כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    זהירות, מסריח

    32 תגובות   יום רביעי, 11/4/18, 22:52

    - - -

    לפני מספר שנים התפרסמה ידיעה על חסרת בית מניו יורק, שהורישה  מאה וחמישים אלף דולר לבית-הספר לרפואה באוניברסיטה העברית ומשהו זע בי. 

     

     לשמחתי, הומלסים לא מתגלגלים בחוצות  ירושלים, אם כי לפחות בשניים, שלושה נתקלתי בשלושים השנים שאני מתגוררת בעיר. הצצתי בעיקר באחד מהם, ונפגעתי כמובן, וכי איך אפשר אחרת. ההומלס שלי לא מגלגל לפניו עגלת סופר, לא נושא תיקים, שקיות ניילון, סמרטוטים, שמיכות בלויות, קרטונים - אפילו זה לא.

     

    איך ואיפה הוא מבלה את לילותיו, רק הוא ואלוהים יודעים.

     הוא גבר נאה, גבוה ורזה, היום כבן חמישים אם אני מנחשת נכון. שיערו - כשראיתיו לראשונה היה שחור ומתולתל - לבן היום, מדובלל, פרוע , זרוע פסים שחורים אפורים -  שריד לצבע שערו בעבר, או ביטוי לכשרונם של האבק, הזיעה והרוח בעיצוב תסרוקות.  

    במקומות שאינם מכוסים על ידי בלויי  הסחבות, עורו צרוב שמש כעורו של איכר או פועל קשה יום. 

     

    כשראיתי אותו לראשונה, השתוממתי מיפי פניו. עיניים כחולות מהסוג שממבט ראשון אתה מוכן לטבוע בהן, בלי לחפש קרש הצלה, ואתה רוצה להעמיק עוד ועוד, ובלבד לחתור לקרקעית, זו שחומקת ממך כמו אופק, לעולם  לא תגיע.

     

     היום קל לי לתאר  את עיניו, אבל עד שהעזתי להישיר מבט!  

     

     - - - 

    אני ילדה  בימים אחרים, בעיר אחרת, לבנה,  חוזרת  משעור.

    למרות השעה המוקדמת, פנסי הרחוב כבר מצהיבים מעגלים בשלג, והיום מתקפל, נכנע  לרודנות החורף.

    אני מזדרזת הביתה - מגבירה צעדיי הקטנים לפני שאיתפס לבדי בחושך. והנה לרוחב המדרכה, מחסום, מכשול, שד, מכשפה שהתחפשה, אדם?! 

     

    מת, אני רוצה לצעוק,  נרתעת מלהביט, מלעצור, מלברוח. פחד. ומיד מבעד לכפור, חודרת לאפי צחנת אלכוהול, קיא ושתן - ערמת אדם בהפרשותיה - זעה לפניי.  

     

    לא מת, אני יודעת, למרות גילי הרך, שיכור.

    רגליי  מריצות אותי משם, שוכחות מסכנת החלקה. 

     

    כי מי יכול להישיר מבט להומלס?  

    כל כך נבוכים אנחנו, כל כך אשמים, כל כך בושים במצבו.

    לאן הגעתָ, בן אדם, לאן הגענו אנחנו, שכך אתה מסתובב בינינו,  עד שמתחשק לא רק להשפיל עיניים, אלא לברוח משם, ואם אין לאן, שתפער האדמה את פיה, שעץ יסתיר, שמכונית תגיח, הֶלך אחר.

     

     ואם אחרי תרגול ודיבורים בינך לבינך, בפעם הבאה כשתראה אותו, תשנס מותניך והופ,  אתה - מולו, עין בעין, כי מה יש לי  אני להתבייש,  ואז כשהתגברת סוף-סוף ויכולת לחוש הראייה,  עבד חושים שכמוך,  אתה נעטף בענן צחנה והאף מסרב - מסרב בכל תוקף להשאר,  ולו לשניה, הרף עין, הרף אף,  ושוב אתה בורח משם נכלם.

     

     אני בשלי והעיניים בשלהן, אני בשלי והאף מסרב, לפחות הדמיון נותר -סבון, אמבטית קצף חמה, תער, תספורת, בגדים נקיים – איזה חתיך הוליוודי היה יוצא מההומלס שלי! אפולו שזוף! 

    אבל מיד אני  מסמיקה מבושה, מחשבות תועבה, איפה המצפון שלי, זה מה שיש לי בראש במקום להציל  אדם.

     

    להציל, להציל, אבל איך להציל.

     

    נניח שיכולתי לעיניים ולאף, מה הלאה. היי, בן אדם, מה הסיפור שלך, איך הגעת לזה, למה אתה הומלס,  אני אשאל אותו, ואשפיל אותו עוד קצת, לא די לו?

     

     ואם יטה ראשו מטה,  ואם ישפיל את עיני האוקיינוס  וישתוק, מיד אדבר במקומו, ואכניס לו באבי אביו, ואשפוך עליו קיתונות של רותחין, איך הוא מעז ככה. הומלס! הומלס! גם אני, אם הייתי רוצה, יכולתי לוותר לעצמי, להיות הומלס. איזו פריבילגיה! איזה חופש! לשים זין על כל העולם.

    למה לא, בטח,  לירוק בפרצוף הזולת, לבייש אותו, ככה סתם  מפני שמתחשק לו, בטלן שכמותו,  שיראה איך אחרים נאבקים, שילך לעבוד, במקום  להסריח ולזהם את האוויר! היום פה מחר שם, נע,  אברהם אבינו, משחק ב"לך לך".  מביך, מעורר רגשות אשם, בטח נהנה מזה כהוגן!

     אני צועקת עוד ועוד, ופתאום די לי, אני נסוגה נכנעת, מובסת לרגלי הבושה שהתחפשה לכעס.

       

    שתיקה. רק לשתוק מול ההומלס, כיאה לסוד.

      

    בשביל זה אני כותבת, כדי לשתוק?!

      

    והמחשבה, עלוקה שכמותה, לא מרפה.

     

    וחסרת הבית, הניו יורקית, שדווקא דחפה עגלת סופר, מה היה הסוד שלה, מה היו חייה.

     שמה לא פורסם.

     כן פורסם אודותיה: שמתה בגיל תשעים ושתיים - גיל נאה למות בו גם לבעלת בית, על אחת כמה וכמה להומלסית;

     שסך כל ירושתה הסתכמה בשלוש מאות אלף דולר;

     שחסרת הבית היתה ניצולת שואה בודדה – אולי זה מסביר את מקורות ירושתה, אולי פיצויים מגרמניה - הרי לא כל הומלס מוריש שלוש מאות אלף דולר;

     שהתרומה לא הגיעה ישירות לאוניברסיטה, אלא באמצעות זוג מכרים של חסרת הבית, שגם שמם לא פורסם -  מי יודע, אולי המציאו את הסיפור, כדי לזכות בקצת פרסום או מסיבות אחרות השמורות אתם;

    שזוג המכרים זכה גם הוא בחלק מהירושה על כי  טיפל ועזר לה  ובתמורה היא שמרה על רכבם, מצאה לו מקומות חנייה - דבר לא פשוט במנהטן.

     

    והמחשבה בשלה, מנקרת ומנקרת: איך היא, ניצולת שואה, שרדה  ברחובות מנהטן  בחום, בגשם, בכפור?  יום ועוד יום ועוד יום, שישים  שנה (נניח שהגיעה לניו יורק בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, ומאז היתה חסרת בית),  שבע מאות עשרים חודשים, עשרים ואחד אלף ושש מאות ימים, חמש מאות שמונה עשרה וארבע מאות שעות,  וכמה דקות? וכמה שניות? וכמה נשימות?ריבונו של עולם, הלב מסרב להאמין.

      

    באיזה גיהנום נצלתה קודם לכן  בשואה? את מי היא קברה שם והותירה מאחור, הרי אדם לא נולד יש מאין, לכל אדם בודד היתה פעם משפחה.

     

    מי היא היתה לפני השואה?

    איך היא הצליחה למצוא לזוג הזה מקומות חניה? בטח הכירה את רחובות מנהטן שהיו לה מיטה ושולחן ומחסה.

     

    איך הם עזרו לה ולא השפילו עיניהם, ולא שתקו מולה ואיך עמדו חוטמיהם הבורגניים בצחנה?*

      

    ולמה היא החליטה לתרום לאוניברסיטה דווקא?

     

    - - -

    אני נזכרת במה שספגתי בבית הורי, פליטי מלחמה, שכל מה שהריח חומר נחשב בעיניהם  כקליפת השום. לעומת זאת, בית-הספר, האוניברסיטה,  הלמודים היו קודש הקודשים.

    "הכל יכולים לקחת לךְ, חוץ ממה שתלמדי." היה המוטו של הורי וחוג  מכריהם.

    כך חינכו ניצולי השואה את ילדיהם, וכך אני משערת, היתה גם ניצולת השואה הניו יורקית מחנכת את ילדיה אילו היו לה ילדים. כיוון שלא היו לה, הורישה את כספה לאוניברסיטה  העברית דווקא, כדי שאחרים ילמדו.  

     

    כתבה: באבא יאגה

    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה 

    דרג את התוכן:

      תגובות (32)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/4/18 15:04:

      צטט: דוקטורלאה 2018-04-21 09:02:06

      אוניברסיטאות, בעולם כולו, זוכות מידי פעם למענקים מיוחדים, של קשישים, של זוכים בהגרלה ועוד. מענקים אלה נחשבים כהשקעה בטוחה בנושא חשוב, אולי ישמשו למחקר גורלי, אולי יצילו בני-אדם ועוד. השקעה מעין זו מבטיחה למשקיעים, לפחות לדעתם, כי יהיה בה סיוע לנושא חשוב. אנשים יוצאי דופן, כמו ההומלסים יעדיפו השקעה בטוחה. וכך נראית להם התרומה לחינוך האוניברסיטאי או למוסדות אלה.

      כפי הנראה, אינני יודעת את המניעים. במקרה הזה, יתכן ובדיתי אותה מליבי, רק על עצמי לספר ידעתי.. יופי שחזרת אלינו. רפואה שלמה

       

        21/4/18 09:02:

      אוניברסיטאות, בעולם כולו, זוכות מידי פעם למענקים מיוחדים, של קשישים, של זוכים בהגרלה ועוד. מענקים אלה נחשבים כהשקעה בטוחה בנושא חשוב, אולי ישמשו למחקר גורלי, אולי יצילו בני-אדם ועוד. השקעה מעין זו מבטיחה למשקיעים, לפחות לדעתם, כי יהיה בה סיוע לנושא חשוב. אנשים יוצאי דופן, כמו ההומלסים יעדיפו השקעה בטוחה. וכך נראית להם התרומה לחינוך האוניברסיטאי או למוסדות אלה.

        18/4/18 10:41:

      צטט: רונית אברהם 2018-04-17 21:07:48

      ריבונו של עולם, אין מילים. רק דמעות.
      כן לפעמים השתיקה, תהילה
        18/4/18 10:30:

      צטט: רונית אברהם 2018-04-17 21:07:48

      ריבונו של עולם, אין מילים. רק דמעות.
      כן לפעמים השתיקה, תהילה
        18/4/18 10:29:

      צטט: שולה ניסים 2018-04-17 17:09:06

      עלה בדעתי שחלק מהכספים לפחות הם תוצאה של קיבוץ נדבות.
      ללא ספק
        17/4/18 21:07:
      ריבונו של עולם, אין מילים. רק דמעות.
        17/4/18 17:09:
      עלה בדעתי שחלק מהכספים לפחות הם תוצאה של קיבוץ נדבות.
        17/4/18 15:52:
      אני רואה שמחקת את התוספת שלי. לא נורא. האחות התאבדה מסיבותיה שלה, אבל האח איבד אחת מרגליו לאחר ששהה בחוץ בקור הניו יורקי. כבר אז הוא לא רצה לחיות. מדובר בדור שני לשואה.
        17/4/18 09:44:

      צטט: שושנה13 2018-04-17 05:11:44

      הכתבה הזכירה לי שני סיפורים (מלבד זה של או הנרי, שגם הוסרט) - האחד של סימון וייל, שכתבה אוטוביוגרפיה שלה בשם "חיי" (עם התנצלות אל מופסן ), והפרק על אושויץ שהוא רק אולי עשירית מן הספר (למזלה היא הגיעה לשם מאוחר), וסיפור אחר - בספרו של סרנה "מקום של אושר" נתקלתי באחיה של חברה ללימודים, שהפך הומלס בניו יורק, והתאבד. הם היו בנים לניצולים.

      כן, התאבדות של ניצולי שואה היא תופעה מוכרת, לי אישית מאד מאד, פעם תכננתי לכתוב רומן על ניצול שואה, שהיה בן 6 כשפרצה המלחמה, הגיע לבד לאושוויץ ושרד את המלחמה, בילדותו רצה להיות קברניט. אחרי המלחמה הגיע לארץ, התגייס לצי, אחר כך לצי הסוחר, נהיה קברניט ב"צים", הקים משפחה , היו לו שלושה ילדים והתאבד. גם פרימו לוי הוא דוגמא, וז'אן אמרי גם כן, זה האחרון כתב בספר, "מעבר לאשמה ולכפרה", כי מי שעונה פעם תמיד יישאר מעונה. סליחה שלא צטטתי במדויק, אבל זו רוח הדברים.

        17/4/18 09:21:

      צטט: sbhsport 2018-04-17 03:59:07

      מעולה! בעירי חיים 3500 חסרי בית - מובילה בכל צפון אמריקה - הלב הופך ערל בסופו של דבר - כי פתרונות יש, אבל, תתפלאי, גם ב 2018, יש המון בני אדם שאינם מעוניינים במגורי קבע, בחיי שגרה, בעבודה קבועה, זה בטבע שלהם, בגנטיקה. הלילה הם ישנים פה, ומחר שם. רק בחודשי החורף הם מנצלים את המקלטים העירוניים - שעולים למשלם המיסים הון תועפות - אך אם בוא האביב הם נוטשים ויוצאים לנדודים. ולבסוף הלב ערל, כי מה תוכל להגיד עוד, הרי "רצונו של אדם - כבודו", זוהי דמוקרטיה.
      נכון, אני מכירה את התופעה מנסיוני עם "ההומלס" שלי, בסופו של דבר פניתי אליו בדברים ביום חורף ירושלמי קר מאד, כשהוא ישב ליד ארובה פולטת חום ועשן כדי להתחמם. הצעתי עזרה, ענה שאין לו צורך בדבר. ענה לי באנגלית. פניתי לעיריה, אם אפשר לקלוט אותו למקום מסתור לפחות ללילות קרים, הודיעה לי העובדת הסוציאלית, שהם מכירים אותו והוא מסרב. כך ששוב נשארתי המומה בפה פעור.

       

        17/4/18 09:17:

      צטט: חבצלתהעמקים 2018-04-17 00:05:40

      נאלמתי דום...
      נא לצאת מדום, יום הזכרון, יום העצמאות כבר פה, תודה רבה

       

        17/4/18 09:16:

      צטט: עמנב 2018-04-17 00:03:38

      מעניין וכתוב נפלא. כל טוב, עמוס.
      תודה רבה, עמוס, שמחה לשמוע את תגובתך, וחג שמח

       

        17/4/18 09:15:

      צטט: איציק אביב 2018-04-16 21:28:17

      נוגע ללב.
      תודה לך, איציק

       

        17/4/18 09:15:

      צטט: bonbonyetta 2018-04-16 19:29:44

      *

      הכל יכולים לקחת לךְ, חוץ ממה שתלמדי." היה המוטו של הורי וחוג  מכריהם.

      כך חינכו ניצולי השואה את ילדיהם, וכך אני משערת, היתה גם ניצולת השואה הניו יורקית מחנכת את ילדיה אילו היו לה ילדים. כיוון שלא היו לה, הורישה את כספה לאוניברסיטה  העברית דווקא, כדי שאחרים ילמדו. 

      ''

      כואב הלב, כעת התעמקה הבנתי עוד יותר אחרי שקראתי אותך.


      הלואי שתשרה הבנה ביו אנשים, תודה רבה, בונבון

        17/4/18 08:49:
      תיקון: "בפני מופסן": - על שהיא השתמשה בכותר שלו. אגב, גם אותה חברה ללימודים התאבדה - מספר חודשים אחרי אחיה. היא היתה במאית תיאטרון.
        17/4/18 05:11:
      הכתבה הזכירה לי שני סיפורים (מלבד זה של או הנרי, שגם הוסרט) - האחד של סימון וייל, שכתבה אוטוביוגרפיה שלה בשם "חיי" (עם התנצלות אל מופסן ), והפרק על אושויץ שהוא רק אולי עשירית מן הספר (למזלה היא הגיעה לשם מאוחר), וסיפור אחר - בספרו של סרנה "מקום של אושר" נתקלתי באחיה של חברה ללימודים, שהפך הומלס בניו יורק, והתאבד. הם היו בנים לניצולים.
        17/4/18 03:59:
      מעולה! בעירי חיים 3500 חסרי בית - מובילה בכל צפון אמריקה - הלב הופך ערל בסופו של דבר - כי פתרונות יש, אבל, תתפלאי, גם ב 2018, יש המון בני אדם שאינם מעוניינים במגורי קבע, בחיי שגרה, בעבודה קבועה, זה בטבע שלהם, בגנטיקה. הלילה הם ישנים פה, ומחר שם. רק בחודשי החורף הם מנצלים את המקלטים העירוניים - שעולים למשלם המיסים הון תועפות - אך אם בוא האביב הם נוטשים ויוצאים לנדודים. ולבסוף הלב ערל, כי מה תוכל להגיד עוד, הרי "רצונו של אדם - כבודו", זוהי דמוקרטיה.
        17/4/18 00:05:
      נאלמתי דום...
        17/4/18 00:03:
      מעניין וכתוב נפלא. כל טוב, עמוס.
        16/4/18 21:28:
      נוגע ללב.
        16/4/18 19:29:

      *

      הכל יכולים לקחת לךְ, חוץ ממה שתלמדי." היה המוטו של הורי וחוג  מכריהם.

      כך חינכו ניצולי השואה את ילדיהם, וכך אני משערת, היתה גם ניצולת השואה הניו יורקית מחנכת את ילדיה אילו היו לה ילדים. כיוון שלא היו לה, הורישה את כספה לאוניברסיטה  העברית דווקא, כדי שאחרים ילמדו. 

      ''

      כואב הלב, כעת התעמקה הבנתי עוד יותר אחרי שקראתי אותך.

        14/4/18 19:14:

      צטט: גילהסטחי 2018-04-14 12:38:28

      לרוב ההומלסים נמנעים מדיבור, אבל תרומה כספית מבטאה לדידו את הרצון של הזולת לעזור, או לחילופין למרק את המצפון של הנותן. ותמיד אני זוכרת שסטטוס ההומלס ( המנקה או השומר) לא מגדירים את האדם שמאחורי העגלה העמוסה בזבל, בלויי הסחבות והשיניים הרקובות.אוהבת את סגנון הכתיבה העשיר והמצויר שלך.
      אני תמיד נהנית מהתגובות שלך ומהיכולת להחמיא, תודה, גילה
        14/4/18 12:38:
      לרוב ההומלסים נמנעים מדיבור, אבל תרומה כספית מבטאה לדידו את הרצון של הזולת לעזור, או לחילופין למרק את המצפון של הנותן. ותמיד אני זוכרת שסטטוס ההומלס ( המנקה או השומר) לא מגדירים את האדם שמאחורי העגלה העמוסה בזבל, בלויי הסחבות והשיניים הרקובות.אוהבת את סגנון הכתיבה העשיר והמצויר שלך.
        13/4/18 23:55:

      צטט: רונית אברהם 2018-04-13 22:40:38

      עצוב. לא פשוט וכואב שאי אפשר לעזור.
      כן, חלק גם מסרבים לקבל עזרה. מנסיוני.

       

        13/4/18 23:54:

      צטט: ד. צמרת 2018-04-13 17:02:04

      אגדה אורבנית יפה, אך לדעתי אין בחו"ל הומלסים יהודים. פשוט הקהילה היהודית עוזרת להם. הזכרת לי את סיפורו של או הנרי על ההומלס שמנסה "לסדר" לעצמו מחסה בכלא מפני הקרה הניויורקית קישור

      לצערי, לא קראתי את הסיפור של או הנרי, אקרא פעם. את הקישור קראתי, תודה. האמת היא שניסיתי לעזור להומלס הזה באחד מימי הקור בירושלים, בעזרת פניה לעיריה, הם הזהירו אותי שהוא כפי הנראה לא רוצה עזרה וכך היה, האיש נפנף אותי מעליו, כשהצעתי עזרה.

      ואותה ידיעה על ההומלסית הניו יורק, איננה מפוברקת. יש הומלסים יהודים.

        13/4/18 22:40:
      עצוב. לא פשוט וכואב שאי אפשר לעזור.
        13/4/18 17:02:

      אגדה אורבנית יפה, אך לדעתי אין בחו"ל הומלסים יהודים. פשוט הקהילה היהודית עוזרת להם. הזכרת לי את סיפורו של או הנרי על ההומלס שמנסה "לסדר" לעצמו מחסה בכלא מפני הקרה הניויורקית קישור

      תודה. צמרמורת...
        12/4/18 19:19:

      צטט: אהובהקליין 2018-04-11 23:52:13

       יקירה.

       

       נהניתי לקרוא את דברייך,

      מעניין כי המוטו של הורייך- היה גם המוטו של הוריי.

       בשורות טובות.


       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה, כן, גם בקרב משפחות חברי כך חשבו

        12/4/18 18:30:

      צטט: גליה ק 2018-04-12 14:47:48

      התבוננות מרתקת
      שמחה שאהבת, גליה
        12/4/18 14:47:
      התבוננות מרתקת
        11/4/18 23:52:

       יקירה.

       

       נהניתי לקרוא את דברייך,

      מעניין כי המוטו של הורייך- היה גם המוטו של הוריי.

       בשורות טובות.


       בברכה

       אהובה.

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין