כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חוויות בחינוך

    מחשבות ורעיונות שעולים מתוך חוגים, סדנאות ומפגשים עם ילדים והורים.

    0

    איך יצאתי ככה?

    3 תגובות   יום חמישי, 3/5/18, 18:55

    הרבה אנשים שואלים את השאלה הזאת, עם כל מני משמעויות, לא כולם חיוביות. כמובן שזאת שאלה מורכבת, מה ומי הופך אותנו למה שאנחנו. כרגע אתייחס להיבט אחד מהאישיות שלי שהיום הוא כמעט מובן מאליו.
    spoiler alert - למי שמכיר אותי חלק מהסיפור עלול להישמע לא אמין, אבל הכל אמת.
    אני זוכרת שבילדות אמרו שאני רואה את הכל בשחור-לבן, מתקנת כל טעות קטנה ומקפידה על כל דבר. כזאת שאוכלת כריך בשורות ישרות והמילה "בערך" לא באוצר מילים שלה. היום אני זורמת. לא בדברים שיכולים לפגוע באחרים חו"ח, אבל הבנתי שלרוב לא יקרה כלום אם אנחש, אנסה או אעשה מה שנכון בשבילי. איך ומתי חל השינוי הזה?
    תמיד היה לנו פסנתר בסלון (האגדה מספרת שההורים שלי קנו פסנתר לפני שקנו ספה, כי לאמא שלי זה היה יותר חשוב). בגיל חמש התחלתי לנגן. כתבתי שירים פשוטים וגם למדתי לקרוא תווים. היה לנו ספר למתחילים וניגנתי את מה שהיה כתוב בו. בגיל שבע שלחו אותי לשיעורי נגינה. במשך 10 שנים למדתי פסנתר קלסי והמורים אמרו לי מה ואיך לנגן. הכל כתוב בתווים - דינמיקה, הפסקות, מהירות, ואם זה לא כתוב המורה מוסיפה הערות בעפרון. אהבתי נגן, חלמתי להיות פסנתרנית, התאמנתי הרבה ולפי ההוראות ומאוד נהניתי מזה.
    גם בביה"ס פעלתי לפי הכללים. במבחנים ידעתי לבחור את התשובות שהמורים חיפשו. הייתה לי תדמית של חנונית. מכירים את השאלות האלה,  "תכתוב את דעתך ותנמק" ומבטיחים שזה בסדר אם לא תסכים עם המורה כל עוד יש לך נימוקים חזקים?  אל תעשו את זה. תמיד כתבתי את הדעה והנימוקים של המורה וקיבלתי ציון גבוה, במקום לכתוב את דעתי ולהתווכח עם המורה אחר-כך, כמו התלמידים האלה שחשבו שיש להם סיכוי לנצח.
    ואז, אי שם בחטיבת ביניים, אני וכמה ילדים בשכונה הקמנו להקה. התחלנו לנגן שירים פופולריים,  לפעמים מתווים ולפעמים משמיעה. הבנו שגם אם ננגן מתווים זה לא יהיה ממש נכון. פתאום גיליתי שמוזיקה היא לא מדע מדויק, היא בכלל לא מדע. היא אמנות, עם חופש הביטוי שמגיע איתה. יכולתי לנגן כמו שאני מרגישה. התחלתי להלחין, לא שירים פשוטים כמו שכתבתי בילדות, יצירות עם מילים וליווי שביטאו רגשות של נערה. מצאתי את הקול שלי ואת המקום שלי בעולם.  והשמיים לא נפלו. אבל אני צמחתי. עד היום אני הולכת בדרך שלי, דרך של  "בערך", "אולי", "לדעתי" ו"אנסה".  אלה לא ביטויים של חוסר בטחון, הם ביטויים של אנשים עם מספיק ביטחון להסתכן ולטעות, ולאפשר גם לאחרים ללכת בדרך שלהם. 
    כל יום אני פוגשת אנשים בלי הביטחון הזה, ילדים שחוששים לנסות ומבוגרים שחוששים לאפשר להם. אם אתם או מישהו שאתם מכירים מרגישים ככה ורוצים לפרוץ את המחסום הזה, אשמח אם תמלאו את השאלון הקצר כדי שנבדוק אם אוכל לעזור לכם לעשות את הצעד הראשון.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/5/18 07:54:
      האופי האנושי הוא תהליך, אין הוא מגיע מוכן ומושלם עם האדם אפילו האדם המבוגר. בתהליך התגבשותו ישנם צדדים שונים. התנהלות התלמיד בבית הספר היא פרק חשוב ממה שיאפיין אותו בבגרותו. אני מאמינה שיש וואריאציות רבות בטיב האופי האנושי, והן ממשיכות ומופיעות גם אחרי סיום כל תהליך הלימודים.
        7/5/18 01:06:
      או שלא הבנת אותי, או שלא הבנתי אותך. כדי להיות בעל אופי ודעה נדרש בטחון עצמי, שמגיע מתוך הגילוי שאין דרך אחת נכונה, לכן מותר לנסות ולטעות. בתי ספר עדיין מחנכים נגד הרעיון הזה, ומי שהולך בתלם מוגדר כחכם ומוצלח.
        5/5/18 12:35:
      אני לא חושבת שזה עניין של בטחון עצמי, אלא ההבנה שציונים מגדירים את ההישג, והחינוך לרָצות כערך, ולא להיות בעל אופי ודעה ולהמציא את הגלגל.

      ארכיון

      פרופיל

      pianokara
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין