כותרות TheMarker >
    ';

    אפרת בנור - מגע מביא שלום

    על כל מה שקורה לנו החל מרגע הלידה ועד המות. החיים הנהדרים האלה.

    דממה

    3 תגובות   יום ראשון, 8/4/18, 23:59

    דממה - אפרתה

    מעולם לא הצליחה לתפוס את העובדה שרצף מחשבות אינסופי יכול להתאכלס בשתי דקות. לעתים שתי הדקות הללו נראות לה כנצח ועדיין היתה רוצה להרחיבן. שימשכו עוד ועוד. הדממה היקרה, המתוקה, המצליפה. דממה בחוץ ובפנים. כאילו מישהו הקפיא את המציאות, לחץ על Pause והיא נענתה לציווי. כל שהיה חשוב או דחוף התאיין. עכשיו זו היא והרצף הבלתי פוסק של המראות. מוטל בן חמש גונב לחם. שרקה נשלחת למקלחות ומצליחה להעביר מסר עם עדה. מישקה וזלמן חונקים קצין למוות. רות היפה מחלקת בהחבא פיסות לחם שקיבלה מאנסיה. יעקב שר מזמורי שבת ואפשר ממש לדמיין את הריאות שלו מתחת לכלוב הצלעות השדוף השקוף. קבר אחים. יוריק מלקק נעל של קצין. משפחת לייבניץ מצטופפת בחדר המדרגות. יאשה מכניס תמונות למזוודה. גרירת גופות ערומות על מריצה. רוזה צובטת בלחיים של אלכס. לאון מכניס אבנים לנעליים של ברלה. עשן מיתמר מהמשרפות. אברהם מדקלם מזמור נוצרי. מאשה חונקת את התינוקת שלה. דרגשים על דרגשים על דרגשים. מוזלמנים. התמונה של סבא וסבתא. עיניים קרועות מאימה.
    בכל שנה שוב ושוב ושוב. רק בדממה הזו. בשקט הסואן שמגהץ את תאי המח האפורים שלה ונותן בהם סדר. רק אז היא יכולה לראות. רוצה לראות. להבין. לזכור ולא לשכוח. ברגע הזה, הסיפורים של אמהּ וסבהּ מקבלים נפח. כל כך היטיבו לתאר באזניה. מבקשים ממנה שתישא את לפיד הזיכרון המשפחתי על זוועותיו. יצר האדם רע מנעוריו חוזר ואומר לה סבהּ.
    מאז גיל חמש עשרה היא מנסה לחקות את הדממה הזו וכושלת. חלפו מאז עשרים ושתיים שנה ורק בדקותיים האלה התמונות מוכנות ללבוש תלת מימד. היא לא בוכה. היא גם לא נושמת. חוששת שתנועת הנשימה תפגום ברצף התמונות. היא יכולה לעצור את הנשימה בקלות לשתי דקות ורבע.  סבהּ הוא זה שאימן אותה בעצירת נשימה. הנה רחלי, ככה, דרך האף. שאיפה איטית וממושכת. למלא היטב את הריאות ובסוף, למלא עוד קצת. עכשיו לחשוב מחשבות טובות. אפשר כוס תה עם עוגה, אפשר רינ'לה מנגנת בפסנתר, אפשר רחצה בים – וכך לאט לאט לאפשר לאוויר לצאת. הנה, רואה כמה קל ככה. אף לא אחד מרגיש בנוכחותך ואין אחד שישמע.
    בתמונה של קצין הגסטפו שאוחז ברגליים של חיימקה התינוק וחובט את ראשו בקיר, היא מעלימה את קול הבכי ואת תווי הפנים של חיימקה.
    רע מנעוריו, לא אכזרי, היא חוזרת ואומרת לעצמה ומציפה עצמה בתוך הדממה הזו שמסבירה לה פנים ועוזרת לה לזכור.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      תודה אהובה.

      חשוב שנזכור.

       

      צטט: אהובהקליין 2018-04-09 13:49:30

       יקירה.


       תודה לפוסט כה מרגש  וכואב.

      כבת לניצולי שואה-

      אני נזכרת בכל סיפורי הזוועה שאימי ז"ל סיפרה לי במהלך חייה.


       המשך שבוע טוב ובשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

        9/4/18 17:11:

      אמי לא ספרה לי דבר

      ''

        9/4/18 13:49:

       יקירה.


       תודה לפוסט כה מרגש  וכואב.

      כבת לניצולי שואה-

      אני נזכרת בכל סיפורי הזוועה שאימי ז"ל סיפרה לי במהלך חייה.


       המשך שבוע טוב ובשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

      ארכיון

      פרופיל