זה מה שקורה כאשר אנחנו והפלסטינים, בסכסוך בן יותר ממאה שנים על אותה פיסת אדמה קטנה - צודקים. לא מחפשים יותר איך להתפשר ולחיות יחד זה לצד זה. מחפשים רק איך להכאיב זה לזה מבלי לחשוב על העתיד, שנהרס לשני הצדדים. זאת, כאשר ברור לשני הצדדים שהצד השני לא יתאדה ולא יעלם. מה שנשאר זה רק להכאיב זה לזה. ולאסון הזה נוסף גם "אסון ההנהגות" אשר לכל אחד משני המסוכסכים. בצד הפלסטיני, עבאס מכחיש שואה מטומטם ואיסמאעיל האנייה - ראש כנופיית רוצחים. ובצד הישראלי איש לא הגון, שקרן וקמצן פתולוגי, נחקר בידי המשטרה על מעשים פליליים, ומחפש בשקרים וקומבינות בינלאומיות וגם מקומיות כיצד להינצל מישיבה רבת שנים בכלא. וזה לא מספיק: הוא גם נתון תחת שליטתה המוחלטת של אשתו המטורללת, הנשואה לו על פי חוזה שנערך בעבר על ידי עורך דין מנוח, שהיה גם שר משפטים. 

המצב הזה מזכיר לי את הקוסם הודיני, שהיה מפורסם בכל העולם בקשירת ידיו במנעולים, צלילה בעומק המים והשתחררות מהירה ועליה על פני המים. הוא היה יהודי הונגרי, איך לא, ושמו אריך וייס. אבל בניגוד לו - הישראלים והפלסטינים לא יצליחו להשתחרר ולצוף על פני המים. הם יישארו במעמקי הסכסוך עד ששניהם ימותו זה לצד זה במקום לחיות זה לצד זה.  

כל זה ידוע שנים על גבי שנים ושני העמים המסוכסכים, לאורך שנים, מצליחים רק להכאיב אחד לשני. אבל השבוע הסכסוך הזה הפך למשהו שמזכיר קרקס. הפלסטינים משגרים נשים וילדים לפרוץ את הגדר שבין עזה לישראל. ישראל שולחת צבא בכדי להגן על גבולה. אבל יש גם חידוש בסכסוך: נשיא ארצות הברית לוקח צד, את הצד הישראלי כמובן, והנשיא טרמפ מכריז על העברת השגרירות האמריקנית מתל-אביב לירושלים, דבר שברור מאליו מקומם את כל הפלסטינים באשר הם והם יודעים במצבי לחץ, בדיוק כמו אויביהם הישראלים, לעשות רק שטויות, שהצד השני עושה גם בדיוק אותו הדבר כמוהם. נראה שהנהגות שני הצדדים לסכסוך הגיעו לאות המסקנה, כמו לנין בשעתו לפני המהפכה הקומוניסטית ברוסיה: " כמה שרע יותר - טוב יותר ".

והיום ומחר מגיע הקרקס הישראלי - פלסטיני לשיאים חדשים. הפלסטינים חוטפים מכות עזות וצועקים: "לא כואב לי" - כמו הילדים. והישראלים חוטפים מכות טרור דריסה אבל בו זמנית חוגגים עם נטע ברזילי, את הזכייה בלא כלום: האירוויזיון, תחרות זמר אירופית אשר בתחתית הטמטום. זה מה שהדור החדש אוהב. 

וביבי, האשכנזי האולטימטיבי, מברך את נטע בטלפון כמו מרוקאי מבטן ומלידה: "שתי מילים, נטע - "כפרה עליך". כעת התקשורת האירופאית מנסה לתרגם לשפה אירופאית את המילה "כפרה".

בני אדם לפעמים, כשכואב מאד מאד - מתחילים לצחוק מכאב.