כותרות TheMarker >
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    אתי דורון (מינימקסי), כבר לא איתנו

    10 תגובות   יום שישי , 20/4/18, 01:50

    ''

     

    כואב, כואב כול-כך...

    זה עתה נודע לי על מותה של אתי דורון.

    .

    לגרעין הקשה של פעילי האתר "קפה דמרקר" אתי הייתה ידועה בניק, מינימקסי.

    יצא לי לפגוש את אתי מספר פעמים, מיום שהכרנו ב"קפה", אבל התקשקשנו הרבה בטלפון...

    קולה היה רך, איטי, מעושן-משהו. כמעט מהפנט.

    היו לה דעות מוגדרות, היא הייתה נפש חופשייה ובכול רגע נתון נדמה היה שהיא עומדת לפרוש כנפיים, ולעוף.

    לאתי הייתה חנות צעצועים ברח' קינג ג'ורג', תל-אביב, חנות שעשתה לעצמה שם במשך השנים, חנות קטנה ומטריפה.

    "טויסים", כך קראה לחנות.

    בשמיעה ראשונה לא ירדתי לסוף הרעיון, לשם הזה.

    נו באמת!!!, Toy יחיד באנגלית ותוספת הרבים בעברית, סים..., סנטה בי בקולה המעושן.

    זאת חנות מופלאה, שיצא לי לבקר שם כמה פעמים. צעצועי וינטאג' מהממים עשויים מעץ, מתכת ופלסטיק. משחקי קופסא נוסטלגיים, משחקי חשיבה נהדרים, בובות בד מדהימות ועוד ועוד...

    תגידי..., אף אחד לא העיר לך על השם המשונה הזה?, שאלתי אותה פעם, ברגע נדיר של אומץ.

    ומכיוון שהקלפים בינינו תמיד היו פתוחים, היא ירתה לעברי את אחד ממבטיה החודרים, אך הוא היה רך כחמאה שעמדה בשמש.

    כך הבנתי את גורלו של מי שתהה על שמה של חנות הקסמים הזאת שלה וגם..., לתהות על גורלו המר אם ירתה לעברו את מבטה הרושף.

    היו לה עיניים שחורות כפחם שהיה בהם ניצוץ נפלא, אלא אם נדרשה להעמיד מאן-דהוא על מקומו...

    לפני כמעט עשור חגגתי יום-הולדת 50 באיזה מועדון בת"א.

    מכול החברים שהגיעו לחגוג איתי, ובאו הרבה - קיבלתי "רק" שתי מתנות: משה לביא הביא לי CD של בוב דילן (בחירה לא מוצלחת במיוחד...), ואתי הביאה לי סוכריית סוס צבעונית, נו אתם יודעים..., כמו הסוכריות של פעם, וינטאג'...,

    אתם בטח צוחקים..., כן, גם אני צחקתי למראה הסוכרייה, אבל מבט מהיר של אתי העמיד אותי חיש על מקומי וגם על כוונותיה, וינטאג'-כאילו...

    במשך כול הערב שמרתי על 2 המתנות, ובעיקר על הסוכרייה, בחירוף-נפש, מה שדי הצחיק את חבריי...

    בכול נדודיי בשנים האחרונות, סביר היה להניח שהייתי מאבד אותה, את הסוכרייה..., אבל זה לא קרה. ומהו המקום הטוב ביותר לשמור על מתנה שכזאת אם לא אצל..., אמא.

    גם אמי די צחקה כאשר ראתה את הסוכרייה ואז סיפרתי לה על אתי ועל סוג הקשר שהיה לנו.

    זה טוב, כשיש כזאת חברה..., אמרה לי אמא.

    כזהו היה הקשר בינינו: מעולם לא ניסינו לפתח אותו מעבר לכך.

    אצל שנינו הבשילה ההכרה שכך נועד להיות הקשר וטוב שכך. היינו פטורים

    מייסורי-נפש ומייסורי-מצפון שמא/פן/אולי נאמר מילה שאינה במקומה, יכולנו לומר זה לזו וזו לזה את כול העולה על רוחנו, מבלי להצטרך למחול ואו לסלוח אם הייתה באמירה מסויימת משום דבר שאחרים אולי רואים בו, עלבון. נהפוך הוא, היינו צוחקים..., ואם קול דיבורה של אתי היה מהפנט הרי שצחוקה היה..., אין לי דרך לתאר..., אבל הוא היה מדבק.

    אחת הפגישות הראשונות שלנו פנים-אל-פנים הייתה בבית-קפה הסמוך לחנות הקטנה והמטריפה שלה, כי שם הייתה פינה מכובדת למעשנים, ואתי עישנה כמו קטר...

    כאשר הסתיימה הפגישה הניחה לפתע אתי את ידה על ידי...

    יש לי בקשה, אמרה בשקט ובמבט חודר.

    בוא..., ולעולם לא ניפרד!, ביקשה ממני.

    כבר אז היה ברור לשנינו שאופי הקשר יישאר כפי שהוא ובכול זאת, נדהמתי.

    איך אפשר, תהיתי. איך אפשר שלא להיפרד כדרכם של בני-אדם?, בלי לומר "להתראות" או "נשתמע" ואולי מילות קלישאה המיועדות למעמד מעין זה?, או אפילו, אלוהימים אדירימים – איך להיפרד ללא חיבוק?!!! (שיטטט..., ואני הרי אוהב חיבוקים!!!).

    נו טוב..., רק חיבוק. הסכימה אתי.

    תחשוב על זה, היא אמרה לי, זאת תהיה בעצם פגישה נ-ו-ר-א ארוכה, כיף, לא?

    וזהו, בעצם!

    מאז אותה פגישה מעולם בעצם לא נפרדנו, לפחות לא כדרכם של בני-אדם.

    עכשיו..., עוד מעט שתיים אחרי חצות של יום חמישי ואני יושב ונתלה בכול מילה..., אולם מחשבה מסויימת מקלה על הכאב והעצב הבלתי-נתפס:

    מישהו אמר פעם שאדם לא באמת מת אם ממשיכים לדבר עליו אחרי מותו ובאיזו שיר הייקו אחד נאמר שאין הפרידה אלא פגישה חדשה, אבל במקרה שלנו - משום שכה טרחנו לעולם לא להיפרד, איני נצרך להיפרד ממנה, עכשיו

    ''

    .

    .

    .

    שיר..., ובכן,

    קודם לכן, הערב, העליתי בפייסבוק את Hang on to a Dream של טים הארדין בגרסאות כיסוי שונות. עוד לא ידעתי על מותה של אתי...

    אני לא מחפש משמעות מסויימת בכול השיר..., אולי רק בכמה שורות ותו לא, אבל הכול בעצם מתנקז לשורה הראשונה, לפתיחה:

    What can I say, she's walking away, From what we've seen

    מה אוכל לומר, היא הולכת מכאן, ממה שאנו רואים...

    .

    הביצוע כאן, ביצוע יפהפה של פיטר פרמטון.

     

     

         

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/4/18 19:52:
      עצוב... כתוב מרגש עד דמעות...
        22/4/18 12:20:
      הגבתי בפיסוש אבל לטובת אלה שלא חברים שלנו שם פ כתבת נפלא כאן.
      אוי... אוי. עצוב. מול הצער הזה המילים כושלות .
        21/4/18 03:28:
      אישה מיוחדת עצוב כל כך:(
        20/4/18 21:49:
      מצטרף לתנחומים ולמלותיך היפות והכואבות. אנחנו (משפחתנו) הכרנו את אתי והחנות מזה עשורים. היה בה משהו מיוחד ומרגש. בלכתה נעלמה נוכחות קסומה שליוותה את שכונתנו כל השנים. מאוד מצער וכואב.
        20/4/18 20:00:
      אנחנו נאספים לזרועות החיים ואחר כך נאספים לזרועות המוות. אין לי מילות ניחום לקשר מופלא ולאשה מדהימה.
        20/4/18 19:43:

       

      ברוטוס:    לא היכרנו אותה אבל אנחנו מרגישים שאנחנו מתאבלים על לכתה ביחד אתך, חבר

       

       

      נטוס:       אדם נותר בחיינו כל עוד אנחנו ממשיכים לזכורותו. ברגע שאין זוכרימותו אלו שהיכירו אותו, גם אם קראו רחוב על שמו, הוא מת


      ..

        20/4/18 18:33:
      כמה קשה לאבד חברה! משתתפת בצערך, בועז
        20/4/18 18:01:
      בועז - לא הכרתי - כל כך יפה כתבת ש...הכרתי עצוב כל כך - יהא זכרה ברוך
        20/4/18 16:04:
      וואוו איזה הספד עצוב מנחמת משתתפת בצער

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי