כותרות TheMarker >
    ';

    יוסי קווטינסקי כותב על הכל

    בלוג שנותן במה הן לצד העסקי והן לדעות שלי על כל דבר שרק אראה לנכון. מקום להביע הגיגים , מחשבות, דעות ועוד הרבה ובין השאר לספר על עיסוקי

    לכל המגיבים, אני מבקש להשתמש בגודל הפונט האחיד, לא אות שמנה, אות רגילה - כולנו שווים וכמו שאני כותב בגודל אות רגילה - אני מבקש מכולם - תכתבו בגובה העיניים באות הסטנדרטית ולא אות שונה. תגובות בפונטים שונים מוגדלים או שמנים - יוסרו, כולנו שווים ואין פה מישהו עם גדול יותר או שהוא שווה יותר

    0

    36 שעות שחורות. כמה רע, כמה עצוב. הלב נשבר

    0 תגובות   יום שלישי, 17/4/18, 13:16

    לפעמים באמת יש ימים שחורים ומה שהיה לי במשך ה 36 שעות האחרונות מייצג את זה במלוא מובן המילה.

    כבר משלשום אחר הצהריים נהיה לי מרה שחורה והרגשה רעה בגלל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שבו אנו מציינים את מותו של הדוד יוסף יעקב קוטינסקי שמצא את מותו בתאונת אימונים בשנת 1961 שדומה לאסון צאלים אבל... לדאבוני לא קיבלה את החקירה כמו צאלים או דומים לו.

    ביום ראשון החלטתי כי אני רוצה לפקוד פעם ראשונה אנדרטה שכונתית ששם מופיע שם הדוד ויצאתי למסע רגלי למקום בו היא נמצאת, האמת ידעתי עליה אבל אף פעם לא הלכתי לשם. יצאתי עם ג'קי כלבי והחלטתי שהמטרה היא להגיע לגן הציבורי שם יש את האנדרטה.

    הגעתי, מצאתי, כאבתי והאמת..... מחשבות מטורפות ובמיוחד שאתה פוגש שם את השם שלך שם וזה עוד יותר עושה פעימות לב מוגברות ואיכס בנשמה.

    אני חוזר הביתה אחרי סיבוב ארוך ואז בעצם הערב מגיע והזיכרון בחברי הטוב דימה עולה כי זה בעצם הלילה שבו הוא – היה הלילה האחרון שלו.

    אני יושב, בוהה בתמונות, מסתכל, נזכר ומקבל עוד פעם תחושה של דיכאון ורע לי בנשמה. המון מחשבות על תקופה של 15 שנים ביחד שנקטעה ברגע אחד שהוא.... באמריקה, עם המשפחה, והלך לישון .... בשיא פריחתו ולא קם.

    כתבתי לו מכתב ופרסמתי בפייסבוק שלו והעלתי לשם תמונות ובלילה עוד אחותי שלחה לי ציור שהיא הכינה עם תמונתו שבכלל הפך לי את הבטן לאנחות.

    בלילה לא יכולתי לישון ויצאתי לסיבוב ארוך לנשום אוויר וטיילתי סיבוב ארוך מאד על מנת לשחרר את עצמי קצת ואת הנשמה.

    בלילה כתבתי מכתב להוריו של החבר ושלחתי להם בדרך צ'ט הסקייפ והבעתי את ההזדהות איתם.

    בבוקר קמתי (יום שני) ועשיתי את שראיתי לנכון ותכננתי.

    הלכתי לכנסיית הקבר (החבר לא יהודי אבל נצר למשפחה יהודית והאמת חי פה בארץ ברמה של יהודי יותר מכל היהודים בישראל), הדלקתי שם נר לזכרו כמו שהוא עשה בזמנו שסבתו מתה, הדלקתי גם נרות בשם אביו, אימו ואחותו.

    משם, הלכתי לכותל, הנחתי תפילין, הרב של חבד שם נשא תפילת זיכרון וקצת רצה לשמוע עלי וסיפרתי לו על העבר שלי ובעיות הבריאות והוא גם בירך אותי ונשא תפילה לשלומי ולשלום משפחתי.

    אני חוזר הביתה, האמת המצברוח ירוד, בטטה אפשר לומר ואז כאשר אני מגיע...... אמא שלי שולחת לי SMS תעלה (אני גר כרגע לידם בדירה) ואז...... עם כל המזל הרע היא מספרת לי שחברה טובה שלהם, חברת משפחה שגם אני מעריך ואוהב, נפטרה.

    ואיך....

    הלכה לישון בלילה ולא קמה ושלחו מישהו לחדר שלה בדיור מוגן ומצאו אותה מתה.

    מזכיר משהו ? כן בהחלט

    כך גם היה עם החבר שלי, הוא בלילה שבין 15 ל 16 לאפריל שנה שעברה הלך לישון וכנראה קרה משהו בלילה, והוא נפטר ובבוקר היה אמור לצאת עם הוריו לטיול, הם התקשרו לתאם, לא ענה והגיעו לדירה ו.... מצאו אותו מת

    16 לאפריל המקולל.

    זה בכלל הרס המצברוח והשלים את יום הנאחס.

    בשש וחצי בערב הייתה לוויה בכלל פוצצה לי את הראש ובכלל...... זוועה לנשמה.

    ערב יורד בבית, אין חשק לכלום, ב 10 בלילה מירי רגב נתנה מנת זיקוקים עייפה בחזרה הגנרלית ואחרי זה אני מרגיש את הראש מפוצץ

    יצאתי לטייל שעה עם כלבי ג'קי, הראש בסבבת לגמרי, המחשבות על היום הנאחס הזה מטורפות ויותר מזה אני נמצא בפתח של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חושב על העליה להר הרצל, על זה שאני אהיה שם ומוצא את המצבה שם רשום השם שלי ובכלל... זה מפוצץ את הלב.

    וכך אחרי סיבוב ארוך והמון מחשבות וראש מטורף אני הולך לישון והלב שבור המוח מסובך מיום וחצי הזויים ועוד יום וחצי שעומדים לבוא ובכלל... מטריף את החושים.

    מה אגיד ומה אומר, הכל נאחס, הכל מגעיל, רע בנשמה ורע..... באופן מדהים.

    לא עשיתי לאיש רע, אז למה מגיע לי שבערב יום העצמאות במקום שאשמח אני במצברוח רע ושחור בנשמה ?

    חשבתי לעצמי שאני אם אהיה בחיים באפריל שנה הבאה, אמצא דרך לטוס במסע בזמן כך שאני אצא מהארץ ב 15 לאפריל ואטוס כך .... שאוכל לדלג על התאריך הזה באופן יצירתי.

    זה הפך להיות תאריך מטורף והזוי

    16.4.17 את חברי הטוב דימה

    16.4.18 את חברת המשפחה מלכה.

    ויותר מזה הזיכרון על הדוד שלא הכרתי אבל שאת השם על המצבה אני מכיר וזה עושה לי רע.

    מכל זה גם לא בא לי לצאת לבלות, לא בא לי כלום, לא בא לי לראות בני אדם בכלל מרגיש צורך להתרחק מהכל ויותר מזה גם שרואה את מצב הביטחון ודואג, שרואה את המדינה שלנו שמצד אחד היא ארץ זבת חלב ודבר ומופלאה  ומצד שני רואה "מנהיגות" אם אפשר לקרוא לזה כך שרק כושלת ומועלת בעם, אני מחפש לעצמי שבב של תקווה והאמת קשה לי למצוא כזה ולשמחתי ומזלי יש לי מישהו אחד שמצליח להחזיר לי פה ושם את החיוך וזה

    ג'קי הקטן, כלבי האהוב שמצליח במעט להחזיר לי את החיוך

    36 שעות שחורות

    36 שעות מתסכלות

    36 שעות שמביאות הרבה זיכרון

    36 שעות שמכבות את האור

    אבל אני מקווה שיהיה משהו שגם ידליק לי מכל הרע הזה אור חדש

    חייב להיות משהו כזה

    שיחזיר לי את החיוך ואת התקווה

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      יוסיקווטינסקי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין