כותרות TheMarker >
    ';

    מרוב עצים

    מופנמת מתרגלת פתיחות.

    כל אחד צריך מצרים..

    3 תגובות   יום ראשון, 15/4/18, 21:19

    מדי פסח, השיר הזה חוזר אלי...
    ריבק הפליא לכתוב את "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"... מדי שנה אני שואלת את עצמי, האם כיליתי זמני בעבודת פרך בטיט, בתבן ובלבנים של דפוסים עתיקים ומגבילים שלי, או שמא העזתי לצאת אל אחד ממדברות הפחד ולחצות עוד ים סוף בדרך לאותה חרות. בדרך אלי. 
    .
    כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

    כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
    אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
    לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
    בְּיָד חֲזָקָה,
    אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

    כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
    וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
    שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
    כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
    שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
    אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –
    כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

    כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
    לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
    לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
    לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
    לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
    כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
    לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
    כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

    כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
    אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
    וִירוּשָׁלַיִם,
    וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
    לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
    בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.


    .....


    היבט אחד של הסוגיה "פוגש" אותי לא פעם במהלך השנה. בעבודה עם מטופלים החשים שיכולותיהם הולכות ומתמעטות, עם מי שנמצא ממש לקראת סוף חייו, בהתנהלות בצוות, במפגש עם צעירי המשפחה שלי, לפני כמה שבועות - במפגש עם חברות קבוצת הדרמה של כלא "נווה תרצה", אותן הגעתי לאפר וכמובן, בשיח הפנימי ביני לבין עצמי. 
    .
    המפגש עם האסירות הציב בפני, באופן חד ובהיר את חרויותיי, עליהן איני נותנת את הדעת. כל כך מובנות לי מאליו האפשרויות היומיומיות; היכולת לצאת ולבוא כרצוני, ליצור קשר באופן חופשי עם מי שברצוני לעשות זאת ואפילו האפשרות להתאפר.. איני מרבה להתאפר, אך לפתע החופש שלי לעשות את הפעולה שנתפסת על ידי זניחה, קיבלה ערך חדש ומשודרג (מה שלא גרם לי להתחיל להתאפר יותר, אבל כן לזכור שאני חופשייה לעשות זאת).
    .
    בשיחות עם מטופלים/ות, ההולכים ומאבדים יכולותיהם (בשל גילם, או בריאותם) אני נתקלת פעמים רבות במצבים בהם אובדת לגמרי תחושת החרות האישית ובעקבותיה אובדות תחושות הערך העצמי והרצון לחיות. כמה חשובה לנו עצמאותנו התפקודית והמחשבתית וכמה קשה, לנוכח האבדנים הללו.. הדבר מתחדד אף יותר, כאשר סוף החיים הופך להיות נוכחות ברורה ומיידית.. 
    .
    זה נכון שברמה הקונקרטית, אותם אנשים, אכן חווים התמעטות של יכולותיהם הפיזיות ולעיתים הקוגניטיביות), אך אין זה נכון שאבדו כל חירויותיהם. גם בשבועות, בימים ובשעות האחרונות לחייו של אדם המצוי בהכרה, נתונה בידיו היכולת להחליט - כיצד יבחר להתייחס להתרחשויות. לעיתים, איננו מסוגלים לראות אותן, כמו אלה - המובנות מאליהן - בתזכורת שקיבלתי בביקור ב"נווה תרצה".. 
    .
    היבט נוסף של סוגיית החרות הפוגש אותי הוא הקונפליקט בין החופש כאידיאל נכסף לבין הבעתה שהוא מעורר ברובנו (גם אם לרוב, אנחנו מגבבים על הבעתה הזו ערימה עצומה של טיעונים רציונליים, כדי ליצור תשתית לוגית שתתמוך בצורך שלנו "לדעת" שהתנהלותנו נכונה ומושכלת - גבבה גבוהה עד כדי כך, שאיננו רואים עוד את הבעתה). 
    מה יש בהתרת מוסרות מיותרות שמעורר בנו את הצורך להיכבל? מהי חרות אמיתית/צרופה? מה מתוך הגדרת החרות האישית שלנו -פנטזיה ומבוסס על לטישת עיניים אל מה שחסר? מהו מחירה והאם אני מוכנה לשלמו?
    .

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/4/18 19:46:
      בדולח, "הלכתי" לחפש את השיר... עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי: עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי. ....... כן, כולנו מכורים למשהו, למישהו... לכולנו יש איזה בור רגשי שאינו ניתן למילוי (כך נדמה). לדידי, מידת החירות שלנו נקבעת ע"י מידת נכונותנו "להסתכל לעצמנו בלבן של העיניים", לגלות אט-אט את עצמנו כהווייתנו - על חזקותינו, חולשותינו, הזוהר והפאתטיות - על כל מה שאומר להיות בן/בת אנוש ... מידת המודעות שלנו לקיומו של הבור הזה, לאובייקט ההתמכרות ולאופן בו אנו משתמשים בו לשם ביטוי, או שיכוך הכאב שיוצר אותו בור... יש בהם כבר משום הרחבת חלקה של החירות בתודעתנו. מעבר לזה, נתונה לנו זכות הבחירה - האם נרצה לעשות את העבודה (הלא תמיד נעימה), הנדרשת על מנת להגדיל אף יותר, את מידת החירות שלנו?
        17/4/18 18:03:

      ר' יהודה הלוי כתב את השיר "עבדי זמן", בו הוא קובע שכולנו חסרי חירות ובעצם האדם במהותו עבד. כמובן שכל אחד הוא עבד למשהו אחר, אבל ככלל אנו עבדים, ואם אנו עבדים, אזי אנו חסרי חירות. ודבריך ותמיהותיך, הזכירו לי את השיר "עבדי זמן".

       

      רק אסב את תשומת ליבך למשפט "חיב אדם לראות את עצמוכאילו הוא יצא ממצרים", זה לא מקולמוסו של ריבק. אולי ריבק השתמש במשפט זה כמשל, אבל המקור הוא מחז"ל.

        17/4/18 12:13:
      רוב בני האדם לא יידעו מה לעשות עם החופש בהינתנו להם. שני הטקסטים שהעלית עוצמתיים.

      ארכיון

      פרופיל

      cassiopeia
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין