כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      11/5/18 10:30:
    צילום דיוקנו של חיים דובזינסקי זכרונו לברכה בן דודתי הצעיר. נפל בן 22 שנים בלבד במלחמת ששת הימים 1967, עילוי במקצועות ריאליים סגן סמ"פ בגדוד חי"ר מוצנח 890 בזחל המוביל מול עלי מונטר בשערי עזה. שמן על פנל 40X50 הצילום דהה ואינו נאמן לצבעי המקור. יהי זכרו ברוך
    0

    העלייה לרגל

    1 תגובות   יום שישי , 11/5/18, 10:12

    http://cafe.themarker.com/image/1215105/

    ונג שבת" היה כינוי למוסף בקול ירושלים אם אינני טועה. אני מעלה לעונג שבת את אחד הסיפורים הקצרים הראשונים ביותר שלי, בגוף ראשון ובתיאור מדויק של קורותיי בפרק הזמן הקצר המתואר בעלילה.

     

    העלייה לרגל

     

    כמדי בוקר סמוך הייתי אל שולחני לפת שחרית כאשר העיתון פרוש לפני. חלפתי על הכותרות בעודי לועס. דפדפתי למעשה במעט מאוד עניין. חדשות מרעישות לא אירעו בעשרים וארבע השעות האחרונות. חלפתי על צילומים שונים, פרסומות מייגעות ומכאן התייגעתי. באדישות הוספתי את העיתון המקופל לערמה שהחלה להצטבר בפינת השולחן.

    עבודה רבה המתינה לי אך התלבטתי עדיין, נותר על מקומי. כתבה מסוימת שהתפרסמה במוסף סוף השבוע האחרון של אחד העיתונים, הטרידה את מוחי, הציקה לי. קמתי ממקומי והחילותי מחטט בערמת העיתונים ולאחר ששלפתי את אותו מוסף, קראתי את הכתבה המסוימת הזו שוב ושוב.

    מדובר היה בבעל גלריה ידוע, ליברל, פטרון של אמנים, טיפוס רציני שמזיז דברים. כך מכל מקום ניתן היה להתרשם מהכתבה הזו. מאחר וגמלה בי ההחלטה לפנות אליו, לא מיהרתי לסטודיו להתנחל מאחורי הכן, דחיתי עבודותיי לפי שעה. לאחר שטרחתי מעט מצאתי את מספרו בספר הטלפונים וחייגתי אליו, אף בטרם ניסחתי לעצמי את מלות הפתיחה בהן אפנה אליו.

    הקשר נוצר והצגתי עצמי ובטרם היה הלז מסוגל לענות, הסברתי לו כיצד הגעתי אליו בפשטות, גם לא חסכתי ממנו מחמאות ושבחים; בחוצפה שכלל לא אופיינית לי הצעתי לו לראות את עבודותיי. לא עלה כלל על דעתי להזמינו אליי לסטודיו אלא הצעתי שאביאן אליו. להפתעתי נענה בחיוב שהרי לא היה עליו לטרוח כלל, מלבד להקצות לי מספר דקות שיסתכמו לכל היותר במחציתה של שעה. קבענו מועד, או נכון יותר לומר הוא קבע מועד ושעה, ובזאת הסתכם העניין הקצר לשמחתי הרבה. אולם מוקדם היה לשמוח, עוד סייג אחד מהסייגים הרבים בהם נוהג אני לכבול עצמי. לא יכולתי למרות זאת, לבלום את התרוממות הרוח בה נתקפתי – שיחת טלפון קצרה אחת! פניתי לסטודיו וחזרתי לציור המותחל שעל הכן במשנה מרץ – ובסופו של אותו יום הייתי מרוצה בהחלט מהתוצאות.

     

    התנהלתי במורד הרחוב עמוס לעייפה. אולי לא היו אלה צרורותיי שהכבידו עלי, כמו מטען הספקות אשר החלו לכרסם בי. סף הגלריה אינו עדיין סף ההצלחה! לו גם ילך הכל למישרין, עוד דרך ארוכה לי – הזכרתי לעצמי בתוכחה, ממריץ עצמי להשלים את כברת הדרך ליעדי.

    הגלריה מחוז תקוותיי לא הייתה אלא דירת מגורים בעבר, שקירותיה הפנימיים נפרצו בחלקם. הכניסה הייתה צדדית מהחצר, ואת הבעלים זכיתי לראות עוד בלכתי בחצר מבעד לחלונות הנמוכים שהגיעו לגובה ברכיי – דירת מרתף הייתה זו. מכל מקום הגלריה עצמה הייתה מאורגנת היטב, על הקירות תלויות היו דוגמאות מאוסף הגלריה ופינה מאחורי מכתבתו הרחבה והגדושה בקטלוגים ישוב היה הבעלים. איש בעל קומה ממוצעת בגיל העמידה, שנות החיים שהעביר ניכרו היטב על פניו החרוצים.

    "בוקר טוב!" פתחתי בחיוך מאולץ מגייס את כל מרצי ומשאביי לטובת העניין.

    "בוודאי זכור לך שמי... קבענו להיום לשעה זו... טלפונית בשבוע שעבר..."

    הוא לא זכר כמובן אדם עסוק, הציץ ביומנו. "אכן..." פסק מאתר את הרישומים אודות הפגישה עמי ביומנו, "תזכיר במה דברים היו אמורים... אהה... כן אני סבור שאני מתחיל להיזכר..."

    טיפוס בהחלט סימפטי, אדיב עד כמה שהספקתי להתרשם ברגעי הפתיחה של פגישתנו. אם כי הטקטיקה המתוחכמת הזו של זיהוי בשלבים, לא נשאה חן בעיניי. מי כבר יכול היה לבקרו בשעת בוקר זו של יום חול, מלבדי? עליי כמובן להתאמץ להזכירו, לפרט את השיחה ונושאה, את מאוויי, משאלות לבי בשלב זה, בעוד הוא שוקל ומעריך ויתרונו עליי הולך ומאמיר. אין עסקים וסימפתיה דרים ככפיפה אחת מסתבר. וכי מה, הרי צריך הוא לרכוש בזול כדי למכור "במחיר סביר". יש שכר דירה שצריך לשלם מדי חודש עבור הגלריה הזו במרכזה של העיר, במרכז חיי האמנות שבה, הוצאות נוספות של אחזקתה, טלפונים, חשמל, הוצאות אירוח. ומלבד זאת פרטים רבים נוספים שאינם ידועים לי די צורכם כמו פרסום ואין להתעלם מרמת חיים נאותה שאדם שכזה סבור שעליו ועל בני ביתו לקיים.

    מכל מקום אלו הן בעיותיו גם אם הן רק פרי דמיוני, לא את בעיותיו באתי לפתור. לפיכך בלא להמתין לבקשתו התרתי את חבילתי והחילותי לערוך את העבודות אשר הבאתי עמי לאורך הקיר מול מכתבתו.

    בעל הגלריה קם ממקומו ועבר לפני התמונות, אף קרב וכרע לפני הקטנות שבהן, על מנת להבחין טוב יותר בפרטיהן.

    "עבודות נאות", פלט מבלי בלא חשש, מסגיר מראש שאין בדעתו להתייחס אליהן מעבר לאמירה אדיבה זו. " לא גיבשת לעצמך סגנון אחיד עדיין." הוסיף תוך כדי סקירתן.

    "למה אתה מתכוון בדיוק?" שאלתי בתמיהה, לא היה ברור לי לחלוטין לקראת מה הוא חותר. שמא שינה דעתו והחל במיקוח מקדים.

    "אתה מתפרש על נושאים רבים מדי, משתמש בטכניקות שונות. אין כל סימן שיצביע בבירור שכל העבודות הללו הן של צייר אחד בודד."

    הוא אכן החל במיקוח מסתבר, אולם לא מיקוח שראוי להקדיש לו תקווה רבה. כלומר לו הייתי מציע לו להפקיד במוסדו תמונה או שתיים לניסיון, לראות כיצד קהלו יגיב עליהן, הוא לא היה מתנגד אני מניח. אם כי גם על הצעה נדיבה שכזו – או נכון יותר תחינה לרחמיו, היה נעתר לבסוף... והתמונה או השתיים היו אבודות מבחינתי. או שמא אני משלה עצמי והוא בסך הכל מנסה לעודדני, למרות שאין התמונות כלל מניחות את דעתו. אולם החלטתי שלא להסתפק בסברות, אלא הוספתי לשאול כדי להבין במה דברים אמורים.

    "מה הקשר בין נושאים או טכניקות לסגנון? יש ציירים שעוסקים גם בפיסול, בקרמיקה או אפילו בצילום, היית מגדיר אותם בחסרי סגנון?"

    "נכון, בנקודה זו אתה צודק." השיב ללא היסוס. "אולם כאשר אני מסתכל בשתי תמונות שלך, צריך להיות ברור לי לחלוטין שהן שלך ולא של שני ציירים שונים, מבין?"

    זהו, איש המקצוע פסק את משפטו השטחי, משפט של אדם שלא אחז מכחול מימיו. או לכל היותר ניסה והתייאש מייד. ואדם זה ועוד לא מעטים כמוהו קובעים את הכללים בתחום זה מסתבר.

    "אני יכול לקחת אותך עוד היום לבקר בתערוכת אבסטרקט קבוצתית, של מיטב ציירי הארץ בתחום עלום ונסתר זה. התערוכה הזו מתקיימת עתה בימים אלה, לא הרחק מהגלריה שלך.אני יכול להבטיחך כי אם לא תתאמץ לזהות את חתימת שמו של כל אמן ואמן בפינת התמונה, או לא תבחין מתחת לתמונה הנושאת את שמו – אתה עלול לטעות או להשתכנע שזו תערוכת יחיד ולא תערוכה קבוצתית. אז אתה מדבר אתי על סגנון!?! אתה לא מכיר במידה מספקת את עבודותיי, זאת הייתי אומר ההגדרה הנכונה!" פני להטו הזיעה ניגרה מבתי שחיי על צלעותיי והיה ברור לחלוטין שמעדתי. לא הייתי צריך לגלוש לעימות המיותר הזה, ואם היו סיכויים כלשהם לזכות בעתיד בהתייחסות כלשהי מאדם כמותו, הרי שהחמצתי אותה סופית. קבעתי אתו פגישה והפכתי אותה למיותרת במו ידיי, או נכון יותר במו פי. באותה מידה של קלות בה יצרתי את הקשר עמו כך גם סתמתי את הגולל על המשך היחסים עמו.

    להפתעתי הוא נתלה במשפט האחרון שלי, אולי כדי לסיים פשוט את הפגישה המאולתרת הזו. הרי לא היה לו כל עניין לשמוע דעות כה מנוגדות לשלו, ואולי אף הטפות מוסר, ועוד ממי...

    "נכון איני מכיר את עבודותיך כלל וזהו שורש הבעיה. אני מייצג רק ציירים ידועים, ולמעשה רוב העבודות באוסף הגלריה הן של אמנים שאינם בין החיים יותר. קשה מאוד לסחור בעבודות של מתחילים שהרקע שלהם כלל לא מוכר לקהל המינויים של הגלריה שלי."

    האם עליי להתאבד לדעתו, ניסיתי לנחם עצמי באירוניה. כמו אותו יהודי שהגיע לפריס וחתך לאחר זמן מה את וורידיו בסטודיו שלו, תוך מריחת דמו על הקירות. במעין צעד נואש לקראת האלמוות. לא אין לי כל כוונה כזו.

    אף שהמתין בקוצר רוח להסתלקותי, נפרד ממני בעל הגלריה כמכר וותיק, ללא שמץ של טינה. רשאי אני לבקרו בכל עת שארצה טען, שעה שארזתי שוב את עבודותיי. וברגע שסיימתי נטלתי את החבילה בידי, מיהר ללוותני, דוחק אותי קלות לעבר הפתח.

    יצאתי לרחוב לחום הקיץ של שעות הצהרים, בתחושת בדידות ואכזבה. מעט התקוות שהיו לי, התפוגגו. וכך נעתי ברחוב הצר הנטוש כמעט מאדם, מיצר על הזמן שהלך לבטלה.

    האם אכן החמצתי הזדמנות? ולו גם היו תוצאות הפגישה אידיליה מלאת הבנה, האם היו התוצאות שונות? התקשיתי להאמין. מאידך עצם הפגישה עם אדם שכזה אשר תופש ללא ספק עמדת מפתח חשובה בתחום זה, גם מכך אני מפיק תועלת מסוימת. לא רבה ובוודאי חסרת משמעות באם אחדל לראותו, לעולם אין לדעת... הרהרתי תוך כדי מאמצים להצדיק ביני לבין עצמי את המסע המיותר הזה.

    אולם הרי עד לשעה אחת מועד נעילתן של הגלריות נותרו כשעה ומחצה בקירוב, ומאחר ואני מצוי באזור משופע במוסדות מעין אלה, החלטתי להרהיב עוז ולהיכנס לעוד מספר מקומות דומים, מבלי להתייחס מראש לתוצאות. להציג לאנשים האלה, בעלי ההשפעה, קובעי הטעם הציבורי, את עבודותיי שנשאתי עמי.

    בחרתי באקראי בגלריה הראשונה שנזדמנה לי ברחוב הבא – ונכנסתי.

    ליד השולחן שניצב סמוך לפתח, ישבו שני גברים שקועים בשיחה מעמיקה. עמדתי בסבלנות לידם והמתנתי שיואילו להבחין בנוכחותי. השיחה עסקה להפתעתי במניות ושעריהן לאותו יום. העפתי מבט סביב. אולם בודד היה זה ואת קירותיו גדשו רישומי עירום נשי בפחם וטוש.

    לפתע השתתקו השניים והאחד מהם הבעלים ככל הנראה זקף את פניו לעומתי:

    "כן, במה אני יכול לעזור לך?"

    "רציתי להראות לך רישומים שלי", אמרתי, מגיש לו רישום בפחם של דיוקן נשי. הבעלים נטל אותו לידיו במלוא כפותיו, עוטף את המסגרת משני צדדיה ומטביע את חותם אגודלו על הזכוכית. קרב אותו קמעה לפניו, אך מאום לא היה ניתן לקרוא בהם. לאחר שניות מספר החזיר אותו לי.

    "יש לך דברים כאלה?" שאל מורה בידו האחת על קירותיו. "אם יש לך, תביא ונוכל לדבר." ובזאת חתם את דבריו ופנה שוב אל מכרו, מחדש עמו את השיחה שנקטעה.

    תם העניין, לא הוספתי להתבונן בפתחי גלריות ואוספיהן. נעתי מחיש את צעדיי, פוטר עצמי מהמשימה הזו שנטלתי על עצמי הבוקר, מהמגעים, מיוחדים ככל שיהיו, מהתועלת המרובה כביכול שעמדתי להפיק - מתנער מאשליותיי, ומתמרן עם מטעני בין המון האדם הצפוף ברחוב הסואן אליו נקלעתי. חשתי לתחנת האוטובוס. ליד חלון ראווה גדוש בתמונות נוף במסגרות מוזהבות – התעכבתי. לא בכל יום אני מזדמן לכאן, שכנעתי עצמי שוב. החנות דמתה לחנות מזכרות. גדושה הייתה בתמונות, קירותיה עמוסים, מסגרת נוגעת במסגרת, שורות רבות עד לתקרה ממש. על רצפתה נערמו תמונות אחת על גבי השניה, במסגרות ובלעדיהן. תמונות שמן, אקוורלים, הדפסים, פוסטרים רישומים בעפרון פחם וטוש – הכל מכל. המעבר המצומצם בלאו הכי נחסם לתנועה על ידי שלוש נשים צעירות למראה, אשר דברו נרגשות קוטעות אחת את דברי רעותה. שמות בירות אירופיות פרחו בחלל האוויר, מוזיאונים הוותיקן, הקפלה הסיסטינית – חייכתי בתמיהה.

    המבוגרת שבהן סבה לאחור ופנתה אלי:

    "אפשר לעזור לך?"

    "בהחלט", השבתי מעודד, עוטה על פני את הארשת החביבה ביותר שהייתי מסוגל להעלות. "אוכל לראות את בעל הגלריה?"

    "הוא לא נמצא כרגע, אני מנהלת המקום." השיבה בתקיפות. "הבאת משהו להראות לו?" הוסיפה חושפת סקרנות מתנשאת. "תראה לי..." לאחר מבט שטחי ברישום ששלפתי מחבילתי הארוזה למחצה, השיבה לי מבט נוקב. "מצטערת, זה לא מתאים לנו, זה לא הסגנון שלנו!" ציינה בסיפוק בעוד חיוך של הנאה מציף את פניה.

    לא אין זה הסגנון שלהם, לעג לרש. משיפעת הזרמים והסגנונות שהיו מיוצגים על קירות אותו מוסד מפוקפק, דמתה חנות ממכר העתיקות הזו לנהר גועש משופע בזרמים ומערבולות.

    אכן יום מתסכל היה זה סכמתי לעצמי את חוויותיי, ובזאת הסתפקתי.

     

    © חיים קדמן 1986 – כל הזכויות שמורות

     

     

    דרג את התוכן: