כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    תפוז או המפגש הראשון שלי עם הארץ

    30 תגובות   יום שלישי, 17/4/18, 14:37

    "צריך שתהיה לך מולדת כדי שלא תזדקק לה",  מתוך "מעבר לאשמה ולכפרה" של ז'אן אמרי

     

    - - -

    השנה היא  1953, פולין, העולם אבֵל עדיין על לכתו של אבי האומות, שמש העמים, בבית דווקא הגיפו את הוילונות ושתו לחיים, מת יוזף סטלין, הצורר הגדול. אבא מנהל עכשיו חנות. כולם קוראים לו "אדון מנהל". לפעמים, אמא  מסייעת בידו, סגנית המנהל. אני בחנות, גם כן מסייעת, מתבשמת מריח התפוזים שבתיבת הפרי, שואפת אותו לקרבי, תפוזי Jaffa, מארץ-ישראל, אבא אומר, נדמה לי שאני שומעת גאוה בקולו, ששש... שאף אחד לא ישמע.

     

    לאט לאט אני קרבה לתיבת התפוזים, עולה על שרפרף, שעומד שם בשבילי, חשה בדגדוג בנחיריים, בשינויים החלים בעוצמתו הגוברת. ככה מדגדג לי בנחיריים גם כשבצק נאפה. מיד אגיע אל התיבה, אתמהמה לי להאריך את הרגע, לספוג, להספג.

     

    אחר- כך, כמו מבינה את גודל השעה והמעשה, אני מוציאה מהתיבה תפוז עטוף נייר פרגמנט כתום, מעבירה אותו מיד ליד, יראה להסיר את הנייר הדקיק, שלא יברח לי הריח.

    בזהירות, שלא אמות מעוצמת הרגע, אני מסירה את נייר הפרגמנט כמו מי שמוריד מכסה מסיר רותח, מגוללת וממוללת את הנייר באצבעותיי, שידבק בהן הריח, ומביאה אותו אל נחיריי, וחוזר חלילה, אני מכינה את נחיריי לשיא, לקודש הקודשים, לריחה של קליפת התפוז: תפוז ג'פה מארץ-ישראל.

     כשסוף-סוף הקליפה צמודה לאפי, אני מתמלאה גאווה, שהרחתי תפוז מארץ-ישראל, לא, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.

    - - -

    אני כבר בת עשר.

    "חיפה! רואים את האורות של חיפה!" אני מבדילה בין המילים, ודרגש הברזל, שאני שוכבת עליו, זע פתאום, כאילו התחשמל.  אחי הקטן מקפץ על המיטה, מרטיט את המזרון, כאילו לא היה המזרון, אלא המית לב.

    "הגענו!" הוא צוהל.

    אנחנו עדיין מפליגים, תנודות האניה מהפכות את מעיי, הבחילה נודדת מבטני לגרון, ראשי סחרחר,  גופי מרוקן.

     

    פתאום, טובל התא הקטן באור יום, ואני לבדי. לראשונה מזה שבועיים אין לי בחילה ואין לי סחרחורת.

    בבת אחת אני מזנקת מן המיטה, רצה אל הסיפון. כולם נקהלו שם. שמות של קרובים נזרקים לאוויר, מוטלים לעברו האחר של הרציף, וחוזרים משם מהדהדים, אחרים נותרים ללא מענה כמו איבדו את ההד. הכל קוראים במלוא גרונותיהם, מנופפים בידיים, מנופפים בחלקי ביגוד.

     

    מישהו מן הקהל שעל הרציף משליך תפוז אל הסיפון. עיני הנוסעים עוקבות אחרי מעופו. התפוז צונח למים בקול נפץ וברסיסים ניתזים. צף רגע ושוקע.

    "טבע, טבע בים!" ילד אחד על הסיפון מבכה אותו.

     

    בינתיים תפוז נוסף מושלך אל הסיפון, מתגלגל על רצפת העץ, הילדים שעל הסיפון מתגלגלים אחריו לתופסו, מי יתפוס ראשון. קובוש, אחי הקטן, רוכן על התפוז, מרים אותו, מנצח.

     

    "זה בשבילך," הוא אומר לי.


    "JAFFA” אני מחפשת את החותמת הסגולה שעל הקליפה, "JAFFA," אני לא מוצאת אותה, מה זה חשוב, תפוזים מארץ-ישראל, כמו בחנות של אבא, רק בלי חותמת ובלי נייר פרגמנט, לא אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע אותי.

    אני מקרבת את התפוז לאפי, מריחה ומיד מוסרת אותו לאדון  שיפמן, שעומד לידי, שיריח גם הוא.

     

    "זה תפוז?" אני שואלת אותו.

    "בטח," עונה לי אדון שיפמן, מקרב את הפרי הסגלגל לאפו, "תפוז בלי ריח של תפוזים," הוא מחזיר לי אותו, צוחק.

     

    שלושה תפוזים נוספים מושלכים אל הסיפון, נוחתים ליד רגליי. אני לא טורחת להרים.

     

    ולמטה, השיר הראשון שלמדתי בעברית עם הגיעי לארץ, למדתי אותו בעל פה, בלי להבין ממנו מלה

    ''

     

    ''

     

    כתבה:באבא יאגה


    (C)כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/4/18 12:27:

      צטט: barir 2018-04-23 08:10:31

      זכרונות מרגשים. תודה על השיתוף!

      ולך תודה, מרסיה, שהשתתפת וקראת

        24/4/18 12:26:

      צטט: תכשיט 2018-04-22 20:02:45

      תענוג לקרוא אותך...
      תודה רבה, תכשיט, "התנפחתי"...
        24/4/18 12:25:

      צטט: sbhsport 2018-04-22 17:32:11

      מעולה! שביל קליפות התפוזים הפרטי שלך. איפה הימים שבהם היינו מעצמה של ויטמין סי :)
      הם לא ישובו, לא, לא
        23/4/18 08:10:
      זכרונות מרגשים. תודה על השיתוף!
        22/4/18 20:02:
      תענוג לקרוא אותך...
        22/4/18 17:32:
      מעולה! שביל קליפות התפוזים הפרטי שלך. איפה הימים שבהם היינו מעצמה של ויטמין סי :)
        22/4/18 15:40:

      צטט: אהובהקליין 2018-04-22 08:22:07

       יקירה.

      חיוך

       יפה ובחן רב תיארת את כל ההתרחשות  בהגיעכם אל ארץ הקודש.

       

      נהניתי לקרוא ולהאזין לשיר היפהפה.

       שבוע טוב ובשורות טובות.


       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה, שמחה שנהנית לקרוא

        22/4/18 15:39:

      צטט: נומיקן 2018-04-21 21:07:33

      כל כך מרגש. את עדיין אוהבת תפוזים?
      הם אבדו את ריחם, נומיקו, מאז שהושלכו על הסיפון!

       

        22/4/18 15:38:

      צטט: רונית אברהם 2018-04-21 17:38:53

      כתבת מרגש ומקסים, ממש תסריט לסרט

      (עכשיו שאדרי עזב אותנו בטרם עת, אני מקווה שהקולנוע הישראלי לא יאסף עמו).

       

      ועוד משהו כל כך כואב שהדור הצעיר עוזב בכזאת קלות את הארץ שדורות רבים נכספו אליה. 

      והשיר? בעיני עפרה חזה היא אחת מזמרות הטובות ביותר שהיו לנו. וכן גם השיר. 

      תודה רבה!

      תודה רבה, רונית, אז כמובן, לא עפרה חזה שרה  את השיר, אולי אמצא את המקור, לא מצאתי אותו.. גם המלים פה, חוץ מהבית הראשון, שונות ממה שלמדתי כמו תוכי. אגב, את השיר למדה אותנו על האניה אחת מהעולות, שהיתה מורה וידעה עברית. היא גם זו שבמעברה, אחרי, שהסוכנות שכחה שאנחנו צריכים בית ספר,  כנסה את הילדים והלכה אתנו קילומטרים בחום נורא, כך אני זוכרת, לחפש בית ספר. אכתוב על זה פעם.

      על העזיבה גם אני מצירה, כי אני באמת יודעת מנסיוני, שיהודים מקומם אחד, אבל אני ממש לא שבעת רצון, כשאני רואה את מה שנעשה פה. יש מה לתקן וחייבים לתקן.

       

        22/4/18 15:25:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2018-04-21 15:14:55

      תודה! (קטיף תפוזים מתיש זכור לי בנסיבות נצלניות, ... אבל לא רוצה לקלקל. נולדתי כאן. נסעתי המון - בשירות המדינה, כילדה/נערה ועוד). עד לא מזמן הזדהיתי לגמרי עם מוחאי כף ישראלים בדרך חזרה, היום -פתוחה להפוגות...)
      מבינה לגמרי, מכבית, העליתי זכרון ונהניתי להתרפק עליו. עם כל שמחתי על החלום הזה שנתגשם, לא אחת היום אני חווה את שברו, ובשבר אני נוגעת לא אחת וליבי, ליבי ...וכל המלים הגדולות
        22/4/18 15:20:

      צטט: אלכסנדר מוקדון 2018-04-21 11:24:09

      מרגש ונוגע ללב , שבת מבורכת ומענגת
      תודה רבה, אלכסנדר, אם הגדול מתרגש, אווה, שווה
        22/4/18 15:19:

      צטט: ד. צמרת 2018-04-21 10:52:28

      אתם קבלתם תפוזים סוג א' ואנחנו תמיד אכלנו תפוזים בררה. פעם ראשונה שאני שומע שקיבלו את העולים החדשים עם תפוזים.
      נכון, אבל לסיפון האניה זרקו גם כן בררה, אבל זה היה מרגש, עד שתפסנו שאין להם ריח
        22/4/18 15:18:

      צטט: ארנה א 2018-04-21 08:59:02

      אלוהים, הצלחת לרגש. זה הכתיבה? זה ריח התפוז והמגע החושי בו? זה השיר שבסוף? מי שחווה כך, זכה באבן יסוד בלתי נשכחת.
      תודה רבה, ארנה, לא אני, התפוז, ללא ספק, התפוז!
        22/4/18 15:16:

      צטט: דוקטורלאה 2018-04-21 07:38:32

      אני נולדתי כאן. (אמי הגיעה לארץ בת ארבע) ובכל זאת כל מה שכתבת הוא רלוונטי לי. הכיצד? נתחיל בתפוזים - אבי הגיע לפלשתינה ודבר ראשון רכש לעצמו קילו תפוזים. בגולה המשפחה קנתה מעט תפוזים וכל ילד קיבל כמה פלחים. המקום הזה היה בשביל אבי ארץ התפוזים. כל חייו כאן הוא אכל מהם, והרבה. באשר לשירים - אנחנו למדנו אותם בבית הספר והרבינו לזמר אותם בכל הזדמנות. כאשר קראתי את דבריך הרגשתי ממש בבית.
      מבינה את אביך, תפוז באירופה של פעם היה "תפוח זהב", קרי, משהו לא נגיש, שהיה יקר המציאות ואפשר היה לחלום עליו.
        22/4/18 15:14:

      צטט: יצחק. ב 2018-04-20 19:16:24

      כי תודעתך היום שונה לגמרי מזו שהיתה אז. על אף שהזכרון עדיין קיים.
      תודה, יצחק. ללא ספק, אני אוהבת ושמחה שיש לי מדינה, כי אני יודעת כמה גרוע בלעדיה, במקביל אני עצובה וכעוסה על הרבה דברים בה.

       

        22/4/18 08:22:

       יקירה.

      חיוך

       יפה ובחן רב תיארת את כל ההתרחשות  בהגיעכם אל ארץ הקודש.

       

      נהניתי לקרוא ולהאזין לשיר היפהפה.

       שבוע טוב ובשורות טובות.


       בברכה

       אהובה.

        21/4/18 21:07:
      כל כך מרגש. את עדיין אוהבת תפוזים?
        21/4/18 17:38:

      כתבת מרגש ומקסים, ממש תסריט לסרט

      (עכשיו שאדרי עזב אותנו בטרם עת, אני מקווה שהקולנוע הישראלי לא יאסף עמו).

       

      ועוד משהו כל כך כואב שהדור הצעיר עוזב בכזאת קלות את הארץ שדורות רבים נכספו אליה. 

      והשיר? בעיני עפרה חזה היא אחת מזמרות הטובות ביותר שהיו לנו. וכן גם השיר. 

      תודה רבה!

      תודה! (קטיף תפוזים מתיש זכור לי בנסיבות נצלניות, ... אבל לא רוצה לקלקל. נולדתי כאן. נסעתי המון - בשירות המדינה, כילדה/נערה ועוד). עד לא מזמן הזדהיתי לגמרי עם מוחאי כף ישראלים בדרך חזרה, היום -פתוחה להפוגות...)
        21/4/18 11:24:
      מרגש ונוגע ללב , שבת מבורכת ומענגת
        21/4/18 10:52:
      אתם קבלתם תפוזים סוג א' ואנחנו תמיד אכלנו תפוזים בררה. פעם ראשונה שאני שומע שקיבלו את העולים החדשים עם תפוזים.
        21/4/18 08:59:
      אלוהים, הצלחת לרגש. זה הכתיבה? זה ריח התפוז והמגע החושי בו? זה השיר שבסוף? מי שחווה כך, זכה באבן יסוד בלתי נשכחת.
        21/4/18 07:38:
      אני נולדתי כאן. (אמי הגיעה לארץ בת ארבע) ובכל זאת כל מה שכתבת הוא רלוונטי לי. הכיצד? נתחיל בתפוזים - אבי הגיע לפלשתינה ודבר ראשון רכש לעצמו קילו תפוזים. בגולה המשפחה קנתה מעט תפוזים וכל ילד קיבל כמה פלחים. המקום הזה היה בשביל אבי ארץ התפוזים. כל חייו כאן הוא אכל מהם, והרבה. באשר לשירים - אנחנו למדנו אותם בבית הספר והרבינו לזמר אותם בכל הזדמנות. כאשר קראתי את דבריך הרגשתי ממש בבית.
        20/4/18 19:16:
      כי תודעתך היום שונה לגמרי מזו שהיתה אז. על אף שהזכרון עדיין קיים.
        20/4/18 14:16:

      צטט: יצחק. ב 2018-04-19 20:12:54

      געגוע לריח הילדות, שהיה ולא יהיה עוד.
      כן, ולמה שלא יהיה פה עוד

       

        19/4/18 20:12:
      געגוע לריח הילדות, שהיה ולא יהיה עוד.
        19/4/18 12:37:

      צטט: גילהסטחי 2018-04-18 17:35:26

      אוהבת את רגעי הזמן של הילדות שמסופרים ממרחק הזמן. תמיד הזכרונות מלווים בניחוחות, צלילים ולב נרעד.
      מה שנכון, ראשוניות

       

        19/4/18 12:36:

      צטט: א ח א ב 2018-04-18 16:29:05

      "חיפה! רואים את האורות של חיפה!
      ראו
        18/4/18 17:35:
      אוהבת את רגעי הזמן של הילדות שמסופרים ממרחק הזמן. תמיד הזכרונות מלווים בניחוחות, צלילים ולב נרעד.
        18/4/18 16:29:
      "חיפה! רואים את האורות של חיפה!

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין