעת תחנה נוספת בדרך ליציאת מצרים. הקושי לחיות בין עמי הארץ ולא להטמע בהם מלוה את האבות. מלך מצרים רצה לקחת לו את שרי אשת אברהם (בראשית יב:10-20), אברהם מזהיר את עבדו אליעזר, שיקח אשה ליצחק מקרוביו ולא מתושבי הארץ (בראשית כד), מלך פלישתים מנסה לקחת את רבקה אשת יצחק (בראשית כו:8-11). שכם בן חמור, חוטף ואונס את דינה בת יעקב, ועם אביו מצהיר על כוונותיו לפני בני עירו, כשהוא משכנע אותם לקיים בעצמם ברית מילה ולהתחבר עם משפחת יעקב: "וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר: הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם: אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים": (בראשית לד:20-22). כדי להגן על שושלת אברהם ולהבטיח לך קיום נפרד בעתיד, חייב להתרחש מפנה שירחיק אותם מהסביבה הקרובה, ויכין אותם לחזרה לארץ ולירושתה, כעם ולא כמשפחה. בדרך למצרים השתלשלות נסיבות מקריות לכאורה המתוארת בספר בראשית, מביאה את יעקב ובניו לארץ מצרים. תחילתה במריבה בין בניו של יעקב, בין יוסף לשאר האחים, אשר קינאו באהבתו היתרה של יעקב ליוסף. מתוך כך מכרו אחי יוסף את אחיהם לישמעלים, אשר מכרוהו לפוטיפר שר פרעה (פרק לז). יוסף מתגלה בכל גדולתו כשהוא נמנע מלחטוא עם אשת אדוניו המנסה לפתות אותו למעשה חטא, וסופו שהוא מושלך לבית הסוהר. בחלוף 10 שנים, נודע למלך מצרים המוטרד מחלומות ללא פשר, כי האסיר יוסף נחון בסגולת פענוח חלומות. משפותר יוסף את חלומות פרעה, ומבשר לו כי עתידות לבוא שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב על מצרים, וממליץ למלך לאסוף את תבואת השנים הפוריות כעתודה לזמן הרעב, ממנה אותו פרעה למשנה למלך מצרים. מתגלגלים אחי יוסף למצרים, בלא לדעת כי אחיהם הוא המשנה למלך, וסופם שמתוודעים אליו, מביעים חרטה על כי פשעו בו, ובאים עם אביהם לשבת עם יוסף במצרים. כבר יוסף מרגיש שיד מכוונת הוליכה אותו בדרך בא הלך וכך אומר לאחיו במעמד המרגש של המפגש: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (פרק מה|:4-8). המדרש מרחיב את מקומה של ההשגחה העליונה באירועים אלו: "אמר רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד. ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (שם מו, ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת. מה עשו, משכו בנה תחלה והיתה רצה אחריו. כך עשה הקב"ה מנגנאות, שעשו אחי יוסף כל אותן הדברים כדי שירדו למצרים גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם": (מדרש תהילים מזמור קה). לא לבדו ירד יוסף למצרים. הקדוש ברוך הוא, משגיח על יוסף ועל ביצוע התוכנית שלו: "והוריד את השכינה למצרים עמו ר' פנחס בשם ר' סימון אמר מנ"ל שירדה השכינה עמו מדכתיב ויהי ה' את יוסף מצרימה". (בראשית רבא פו:ב) מתוך מעשיהם של בני האדם, שאינם מודעים בדרך כלל למשקלם ולמשמעותם, הולכת ונבנית תוכניתו של הקדוש ברוך הוא – להביא את בני ישראל לארץ מצרים, להחיות עם רב. מהכנסת אורחים למושב קבע יוסף הצדיק, הכיר בסכנות שבמגורים בסביבה נוכרית מלאה פיתויים ועבודה זרה. הוא ידע שהסוד של ההישרדות היהודית הוא בהבדלות מעמים זרים ובאחדות פנימית: "וישכון ישראל בטח בדד" (דברים לג:28). כשבאו אחיו ואביו למצרים, רצה יוסף להרחיקם מהסביבה המצרית, ובתירוץ שהם רועי צאן, והמצרים הרי סוגדים לצאן, מבקש מפרעה לתת להם נחלה נפרדת: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן": (בראשית מו:31-34). וכך היה: " וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד": (שם מז:27)* כבר בפסוק זה מסתמנת מגמה מסוכנת. הכתוב מדגיש כי לא רק ישבו בארץ גושן, אלא גם "ויאחזו בה". במקום ישיבת ארעי, נאחזים בני יעקב באדמת מצרים ומתקשרים אליה, פרים בה ורבים בה. זוהי התחלתו של תהליך הידרדרות רוחנית, המתחיל בקשר עם אדמה זרה, ונמשך עם קשר עמוק יותר, כפי שנראה בהמשך, בתיאור קורותיהם של ישראל המתוארים בתורה בתחילת ספר שמות: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ": (א:1). על פסוק זה שואלים המפרשים: הרי כבר נאמר בספר בראשית שבני יעקב מתו, ומדוע חוזרת התורה ומזכירה אותם? עונה על כך רש"י בפרושו לפסוק זה: "ואלה שמות בני ישראל - אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנא' (ישעי' מ) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (שמ"ר)": בפסוק זה הפותח את ספר שמות, בו מתוארת מסכת הסבל והעינוי שעברו בני ישראל במצרים, מגדירה התורה את יחסו של ה' לבני יעקב – יחס של אהבה וחיבה אין סופית ונצחית, כמו הכוכבים בשמים. להוציא מכלל מחשבה שנפלו תחת יד מצרים בגלל שנאת ה' אליהם, או בשל נטישתו אותם. אולם כפי הנראה, לא הצדיקו צאצאי יעקב את אהבת ה' אליהם, והפסוק, גם אם לא מוכיח אותם במפורש, רומז לכך: " וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם": (פסוק 5). על הפסוק זה מקשה רש"י: "ויוסף היה במצרים - והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים אלא להודיעך צדקתו של יוסף. הוא יוסף הרועה את צאן אביו. הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו". באה התורה ומזכירה ומדגישה את ייחודו של יוסף, שלא הושפע לרעה מהסביבה הנוכרית, ושמר על מעלתו הרוחנית. אולם מכלל הן אתה שומע לאו, ואם מדגיש הפסוק את יוסף ומייחד לו התייחסות שכזו, אות הוא כי יוסף היה יוצא דופן בהתנהגותו זו. בשתיקת התורה ביחס לשאר צאצאי יעקב, אומרת היא בשקט, אבל בברור, כי פגם היה בהתנהגותם, ואת רמזיה הבאים כבר מגלה המדרש: " וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם": (פ' 7). "ותמלא הארץ אותם". אמר ר' יוחנן מלאו את מצרים. דבר אחר שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם. מיד גזרו עליהם שיפרשו מהן. (ילקוט שמעוני שמות - פרק א - המשך רמז קסב). אותו קשר לא ראוי לאדמה המצרית, המוזכר בספר בראשית, כשהחלו בני יעקב לפרות ולרבות ולהאחז בה, מתעצם בפסוק זה, עם התגברות ההולדה והריבוי, ועם התמלאות הארץ מהם. (במילים ותמלא הארץ אותם נתן לראות רמז לכח ההשפעה של הארץ, שלא הם מילאו אותה, אלא היא, כביכול שלטה בהם והתמלאה מהם). ההתקשרות הטריטוריאלית הופכת להיות התקשרות תרבותית. כח הריבוי, החיובי כשלעצמו, מופנה כלפי תהליך חמור ומסוכן. לראשונה בתולדות ישראל, מופיע האוייב הגדול ביותר שלה – ההתבוללות. וככל שהתורה נזהרת לא להאשים את ישראל במפורש בחטאם כנגד ה', מחדד המדרש את הדברים וחושף את קלונם של בני ישראל : רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה שנאמר (תהלים קה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו". (מדרש רבה שמות פרשה א פסקה ח). לא רק חטא יש כאן, אלא גם בגידה. אין סמלי יותר מהפרת ברית המילה, הברית בין ישראל לה'. וכל זאת מתוך מגמה מודעת של התבוללות – "אמרו - נהיה כמצרים". ובתוך החטא והעונש, טמון באופן פרדוקסאלי זרע הנחמה וההצלה – "הפך לבם לשנוא עמו". השנאה הביאה סבל רב, ועם זאת, עצרה תהליך שיכול היה לגדוע את תהליך לידתו של העם היהודי באיבו. מחרות לעבדות – עונשה של התבוללות תגובת של המצרים לניסיונות ההתקרבות של בני ישראל אליהם, כפי שקרה לאחר מכן פעמים רבות בהיסטוריה של עם ישראל, היתה שונה לחלוטין ממה שציפו ככל הנראה המתבוללים הראשונים. הם לא הכירו להם טובה בזכות ההצלה שבאה למצרים על ידי יוסף, ולא ראו בהם מצטרפים רצויים לממלכה ולתרבות המצרית, אלא אוייב, המהווה סכנה קיומית לעם המצרי: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ": (שמות א:8-14) בנקודה זו מתחילה המנין השלישי של גלות מצרים, 210 שנים של שעבוד ועינוי. בחינה של הדברים מפרספקטיבה של התוכנית האלוקית, מביאה לתובנה מעניינת. מהי למעשה התבוללות? זהו תהליך בו היהודי מאבד את זהותו הערכית הייחודית, את שייכותו לחברה וללאום, את השם "עברי" – כמציין את התכונה הנדרשת לקיום היהודי – על שמו של אברהם העברי, שנקרא כך משום ש: "..כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבא, מב:ח). הקצנה של תהליך זה של איפוס ערכים, מביאה למצב בו האדם מאבד גם את זהותו וערכו האנושיים, את שמו כבן אדם, את חרותו. אדם כזה הופך לעבד. משמעותה הפנימית של העבדות הינה אם כן, לא רק תגובתם של המצרים לנסיון של בני ישראל "להיות כמו כולם" וגם לא רק עונש מקרי משמים על בגידתם, אלא "מידה כנגד מידה – במידה שאדם מודד מודדים לו " (במדבר רבא, ט:כד). מי שמוותר על הברית, על השם הרוחני (ומתן שם יהודי נעשה הרי בברית המילה!), מאבד גם את השם האנושי, הופך הוא לעבד. מטרת השיעבוד – ממשפחת ישראל לעם ישראל השכל האנושי מוגבל מטבעו ביכולתו להבין את התוכנית האלוקית. עם זאת, יתכן וניתן לראות בתהליך המתואר לעייל, מגמה בעלת ייעוד והגיון פנימי. בחירת האבות על ידי ה', באה כדי להביא לעולם האלילי את ההכרה באמונה הטהורה. כיחידים מוגבלים האבות לזמנם, ולמשפחה אין יכולת קיום בעולם הנשלט על ידי עמים היושבים על אדמתם. המשך השליחות דורש קיומה של חברה שיכולה להתקיים באופן עצמאי, ולא להתערב ולהעלם בקרב החברות השכנות. לשם כך צריך לקום עם, שבהגדרתו מהווה קבוצה סגורה בעלת ערכים משותפים, המגדירה עצמה בכך שהיא נבדלת משכנותיה. מרכיב מגדיר של הקיום היהודי הוא הבידול. אברהם העברי עבר לצד השני של הנהר, מבין בניו נבדל יצחק להמשיך הדרך. קיומה של השושלת תלוי ביכולתה לשמור על בידולה, להיות לעם ולהתקיים כעם. תודעת הבידול צריכה להיות טבועה בתוך הגנים הלאומיים. היא צריכה להפוך לאינסטינקט קיומי. החומרים ממנו נוצר העם היהודי הם התבדלות, התבוללות ותוצאתה, והפנמה של ההבנה, כי אין קיום לעם בלא התבדלות זו. "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג:9). גם תפישתה של קבוצה חברתית זו את עצמה כעם, מושתת על העימות עם הסביבה. הראשון הקורא לעם ישראל בשם זה הוא פרעה: "הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו". גלות מצרים היא תנאי הכרחי ליצירתו של העם היהודי, שכן כל מהותו היא בכך שהוא שונה ונבדל. את השם ישראל יכלו בני ישראל לקבל בחזרה, להעריך ולרצות לשמר, רק כשכמעט אבדו אותו. ספר שמות, בו מתוארת הגלות והגאולה, עוסק בשמירה על השם ישראל, ובהפיכתו משם פרטי, לשם כללי. את ההבנה שהם הופכים לעם שמעו ישראל מהמצרים, שלא הסכימו לקבל אותם אליהם. זוהי הדרך להפיכת בני אברהם לעם, זוהי תשובתו של ה' לאברהם על שאלתו: "במה אדע כי ארשנה? – ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". ארבע מאות שנה, מההבדלה הראשונה בין יצחק לישמעאל, עד להבדלה בין בני ישראל למצרים: "..וינער ה' את מצרים בתוך הים..ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים.." (שמות יד:27-29). אין האור ניכר אלא מתוך החושך לא די בכך שעם ישראל יתקיים כעם נבדל. שליחותו היא להמשיך את דרך האבות ולהביא לעולם את ההכרה בה', בורא עולם, ולשלול את עבודת האלילים, את התפישה המעוותת כי כוחות הטבע העיוורים הם השולטים בגורלו של האדם. כדי שגילוי זה יהיה בעל משמעות ורושם, עליו לבוא מתוך תהליך, שהוא יסודי בהנהגת ה' את העולם. תהליך היוצר קונטרסט בין החושך ובין האור, בין הטוב לבין הרע. "דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא (אין אור אלא זה היוצא מתוך החושך)". (זוהר חלק ב דף קפד/א) מציאות שכולה "גילוי פנים" – כשמציאות ה' נכרת לכל, אין בה את עוצמת הגילוי והחידוש שיש בגילוי ה' דווקא מתוך מציאות של "הסתר פנים". דווקא בעולם בו נסתר האל, יש לגילויו ולהכרה בו ערך ורושם. אולם מהי הדרך לגילוי זה? העולם קיבל הזדמנות לנסות ולגלות את ה' מתוך הטבע, מתוך המציאות. גמל ה' חסד עם הבריות, ולא דרש מהם דבר. " אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַנֵּי עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (במזמור קיח בתהילים), כְּנֶגֶד מִי? כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, וְלֹא נָתַן לָהֶם תּוֹרָה, וְזָן אוֹתָם בְּחַסְדּוֹ". (בבלי, פסחים, קיח ע"א). "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיע" (ישעיה מה:15) – כבמשחק המחבואים, המתין לראות, היחפשוהו? היגלוהו? לא דרש, לא ציווה, רק פיזר סימנים ורמזים לקיומו. את הרמזים למציאות ה' בעולם, שנתן ה' בחסדו, הפכו אומות העולם לאלילות. את הכוחות הפועלים בציווי ה' בעול, הפכו לאלילים. סימני הדרך הפכו לסמני הטעיה. נדרש היה סדר חדש שיגלה את ה' מתוך התוהו שהלך והתעמק. תחילתו של הסדר החדש באברהם אבינו, שהחל בקרוב אנשי חרן לאמונה בה', והמשכו במצרים, בגאולה מהגלות ובקבלת התורה על ידי ישראל: "תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח....אלפים תורה מאימת? ...אלא מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן" - וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה". (בבלי, עבודה זרה דף ט/א). סדר זה אמור להתחדש על ידי עם ישראל, ועל ידי התורה, המשלבת בין חסד – "תורת חסד על לשונה" (משלי לא:26). לבין הדין: "מימינו אש דת למו" (דברים לג:2). החסד הבלתי מותנה הופך להיות חסד מותנה. דרושה מערכת של איזונים, של מחויבויות, של קבלת הטוב בזכות ולא רק בחסד. העמקה נוספת בהבנת התהליכים על פיהם פועלת התוכנית האלוקית, ברעיון לפיו התבנית שטבע ה' בבריאה מבוססת על העיקרון שאין שלמות בעולם אלא מתוך תהליך, מופיע בפרושו של המהר"ל מפראג: " וכאשר תבין עוד תדע עוד, כי השבח שקודם לו גנות יותר שבח, כמו שתראה כי היום קודם לו הלילה, וזה מפני כי השלימות אינו נמצא בהתחלתו בעולם הזה, וכאשר יגיע לנמצא שלימות מה אי אפשר שיהיה לו אותה המעלה בתחילתו, כאשר היא מדריגה עליונה אלהית, שאין המקבל ראוי אל מעלה הגדולה האלהית שיהיה כך מהתחלתו. לפיכך המעלה אלהית יוקדם לה גנות ולבסוף יעלה אל מעלה האלהית, כי כך ראוי אל מעלה האלהית שלחסרון המקבל אינה נמצאת בו תחלה, וזה נמשך אל הויית העולם הזה שאין בתחלתו נמצא מעלתו, אבל התחלתו הוא בשפלות ומתעלה באחרונה, ולא היה כדאי העולם הזה לקבל המעלה הזאת שיהיה האור בתחלתו, כי האור הוא מעלת המציאות לכך יוקדם לו לילה. ולפיכך תמצא גם כן כי העולם הזה היה נוהג בשפלתו מתחלת בריאתו דומה ללילה, עד שבא אברהם אבינו שהוא היום שאברהם היה כמו אור היום וזהו שאמרו רז"ל (ע"ז ט' ע"א) ב' אלפים תוהו, כלומר שהמציאות חייב להיות תוהו בראשונה להיות נמשך אחר ענין העולם הזה אשר התחלתו תוהו ואין בהתחלתו המעלה העליונה. ולכך דבר זה מורה על המעלה האלהית אשר היה להם תחלה גנות" (ספר גבורות השם - פרק נב). העקרון עליו מצביע המהר"ל הוא , שמלבד האלוקים שהוא שלמות מלאה בלי שום חסרון, כל שאר המציאויות בעולם אינן מושלמות. ולכן אין דבר שטבע ברייתו יהיה שלם, וכל דבר יכול לכל היותר לשאוף אל השלמות, אבל מתחיל בכל מקרה, מנקודת מוצא של חסרון. התיקון שמתחיל אצל אברהם ונמשך ביציאת מצרים יכול לבוא רק אחרי תקופה של קלקול וחסרון. כמו שהיום בא אחר הלילה. גילוי ה' יבוא דווקא אחר תקופה של "הסתר פנים" ואלילות. דבר שלם יכול לבוא רק לאחר דבר שאינו שלם, ואז הוא גם ניכר יותר ומורגש יותר. ערכו בהתאם גבוה יותר. במקרא ובמדרשים חוזר הרעיון לפיו האור צריך לבוא אחרי החושך, השבח אחרי הגנות: "כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז:8) "כי נפלתי קמתי" - אלולא שנפלתי לא קמתי. "כי אשב בחשך ה' אור לי" - אלולא שישבתי בחשך לא היה ה' אור לי (ילקוט שמעוני תהלים - פרק ה - המשך רמז תרכח). בהתאם לכך, גם התהליך שעבר על אבותינו במצרים, וגם השתקפותו בחג הפסח ובליל הסדר, תואמים את התבנית הזו: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" (הגדה של פסח) "מתחיל בגנות ומסיים בשבח: מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו [ושמואל] אמר עבדים היינו" (בבלי, פסחים דף קטז/א). סדרו של ליל הסדר מבוסס גם הוא על עקרון זה: "והיה כי ישאלך בנך לאמור מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"(שמות יג:14) – סיפור יציאת מצרים צריך להתקיים בדרך של שאלה ותשובה. ערכה האמיתי של התשובה ניכר רק במקום שיש שאלה אמיתית. גילוי ה' במצרים – על ידי הבדלה בין ישראל למצרים מצרים היתה מרכז העולם באותה תקופה. שלטה בה תרבות של עבודת אלילים, ובמרכזה עמד פרעה מלך מצרים, שייחס לעצמו תכונות אלוהות, וכפר במציאות ה'. תאור יפה של המפגש בין משה ואהרון לפרעה מופיע במדרש: "ואחר באו משה ואהרן א"ר חייא בר אבא יום פרוזבטיא של פרעה היה והיו כל המלכים באין ומעטרין אותו שיהיה קוזמוקרטור על כל המלכים משעטרו אותו היו משה ואהרן עומדים על פתח פלטרין של פרעה נכנסו משרתיו אליו וא"ל שני זקנים עומדין בפתח אמר להן יש בידם עטרות א"ל לאו א"ל באחרונה יכנסו נמצאו עומדין לפני פרעה אמר להם מה אתם מבקשין א"ל אלהי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני אמר להם מי ה' אשר אשמע בקולו ולא היה יודע לשלוח לי עטרה אלא בדברים אתם באים לא ידעתי את ה' וגו' א"ר לוי באותה שעה הוציא דפתרא של אלוהות התחיל קורא אלהי אדום אלהי מואב אלהי צידון וכן כלם אמר להם הרי קראתי כל כתבי ואין שם שמו של אלהיכם אמר ר' לוי משל למה הדבר דומה לכהן שהיה לו עבד שוטה יצא הכהן חוץ למדינה הלך העבד לבקש את רבו בבית הקברות התחיל צווח לבני אדם שעומדין שם לא ראיתם בכאן רבי א"ל רבך לא כהן הוא אמר להם הן אמרו לו שוטה ומי ראה כהן בבית הקברות כך א"ל משה ואהרן לפרעה שוטה אלוהות אלו שאתה אומר מתים הן אבל ה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם אמר להם פרעה בחור הוא זקן הוא כמה שנותיו כמה עיירות לכד כמה מדינות כבש כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות אמרו לו אלהינו כחו וגבורתו מלא עולם הוא היה עד שלא נברא העולם והוא יהיה בסוף כל העולמים והוא יצרך ונתן בך רוח חיים אמר להן ומה מעשיו א"ל נוטה שמים וארץ וקולו חוצב להבות אש מפרק הרים ומשבר סלעים קשתו אש חציו שלהבות רומחו לפיד מגנו עננים חרבו ברק יוצר הרים וגבעות מכסה שמים בעבים מוריד גשמים וטללים מפריח דשאים ומדשן פירות ועונה חיות צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר העולם מהעדה מלכין ומהקם מלכין אמר להם מתחלה שקר אתם מדברין שאני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס שנאמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט:3)". (מדרש תנחומא וארא פרק ה) ה', שנגלה עד אז רק ליחידי סגולה, החל להגלות במצרים לעיני כל, בהכותו את מצרים בעשר המכות. המשותף למכות מצרים היה, שהם פגעו במצרים ולא בישראלים. וה' מצהיר על כך: "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז:5). מטרה כפולה ומכופלת מושגת בדרך זו. גם ההבדלה בין ישראל למצרים, שהיא כאמור לעייל, מרכיב יסודי ביצירתו של עם ישראל, וגם גילוי כוחו של ה', באופן הסותר באופן עקרוני את התפישה האלילית. האלילות, רואה בכוחות הטבע כוחות שרירותיים, חסרי אבחנה ורצון. עובד האלילים אינו מצפה ליחס אישי מאליליו. הוא מקווה רק, שבפעולותיהם חסרות האבחנה לא יפגעו בו. מכות מצרים יצרו תופעה חדשה בעולם – כוח עליון בעל אבחנה, בעל רצון, בעל מגמה. לא עוד השחתה שרירותית, אלא מכה מכוונת עם מטרה ברורה. מכות מצרים סוללות את הדרך בו זמנית, לבידולו של עם ישראל, ולגילויו של הכח האלוקי בעולם. פסח – חג ההבדלה שיאו של תהליך ההתגלות וההבדלה במצרים היה במכה העשירית, מכת בכורות. עוד קודם לכן מכין ה' את משה ואת העם ליציאה ממצרים: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה: שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה: וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם": (שמות פרק יב:1-13) בפעם הראשונה מופיע המילה פסח בתורה – "פסח הוא לה'" – השה שעליהם לשחוט נקרא פסח. והיא חוזרת בצורת פועל בפסוק יג – "ופסחתי עליכם". פסיחה היא דילוג, וה' מבטיח, שמי שיתן מדם השה על פתח ביתו, יפסח ה' מעליו ולא יהרוג את הבכורות הגרים באותו בית. מכת בכורות, בה הרג ה' את בכורי מצרים, היתה הקש ששבר את גב הגמל, ושכנע את פרעה לשלח את בני ישראל לחופשי. בשני אופנים לשוניים מקבל שם החג משמעות. שני אופנים אלו קשורים באופן עמוק למהותו של החג ושל המאורעות שקרו באותם ימים. יש להקדים שאלה פרשנית להסבר זה – מדוע היה צריך ה' שהיהודים יסמנו את ביתם בדם השה? הזקוק ה' לסימן כזה כדי לדעת היכן ביתו של יהודי? השה הוא אלילם של המצרים. כיצד ההינו היהודים לקחת את השה, להחזיק אותו כפות בביתם במשך מספר ימים, ולאחר מכן לשחוט אותו למרוח את דמו באופן פומבי על דלתות בתיהם? זהו למעשה המבחן הגדול של בני ישראל במצרים. האם ראויים הם בכלל להגאל? במה השם שונים כעת מהמצרים, כשהם מתבוללים בהם, עובדים עבודה זרה כמוהם. תמיהה מועלית באמת בחלונות הגבוהים: "בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג אותן אמר לפני הקב"ה רבש"ע עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים ואתה קורע להם את הים?" (שמות רבה פרשה כא פסקה ז). ולמרות כל זאת, נגאלו. בזכות מה? לאחר תקופה ארוכה של התבוללות, בתוך מצוקת השיעבוד, מגיע אדם וטוען שהוא נשלח על ידי אלוקיהם כדי לגאול אותם. הוא תובע מהם לקום ולעשות מעשה שיש בו סכנה עצומה – להרוג את אלילם של המצרים משעבדיהם לעיניהם. וכל אחד מהם נדרש לעשות זאת בעצמו, בלי לדעת האם שאר בני ישראל יעשו כמוהו. כל אחד עומד יחידי מול הקריאה, מול האתגר, מול הנסיון. האמנם מתעורר בלבבות העבדים האומללים הניצוץ הפנימי המקשר אותם אל עברם, אל אבותיהם, אל הברית עם ה'? האם תהיה בהם האמונה והאומץ לעשות כן? התשובה היא חיובית. "לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה שנאמר: " ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו".(שמות רבא, פ"כב) במקום זה מתגלה כי גם בעומקה של גלות מצרים, לא איבדו בני ישראל את צלם האלוקים שלהם. במעשה זה הם מקבלים למעשה את הטענה ותביעה מהם – להבדל מהמצרים, להכיר בהיותם קבוצה נפרדת עם ערכים נפרדים, להכיר בכך שאינם אוסף של עבדים, אלא בני עם אחד, ההולך בדרך האמונה בה'. כמו אברהם באור כשדים, גם בניו במצרים, מנפצים בדרכם את האלילים, מאבדים את העבודה הזרה, מצהירים על אמונתם בה'. אין ה' זקוק לסימן היכן גר היהודי. ה' רוצה לדעת היכן גר היהודי שמוכן להודות ביהדותו, שמוכן להצהיר גם מול הסכנה, שהוא רוצה ומוכן להשתייך לעמו. במקום זה, מזכיר ה' להם את חטא ההתבוללות. העובדה שהיה צורך לפסוח מעל בתי היהודים, היא ראיה נוספת לכך, שמפוזרים היו הם בין המצרים. כבר מזמן אין הוא יושבים בדד בארץ גושן. במקום החטא שם התשובה – על ידי הפסח, על ידי השה, מצדיקים בני ישראל את הפסיחה, את ההבדלה, את הבחירה של ה' בהם כעמו. פסח – גאולת הדיבור תהליך הגאולה פעל ברבדים שונים. חלקו הגלוי לעין הוא כמובן הגאולה הפיזית, השחרור מהעבדות ומהשליטה המצרית. אולם יש לו גם ביטויים פנימיים יותר. הגלות והגאולה שלובות זו בזו. לשתי השורשים – גלה וגאל – שורש זהה – גל – מלשון גילוי. מתוך הגלות והגאולה בא הגילוי. וגילוי זה צריך לבוא צורך, מתוך חיפוש, מתוך מצוקה, שאם לא כן, לא יהיה ערכו מלא. רק מי שכואב לו יכול להעריך את התרופה. רק מי שה' חסר לו יכול להעריך את התגלותו. "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה" (תהילים קיח:5) אך במה התבטא החיפוש של בני ישראל במצרים? " וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים": (שמות פרק ב:23-25) חמש פעמים מופיע שם ה' בפסוקים אלו, ריבוי יוצא דופן שמבטא ללא ספק את העובדה, כי במקום זה מתחילה ההתגלות האלוקית במצרים. בתגובה למה? לתפילה של ישראל אל ה'? לבקשתם אותו להציל אותם? עיון בפסוקים מגלה כי בני ישראל לא התפללו, ואף לא פנו אל ה'. הם זעקו ונאנחו, וזעקה זו הגיעה אל ה'. תפילה אין כאן, בקשה אין כאן, דיבור אין כאן. מופיע בזוהר, כי בגלות מצרים, היה גם הדיבור בגלות. כה עמוק היה השעבוד, הפיזי והרוחני, עד שאיבדו היכולת לדבר. לעבד אין זכות לעולם רוחני, אין זכות דיבור. רק לזעוק יכלו, כזעקת תינוק, שעוד לא מכיר את הוריו, אבל מרגיש הוא שכואב לו. כאב להם, ולא יכלו לבקש ולא ידעו ממי לבקש. אבל הזעקה נשמעה, וכמו אב הממהר לילדו הבוכה, כך ה' שומע וזוכר ובא. מהו הדיבור? מהי חשיבותו הגדולה בהקשר זה? אם ננסה לדמיין עולם בלי דיבור, נגלה שעולם כזה אין לו למעשה קיום. היכולת של בני האדם להתפתח, ליצור, ללמוד וללמד , בנויה על יכולת האינטראקציה שלהם זה עם זה. ללא קשר בין אישי, היה העולם מציאות סטטית, אילמת, שאין בה בניה, התקדמות, יצירה והתפתחות. הדיבור הוא מרכיב מגדיר של האדם, ומייחד אותו משאר הבריות. בספרות הפילוסופים מוגדרת מין האדם כמין המדבר. בספרות חכמים יש העמקה נוספת במהותו של הדיבור. אחד המושגים המעניינים בהלכה היהודית הוא הנדר. יכולתו של האדם לאסור דבר על עצמו, ובעקבות נדרו זה, הופך הדבר אסור לו באותה מידה כמו בשר חזיר. בכח דיבורו יוצר האדם מציאות השקולה למצוות התורה. בדברי התורה על הנדר ועל הנזירות מופיע הפסוק הבא: "ואיש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר" (במדבר ו:ב) – לכוח זה של הדיבור קוראת התורה פלא. בספרו של הרמב"ם היד החזקה, נקרא החלק העוסק בהלכות נדרים ונזירות – הפלאה. מדוע מכל תכונות האדם, דווקא הדיבור זוכה לסופרלטיב כזה? בשולחן ערוך מופיע הסבר מענין על הברכה שאדם מברך לאחר שנפנה לנקביו: רופא כל בשר ומפליא לעשות - ..ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי (הגהת הרמא). (שו"ע אורח חיים סימן ו). מהו הפלא שבאדם, בכך שמתחברים בו שני יסודות נוגדים לכאורה – הרוח והחומר. נקודת החיבור של שני יסודות אלו היא בכח הדיבור, הכח בו מבטא האדם את עולמו הרוחני במסגרת העולם החומרי. כבר בתאור יצירתו של האדם ניתן למצוא לכך מקור: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה " (בראשית ב:7) – תרגום אונקלוס – "לנפש חיה – לרוח ממללא" – נפש מדברת. ברגע שה' הכניס בעפר האדמה נשמת חיים, נוצר האדם, נוצרה הנפש המדברת. ראינו אם כן, שכח הדיבור התכונה המיוחדת לאדם, המגדירה אותו כאדם. נקודת המפגש בין העולמות הרוחניים לעולם הפיזי. הקשר בין כח הדבור לגאולת מצרים נדרש בעמקות בספרות הקבלה: מכאן מובן מה שאז"ל שבהיות ישראל בגלות מצרים - גם הדיבור היה בגלות כביכול. והאדם בלי דיבור כאילו מת ובטל מן העולם ח"ו, לכן בסילוק אותיות י"ה משם אלקים נשאר אלם. ... והכל מכח פגם הפה. לכן בגלות שולטת מלכות דסט"א רח"ל בחי' פרעה, אותיות פה רע, וביציאה לחירות נעשה פסח - פה סח, ... והיינו פה חיים במקום פה רע (סח בגימ' חיים): (ספר מבוא לחכמת הקבלה - חלק א שער ו פרק א). את ביטויה הפנימי של גאולה מצרים ראו חכמים בגאולתו של הדיבור. ודרשו את השם פסח – מלשון פה סח – פה מדבר. ואכן, גם בתורה וגם בהנהגות החג, זוכה הדיבור למעמד מיוחד. הטקסט העתיק אותו קוראים במהלך סדר פסח נקרא – הגרה של פסח – הגדה מלשון להגיד. אחד היסודות החשובים בגאולה מצרים ובאיזכור שלה במהלך הדורות, הוא סיפור יציאת מצרים – "..מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" (מתוך הגדה של פסח). המצה נקראת גם "לחם עוני" ומוסבר הדבר בתלמוד: הא לחמא עניא – לחם עוני - כדשמואל דאמר שמואל לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה. (בבלי, פסחים דף לו/א). ממצוות היום, לענות לבן על שאלותיו: והיה כי ישאלך בנך לאמור... והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים " (שמות יג : 8). ומשיצאו ממצרים, ועברו את ים סוף, מתגלה אצל בני ישראל הדבור במעלתו הגבוהה ביותר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזו לה' ויאמרו לאמור, אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". (שמות טו:1) משה רבינו, מנהיגם של ישראל, זכה גם הוא לתיקון הדיבור: "משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם ד) לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה": (מדרש רבה דברים פרשה א פסקה א ). מקומו של הדיבור בתהליך הגאולה אינו רק ביחס ליוצאי מצרים. הדיבור הוא אחד ממרכיביה של ההנהגה האלוקית, וכך מתפרש הדבר בספרות החסידות: "בנ"י הם מיוחדין להשי"ת... וקודם יציאת מצרים הי' נסתר זה בגלות והיו מעורבין. כענין שכ' חז"ל ב' אלפים תהו כו'. שמקודם שנבחרו בנ"י לא הי' העולם מתוקן רק תהו. ובגלות נוטלין הרשעים הראשית כמ"ש היו צריה לראש. וביצ"מ הי' תיקון לכלל העולם ע"י שנבחרו בנ"י להשי"ת. לכן כ' במדרש שז' ימי הפסח נגד ז' ימי בראשית. וכן הגיד מו"ז ז"ל בענין עשרה *מאמרות* ועשר *מכות* ועשרת *הדברות* כו' ע"ש. וזה עצמו פי' הזוה"ק שהדיבור הי' בגלות שלא הי' ניכר מי הוא בעל הבירה ושהקב"ה מנהיג העולם ואמר פרעה מי ה' כו'. וביציאת מצרים הי' התיקון להיות מסודר הכל כפי רצון הקב"ה. והראשית בראש להשי"ת. וי"ל זה שקורין ליל פסח סדר ושמעתי מאמו"ז ז"ל טעם להודיע שיש גם לנסים סדר מיוחד כדברי המהר"ל ז"ל. ולדברינו הנ"ל זה הסדר אמת שנעשה ביציאת מצרים מה שמקודם הי' הכל מעורב ולא הי' העולם מסודר כנ"ל. וכל בריאת העולם הי' על זה כמ"ש בשביל בנ"י שנקראו ראשית תבואתו: (שפת אמת ספר ויקרא - לפסח - שנת [תרל"ג] ). בפרוש זה מרוכזים עיקרי הרעיונות הקשורים לחג הפסח: תהליך שבא להכניס סדר בבריאה, ולגלות לעולם מיהו מנהיג העולם על ידי גאולתם של ישראל. פרוש זה כבמקומות אחרים מקשר בין שני סוגי דיבור: "בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם". (משנה, אבות פרק ה). בריאת העולם נעשתה בדיבור. אולם דיבור זה של הבריאה נקרא מאמר. יש סוג נוסף של דיבור, אשר התגלה במעמד הר סיני – עשרת הדברות, מלשון דברים. מה בין מאמר לדיבור? "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שמות יט:3)- "לבית יעקב - אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה: ותגיד לבני ישראל - עונשים ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין"(פרוש רש"י). מאמר הוא לשון רכה, לא מכוונת, לא ישירה. דיבור הוא לשון קשה – לשון ציווי. בריאת העולם בעשרה מאמרות משמעותה היא, שכח הדיבור, הוא הכוח המחבר, כאמור לעייל, בין העולם הרוחני לעולם הפיזי, הינו הכוח היסודי בבריאה. אולם כשברא ה' את העולם, את המסרים שלו אמר כביכול בלשון רכה, לשון נסתרת. נתן לבני האדם את האפשרות להטות אוזן, להקשיב, לשמוע. אולם הדורות הראשונים לא עמדו, כפי שראינו לעייל, במשימה, ואת האמרות הנסתרות פרשו בצורה לא נכונה, ומתוכה התפתחה תרבות של עבודה זרה. זוהי התקופה שהתלמוד קורא לה תקופת אלפיים שנות התוהו. עשרת הדברות הן התיקון לכך – לא עוד רמזים, לא עוד הסתרים. דברים גלויים ומפורשים, אותם מקבלים עליהם ישראל לקיים. במקום זה כח הדיבור הוא גלוי וברור. הגשר המקשר בין עשרת המאמרות, שניתנו לעולם כולו, לבין עשרת הדברות, שנתנו לעם ישראל בלבד, הם עשרת המכות. עשרת המכות, שבאו להביא לעולם את ההכרה, שיש אלוקים, והוא מבדיל בין ישראל למצרים, היוו את נקודת המפנה בין המאמר האלוקי לכל האנושות לבין דבריו לעם ישראל. ודברים אלו שייכים כבר לסדר חדש, בו יש קשר בין הבורא המצווה לאדם המקבל את המצווה, אלפיים שנ

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      dudypalant
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין