היא הרגישה ענקית לידו. גדולה. ממש גדולה. לעומת זאת-לא היה לה מושג איך הוא מרגיש לידה.

כשהתיישבה לידו, כווצה את גופה כדי להקטין את הגודל התחושתי הזה, הכניסה את הבטן פנימה, לבשה שחור. כרגיל.

והוא ישב לידה, מלטף שיערה, מביט בעיניה, רוצה להישאר, לא ללכת ממנה.

והיא יושבת לידו, מתלטפת מידיו, מביטה בעיניו, מחפשת את המחשבות שרצות בראשו. ממתינה למילה שתסגיר את התחושה הגדולה שלה.

אך המילה אינה מגיעה. שקט. דממה גדולה, כמו תחושתה שלה.

והוא מביט בעיניה, ופיו טורף את שפתותיה, ומילותיו מסגירות את אהבתו.

"אוהב אותך קטנה שלי", הוא אומר ומנשק את צווארה.

והגדלות אותה הרגישה הופכת לגדלות אחרת. שונה.

גדלות פנימית שמחלחלת אל נשמתה, גורמת לה לאחוז את פניו בשתי ידיה ולומר לו: "אני אוהבת אותך".

והוא מביט בה. דמעה זולגת מעיניו.

"עכשיו היא באמת רואה אותי", הוא אומר לעצמו, ומחבק אותה חיבוק חזק.