כותרות TheMarker >
    ';

    אברהם אלישע מאמרים

    אברהם אלישע
    יצירה בתכשיטים

    חוקר אוצרות, פולחנים ותרבויות
    מרצה, כותב ספרים ומאמרים
    זוכה פרס ראשון בעיצוב תכשיטים בישראל

    אברהם אלישע: "ויהי" "דוד"! תכליתה - כראשיתה ואחריתה - של מגילת רות, בית לחם כבית רחם - הדמויות, הזמן, המקום, הארוס והחסד / 1

    0 תגובות   יום שישי , 18/5/18, 18:47

    אברהם אלישע

     

    "ויהי" "דוד"!

    תכליתה - כראשיתה ואחריתה - של מגילת רות 

     בית לחם כבית רחם - הדמויות, הזמן, המקום, הארוס והחסד

     

     

    ''

     

    חלק א'

    (למעבר למאמר השלם לחץ כאן)

    שיבולים וזרע

    בשדות בית לחם

    מגילת רות היא עונג מופלא. כמסמך מקראי הוא מוודענו לשני רעיונות מרכזיים, ושני אלה ממחישים ומגדירים לנו את מושג האהבה והרעות שהשתרשו כצמד מילים. האחד, הוא הסיפור שאין שני לו הדן ביחסי אהבה ורעוּת בין כלה לחמותה. הרעיון השני, שושלת היוחסין לדורותיה ממנה צמח דוד. מגילת רות מצטיינת, ולפחות לכאורה, בענין אבסורדי אחד: שמות גיבוריה. כל האחרים הם סמלים חיים, נושמים ובועטים, המשקפים בפשטות את הטיפולוגיה של רוח הנפשות הפועלות בה.

    ''

    רות בשדות בית לחם  

    גוסטב דורה, 1866

    - חיפשתי תמונה שתראה את עיניה

    *

    שמות ונשמות כמושגים קרובים

    שמות הדמויות המאכלסות את המגילה העסיקו רבות את החכמים לדורותיהם. חוכמת הקבלה הרחיבה הנושא למסגרת, ל"מדרש רות" הדן בשמות. אמרנו אבסורד, כיוון שקשה להעלות על הדעת שאלה הקוראים בשם לילדים - ההורים - יכוננו קיומם בעולם בשם "מחלון" או "כליון", שכמוהם כנוסחאות-מנטרות שליליות המגשימות את עצמן וחותמות את גורל בעלי השם, והשם - הריהו "שם וגם אות לבאות". אמנם בספר "זוהר חדש" כתוב שהשם "מחלון" - על שום שהאל מחל לו על חטאיו, אך היותו מובא בצמידות עם אחיו "כליון" ומהמשתמע מהרצף הטקסטואלי, הרי צירוף זה מלמדנו על קריאה בנשימה אחת. מ"כליון" למדים על "מחלון" - לשון "מחלה", שבימים קדומים היה החולי מביא לכליון - והרי מדובר במסכת טראגית של אובדן.

    שמות אלה ניתנו על פי סוג תמוה של "ליסנסיה פואטיקה" למחבר המגילה רק לאחר ש"הצדיקו" את תוכן שמם לשרת ספרותית את העלילה - אך מאוחר בזמן, בדיעבד. השמות היו מעין "קפסולות" בהן מקופלות הבשורות על התכלותם.

    לעומת זה קל להבין את השם "אלימלך" כמטפורה למעמדו הרם. ברוח זו גם את השם "נעמי" שעד המשבר חייתה בנועם. לערפה הודבקה התווית של מפנת העורף, למרות שעשתה זאת במצוות חמותה. תווית זו פסחה על החסד שעשתה עם משפחתה האפרתית ועל דמעותיה. במקורות לא נחסכו ממנה חצים ובין השאר תלו את שמה בכך "שהכל עורפין אותה מאחוריה, שמפנה עורף ונבעלת כבהמה".

    אינני יודע על מה מבוססת "מחמאה" זו, ושמא קיבלה השראתה ממה שכתב המשורר הרומי יובנליס (130-60 לסה"נ) ב"סטורנליה" שלו. שם מסופר על נשים אשר בשיא פסטיבל "בונה-דיאה" (Bona-Dea) לא מצאו להם גבר שישביע רעבונן המיני - ואז הציעו אחוריהן לחמור צעיר שעלה עליהן מאחור.

    ''

    הפרידה הדרמטית - ערפה רק מפנה עורף?

    ויליאם בלייק, 1795

    ערפה על פי עדות נעמי היתה אשת חסד. היא נפרדה מנעמי במצוותה כחמותה, בנשיקה ובחיבוק מברך והלכה בוכייה לגורלה.

    בלייק היה אמן ומיסטיקן נודע. בעיניו נחשב התנ"ך ליצירה הפואטית הגדולה ביותר וממנה שאב השראה. בציורו כאן עוטר את נעמי בהילה סביב ראשה ומציגה בכפות ידיים ענקיות כבבואה לתוכן הרטורי במעמד הפרידה הדרמטי עם כלותיה. את אופייה של ערפה הוא ממחיש בהליכתה לכיוון ימין, למזרח, מעשה המעניק לדרכה משמעות חיובית

    *

    אני הייתי מציע לראות את "ערפה" כמַפנה עורף רק במובן זה שאינה עומדת עוד "כנגד", פנים אל פנים, ועל כן אין יותר השתקפות הדדית עמה. צד אחד אינו רואה את אישיותו - מתומצתת כתמונת איש קטן, כאישון - נוכֵח בעיני האחר - ולהיפך, בבחינת "אני משתקף אני קיים" על המשתמע הסמלי מקרבה כזו. זאת ועוד: "נגד", בערבית نجد נג'ד - מונח שפירושו לבוא לעזרה, חילוץ והצלה.

    עם זאת ברור ש"מחמאה" זו של חז"ל המיוחסת לערפה מגמתה לחדד ולהדגיש היבדלותה מִרוּת - על מכלול מאפייניה. היבדלות זאת מתחדדת ומעמיקה כאשר מזרעה של ערפה, כך מייחסים, קם גוליית אויבו של דוד ועָמּו1. זאת בהנגדה לזרעה של רות, שהוא הפוטנציאל שישתקף בכל הזרעים העתידיים של מלכות בית דוד והוא התכלית והמסר של המגילה2 - העמדת בנים זכרים לרות ולבניה אחריה שמהם ייבנה "בית ישראל".

    זיקת קשר לתכלית זו אנו מוצאים במנהג לזהות שמו של אדם כ"פלוני בן פלונית". מנהג שטבע חותמו בקהילות ישראל ממנהגו של דוד המלך עצמו המזדהה בפני אלוהיו כבן אִמוֹ: אָנָּה יְ-הוָה כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ (תהלים קט"ז/16).

    __________

    1. ור' קדמוניות המקרא ס"א/6: וְיֵלֶךְ דָּוִד אֶל גָּלְיָת וְיֹאמֶר לוֹ: שְׁמַע דָּבָר לִפְנֵי מוֹתְךָ: הַלֹא הָיוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת אֲשֶׁר מֵהֶן נוֹלַדְנוּ אֲנִי וְאָתָּה. וַתְּהִי אִמְּךָ עָרְפָּה וְאִמִּי רוּת. וַתִּבְחַר לָהּ עָרְפָּה אֶת אֱלֹהֵי הַפְּלִשְׁתִּים וְתֵלֶךְ אַחֲרֵיהֶם וְרוּת בָּחֲרָה לָהּ אֵת דַּרְכֵי אֵל שַׁדַּי וְתֵּלֶךְ בָּהֶן. וְעַתָּה נוֹלַדְתֶּם מֵעָרְפָּה אַתָּה וּשְׁלֹשֶׁת אַחֶיךָ. וְיַעַן כִּי קַמְתָּ הַיּוֹם לֶאֱכֹל אֶת-יִשְׂרָאֵל, כְּנוֹלָד מִמִּשְפַּחְתְּךָ הִנֵּה בָּאתִי לִנְקֹם אֶת עַמִּי. כִּי גַּם שְׁלָשֶׁת אַחֶיךָ אַחֲרֵי מותְךָ יִפְּלוּ בְּיָדִי וְתֵלְכוּ וְתִתְפָּאֲרוּ וְתֹאמְרוּ לְאִמְּכֶם: לֹא חָשַׂךְ אוֹתָנוּ אֲשֶׁר נוֹלַד מֵאֲחוֹתֵךְ.

    2. האיסור לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְ-הוָה  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְ-הוָה עַד עוֹלָם מופיע במקרא בספר דברים (כ"ג/4). ספר דברים נתגלה רק בימי יאשיהו המלך (609-640 לפנה"ס) שנודע כמאמין הגדול. בעקבות הגילוי ביצע המלך את הרפורמה הדתית הגדולה ביותר. זה היה מאות שנים לאחר סיפורה של רות. בכך, לגליזציה לכל אשר לא קיימו הוראה זו קודם לכן. לצד זה ראוי להזכיר את דעת חז"ל שהאיסור חל על עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. כלומר, רק על מין זכר בלבד (בבלי, יבמות, פרק ח', דף ע"ז). על רקע זה אולי השלכה כלכלית, כדי לשמר את הרכוש בתחום השבטי. יהיו הסוגיה והויכוח בענין זה אשר יהיו. העובדה שזרעה של רות היה הנבחר להקים את מקדש האל, זרע שנתברך - יותר מכל זרע האדם, הנה עדות ללגיטימציה האלוהית שאין לערער עליה.

     

     

     

    רות היא "רעות"

    - היחידה שכונתה "אשת חיל" במקרא

    שני שמות עיקריים במגילה נותרו בה עמומים והם שמות גיבוריה: "רות" ו"דוד". רות, על מעלותיה, אשר על שמה נקראת המגילה ודוד שהיא הסבתא-רבתא שלו.

    על ייחודה של רות אנו למדים משמה כשם נבחר התואם לגיורת לצד שמו של אבי האומה, אברהם, המוצע לגֵרים. פרופ' יאיר זקוביץ1 הגדיל לעשות בדרגו התנהגותה ומעמדה של רות בהיסטוריה בכותבו:


    [תשובת בועז לרות] מעמידה אותה על מדרגה גבוהה יותר מזו של אבי האומה אברהם, אשר נענה לצו האלוהי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית, י"ב, א'). אברהם נענה לצו אלוהי שהבטחה בצידו לזרע ולירושת הארץ ואילו רות הלכה אחר חמותה ללא תקווה.

    __________

    1. יאיר זקוביץ , דוד - מרועה למשיח, יד יצחק בן צבי, 1995, ע' 27.

     

    ''

     

    רות ובועז, ניקולא פּוּסָן, 1664-1660, לובר, פריז

    וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה (רות ב'/10)

    חכמת נשים - לא רק שיבולים ביקשה ללקט, אלא גם זרע תקומה, שיקנה לה משמעות גם אל מעבר לחיים

    *

    בעוד שם ערפה נדרש באִפיון מנומק וציורי, אין השם רות - מבחינת תוכנו הלשוני - מעלה במקרא אף רמז דק שבדקים היכול להוות אנטיתזה ל"נטישה" ול"הפניית עורף". וכנגד האטימולוגיה הבהירה והמשכנעת בזיקת הקשר לשמות אחרים במגילה, אין אנו מוצאים ביטוי בשם "רות" שיאפיין וייצג את אשר אנו יודעים מתוך מה שנאמר עליה ומתוך פועלה והתנהגותה. רות ניכרת בנחרצותה: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו (רות ב'/2). דומה שלא רק שיבולים היא מבקשת, אלא גם זרע תולדה מאיש אשר תמצא חן בעיניו.

    לגבי משמעות שמו של אדם בכלל ידועה ההשקפה ש"שמות ונשמות מושגים קרובים הם". כן נאמנים עלינו הביטויים: Nomen Est Fatum "השם הוא הגורל" ו-Nomen est Omen - שפירושו: [השם הוא] שם וגם אות לבאות. מן השם חייבים להסיק על ייעודה ועל מעשיה שבאו לביטוי מוכח. במה אנו נאחזים ומה אנו יכולים להסיק מן המילים "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (רות א'/14), או מהמשפטים המרגשים עד כדי סימור השֵׂער שהשמיעה אי פעם אשה לחמותה:


    אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְ-הוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ (רות א'/16-17).


    במילים אלה אנו רואים את רות כמגדירה את נעמי כ"אני האחר" שלה - נוסח פיתגורס בראיית האהוב והרע. בהזדהות הנחרצת ובשותפות הגורל עמה גם בתנאים חסרי ודאות היא מחזקת את רוחה האמונית-לאומית של נעמי ואת צדקת דרכה.

    חייבת להיות פריצת דרך מושגית-פרשנית בתחום הלשון שתציב תוכן ומשמעות המכילים, בצורה הולמת, את כל מה שאנו מייחסים לרות - משהו שיעלה בקנה אחד עם אִמרתו המאלפת של הרקליטוס החכם כי "אין לתפוס את הדבר אלא בקשר לניגודו".

    נראה, שלפריצת-דרך כזו תרם התרגום הארמי-סורי (הפשיטתא - מאה שנייה לסה"נ) בתרגמו את שמה של רות ל-רעות. תרגום זה קיבל תפוצתו בעולם באמצעות כתבי הקודש בשפה הערבית שציינו: رَاعُوث רַעוּת - שבערבית משמעותה דומה לזו העברית. בכך קלעו המתרגמים למשמעות המושלמת המאפיינת את שמה כתוכן מהותה ("אֶפּוֹנִים"), את זהותה, את ייעודה, וכאילו הצביעו עליה כך באצבע. בעשותם כך הציבו וגם הדגימו בפנינו שֵם עם משמעות, שם הנובע מפועל הצובע אתניות ואותנטיות. בכך גם הגדרה לתכנים ולאמות מידה מושגיים. על פי אלה אנו למדים להבין ולהגדיר משמעות "רעוּת" ו"רֵע" כמושגי לשון. בדרך זו גם להנכיח ולהנציח בשם זה, בן מילה אחת, את תכלית מידותיה וחייה בעולם.

     

    חידת שמו של דוד 

    התנ"ך בנוסף להיותו קודקס חוקים מקודש, הריהו גם ספר היסטוריה, ספר תולדות זרע האדם ובמיוחד את אלה של ישראל. הוא רווי שמות מחכימים, לרובם נסמך מדרש השם או שהשם ברור מתוך נגזרותו.

    השם דוד מופיע במקרא 1,023 פעמים והוא השם המופיע יותר מכל שם אדם אחר בתנ"ך. לעובדה זו משמעות סמלית רבת משקל.

    ''

    דוד והנבל שלו כאטריבוט

    מפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה

    בנבל 14 מיתרים כגימטריית השם "דוד". במגעו במיתרים מסתמל כדוד המנגן זהותו בצליל

     

    *

    דוד הוא השם הנבחר מכל. הוא הדמות האנושית הנעלה ביותר באמונה היהודית והנוצרית, ומקום כבוד לו גם באסלאם. שמו נישא בתקווה, בדחילו ורחימו, בתפילותיהם של מאות מיליוני בני אדם מזה אלפי שנים בוקר, צהריים וערב, בברכה על המזון ולעת נעילה בקריאת התורה, בשמחה ובעצב, והוא ספוג בצפייה משיחית עד אל מעבר לזמן. דוד הוא האדם אשר על פי הזוהר הקבלי (פרשת מקץ) "הרימו הקב"ה על כל בני העולם [...] וכולם היו כורעים ומשתחווים לפניו". ובשפתו המטפורית של הקוראן האסלאמי הַקְבלה של ממש במילים כבדות משמעות: "ורוממנו אותו [עם נוספים] מכל שוכני העולם" (סורה ו'/86) ו"הכפפנו את ההרים לרצונו של דוד" (סורה כ"א/79). ופליאה גדולה היא על כן שאין התנ"ך מלמדנו אפילו מילה אחת על נסיבות לידתו.

    דוד הוא שם יחידאי במקרא, הספר מגלה נדיבות רבה במתן  הסברים אטימולוגיים ואחרים למקורות השמות ושורשיהם. וּפרדוקס הוא שדווקא לגבי גדול המלכים אין התנ"ך מספק הסבר לשורש שמו.

    דוד הוא התגלמות ה"דוידיות", שיש לה אספקט משיחי. הוא נבחר למלך, ליתר דיוק לנגיד - לשון نجد נג'ד, בערבית "מושיע" (כפי שכבר הסברנו), גיבור נבחר שה' עמו ומשיח מנצח לעתיד לבוא.

    על דוד והדהוד אותיות שמו בקדושה אנו למדים מחוכמת הנסתר.

    ר' אליהו די וידאש, מחכמי צפת ומקובליה, מלמד בספרו ראשית חכמה ריטואל מוחשי המבוצע בפרקטיקה מיוחדת כתהליך המוביל לאיחוד מיסטי:


    מי שירצה לשמח את נפשו יתבודד מקצת היום לחשוב בגדולת אותיות ידו"ד [...] שאמר דוד המלך עליו השלום "שויתי ה' לנגדי תמיד [...]" לכן בחשבו בשם ידו"ד הנשמה מאירה (ההדגשות שלי, א"א).


    במגילה עצמה אנו מבחינים בנוכחות הדוִידִית בשלושת הפסוקים המתייחסים למושג החסד, שבהם יוחלפו אותיות הויה באותיות ידוד, על האפקט המהדהד והמשתמע:


    יעשה (יַעַשׂ) ידוד עִמָּכֶם חֶסֶד (א'/8)

    בָּרוּךְ הוּא לידוד אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ (ב'/20)

    בְּרוּכָה אַתְּ לידוד בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ (ג'/10)


    אמנם חילוף ידוע הוא של האות ה' בשם המפורש באות ד', אך נשים לב לדברי די וידאש (וגם לשמו): לחשוב בגדולת אותיות ידו"ד. לאמירה זו כוח סוגסטיבי השותל זרע רעיוני המזהה את השם "דוד" עם תכונת ה"חסד". ברור שהתודעה אינה משחררת את חווית קליטתן החזותית של המילים "דוד" ו"חסד" וקרבתן לאֵל והן נותרות חרוצות ומתויגות יחדיו בזיכרון.

     

    הזמן, המקום, הדמויות, הארוס והחסד

     

    הזמן כפאזה גאולית

    - עת לכל חפץ 

    כל זמן והאנרגיות שלו, כל זמן והחוכמה שלו. במגילה מסופר: וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים (א'/22). פרט זה ראוי להיתלות בו כבגילוי מנחֶה על משמעות מועד ההתרחשויות שלפנינו. זמן זה מקביל לתחילת ניסן, חודש האביב ראש החודשים, שמהשׂעורה שנקצרה בו היו מקריבים את קורבן העומר. חז"ל פוסקים: "חצי ניסן אייר וחצי סיון 'קציר'". בין קציר השׂעורה לקציר החיטה חולפים כמה שבועות.

    ניסן הוא החודש היחיד ששמו מתחיל באות נ' ומסתיים באות נ'. נון הוא דג - הסמל האולטימטיבי של פריון מוגן, כמו בברכה שניתנה לבני יוסף וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מ"ח/16). (ר' שני מאמרים שהם חלק בלתי נפרד מן הכתוב כאן)1.

    סביר להניח שנעמי המנוסה, ידעה יותר מדבר אחד או שניים על החיים, על תהפוכות הגורל, על כך שעֵת לכל חפץ, עֵת לאהבה ועֵת ללידה. ובהתאם לכך ידעה היטב לתכנן ולכוון את צעדיה בשיבה מגלותה וחזרה לשורשיה,לבית לחם, בזמן מזלי שיבטיח לבואה קימה, התחדשות והצלחה. 

    __________

    1. א. בסוד משמעותם הסמלית של הדגים, הדג כארכיטיפ הריבוי והריפוי - הכיצד? ב. בסוד השפעתם של כוחות קוסמיים על החיים - שניהם באתר אברהם אלישע - מאמרים ובאתר דה מרקר.

     

     


    האֶרוס - "אינסטינקט בסיסי" המפעיל אקטיביזם נשי

    - מבית לחם לבית רחם, "וירדתי" "ושכבתי"

    הפילוסוף פרמנידס בספרו "על הטבע" מתאר את הלבנה כנקבה הנושאת עיניה אל השמש (הליוס) הזכרי ו"לוקחת" ממנו את אורה. מחזוריות גופה של האשה מסונכרנת עם מחזוריות הירח (28 ימים) וקשור להולדה. היסוד הנקבי בקבלה מזוהה עם ספירת מלכות המגלמת את הרצון לקבל לעצמה.

    למושג הארכיטיפי "אמא" משתייך בדרך הטבע האיבר הנקבי ווּלווה (Vulva), פות. הרופא המלומד לואיג'י בונאציולי (Luigi Bonaccioli), שהתמחה באנטומיה של איברי המין הנשיים והיה הגינקולוג של לוקרציה בורג'יה, קבע כי שם זה מקורו במילה ווֹלנְס (Volens) שפירושה בצרפתית עתיקה "רצון".

    דומה שכך פועל האקטיביזם הנשי בסיפורה של רות "אשת החיל". כושר ההולדה היה בימים ההם סטטוס קיומי מעורר קנאה, שבלעדיו היו החיים משולים למוות נוסח וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי (בראשית ל"א/1). ובמקרה של אלמנוּת ללא זרע, די בכך שנזכיר כי מקיים מצוות הייבום מכונה "גואל". על כן נעמי, שנותרה ללא צאצאים שיותירו לה זכר, מדריכה את רות כלתה ומאיצה בה:


    הֲלֹא בֹעַז [...] מֹדַעְתָּנוּ זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ (שמלתך) שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ (וירדתי) וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו (ושכבתי) וְשָׁכָבְתְּ וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין (רות ג'/4-2).


    ואכן רות עושה את דרכה אל בועז במבצע פיתוי לילי, אך בגלוי ובגילוי לב היא מותירה את בועז בעמדה דומיננטית ועומדת לפניו לבחירתו.

    אני משוכנע שנעמי ידעה לכוון גם כאן את הזמן המזלי להצלחת המפגש, זמן שנשף בעורפן. למילים "זריית השעורים", "גורן", "משכב" ו"הלילה" קונוטציות סקסואליות הקשורות בזרע. הגורן מתויג כמקום אהבים שבו גם שוכבים וגם "זורים את הגרעינים" - תרתי משמע. בפּרוּ נודעה אבן בשם "כּונופַּס" (Conopas) שסגולתה להביא הצלחה בקציר וגם להולדת ילדים.

    לביטוי "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" (רות ג'/8) משמעות המבחינה בין אתמול למחר. אז חל המעבר בין העבר לעתיד, לתמורה, להתפתחות.

    סיפורה של רות מועצם על ידי סיפורה של אלמנה אקטיבית אחרת שקדמה לה, והיא הידועה ביותר במקרא. זוהי תמר כלת יהודה שנתאלמנה משני בעליה. בין שני הסיפורים קיימות נקודות מגע אנלוגיות, ולא במקרה תמר מוזכרת בסוף המגילה.

    משנואשה תמר מיחסו של חמיה אל סוגיית ייבומה היא לקחה את גורלה בידיה בנחרצות קיצונית ואורבת ליהודה עצמו בסתר, לאור היום, במקום מסגיר המשמעות "פתח עיניים".

    פתיחת עיניים דרושה כאן לסוגיית ה"כוונה", מה מקומה ומה ערכה כשמבחינת הגבר לא מדובר אלא במשגל מזדמן לשם פורקן עם אשה שמוצגת כזונה אלמונית, ועל כן לא נלווית להזרעתו שום כוונה רוחנית-דתית להחייאת נפש. זאת ועוד, סיפור התולדות בסיפא של המגילה נדרש לגנאלוגיה של האבות הזכרים בלבד ומתחיל באלה שמזרע תמר שילדה ליהודה. והנה, במבחן התוצאה הפך זרע זה למבורך ביותר בזרע האדם. על כורחנו משתמע שאם כוונה או התכוונות היא רלוונטית לענייננו, הרי יש לייחס זאת לתמר האשה - שביוזמתה ובתושייתה פתרה את בעיית ההשהיה של ייבומה על המשתמע ממנה.

    ''

    יהודה נותן כליו בעלי המשמעות הסמלית לתמר (Figures de la Bible, 1728)

    חותמו ביד שמאל, פתילו - הרצועה אותה מפתלים כמצנפת לראש

    ומטהו בעל הסמליות הפאלית

    התמר הוא עץ ירוק-עד החוזר ופורח שנה אחר שנה ושולח כפותיו מעלה לכל רוחות העולם.

    בתמונה נראה תמר כעץ צומח ועולה משורשים הסמוכים לתמר כבבואה ציורית לפועלה, רמז לשמה כהאנשה סמלית ("אֶפּוֹנִים") המעיד על תוכן מהותה ומעמדה הגבוה בבחינת "קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר" (שיר השירים, ז'/8), ובסמליות שכזאת אֵם תולדות בית דוד.

    *

    בכתוב המקראי אשר במגילה בולטים מונחים בעלי משמעות לשונית ופסיכולוגית  המזמינים התייחסות אליהם כאל מושגים מַנחים. אלה יש לצרפם לדומים להם בקונוטציה.

    למילים המודגשות מצטרף השורש "גא"ל" המופיע 5 פעמים בפסוק אחד (רות, ד'/2), וחוזר על עצמו 5 פעמים בפסוק כמעט אחריו (שם, ד'/6) ועוד 4 פעמים בפסוקים הסמוכים.

    השורש "שכ"ב"1 מופיע 3 פעמים בפסוק אחד. "שילוש" הוא תופעה טיפולוגית. כך מופיעה המילה "מקום" 3 פעמים בפסוק אחד במסכת סיפורו של חלום יעקב (בראשית כ"ח/11). בעיקרון, אזכור "משולש" בצפיפות מעצים את משמעות המילה.

    גם השורש "יד"ע" מופיע 3 פעמים בסמיכות. כאשר המונחים "גורן", "משכב" ו"ידיעה" מתלכדים יחד, המכנה המשותף יוצר אפקט חזק במיוחד ומעלה אסוציאציות המלבות את הדמיון בתוכן ארוטי. מאמירתה של נעמי לרות שלא "תיוודע" לאיש עד כלותו לאכול ולשתות מובן שב"ידיעת בשרים" מדובר, כמשמעותה בבראשית: וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר (ד'/1).

    צמד מילים יוצאות דופן המעשירות ומרחיבות את המגילה ומרקמה כנרטיב הן "וירדתי" "ושכבתי", היוצרות ביניהן הכלאה רעיונית. מבחינה לשונית הן שייכות לסגנון כתיב קדום. אך הקורא המודרני ישאף לראות בהן "כשל לשוני", "טעויות פרוידיאניות" המסגירות את נעמי, כמתכוונת בהיסח הדעת לעצמה ורוצה, במודע או שלא במודע, שיתגלמו בה.

    השאלה מדוע עורכי הטקסט הותירו בכל זאת שתי הטיות רגישות וטעונות אלה מותירה את הקורא בין השיטין כבעל יכולת להסיק מסקנות ההופכות אותן לסיפור בתוך סיפור. כך או כך, המפגש בכללו משדר מתח ארוטי. סצנה של פיתוי יזום וגלוי שמטרתו לעורר תשוקה שתוצאתה עובדות מחייבות, ורות הבוטחת בנשיותה עושה את דרכה ללא היסוס. האֶרוׂס כאן מתאווה לפעולה. הקִרבה הפיזית, ריחות השדה והעומרים המתערבבים בריחות הגוף, משל עשו יד אחת עם יצר החיים לכונן ב"בית לחם" "בית רחם". טרנספורמציות לעצמן ולמקום ברוח חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט'/1). דימוי מושגי זה עשוי להשתמע מקרבת הכתוב: כִּי פָקַד יְ-הוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם (רות א'/6), המזכיר תיאורים של האֵל הפוקד רחם.

    האותיות ל' ר' קרובות זו לזו באופן הגייתן וכנמנות על קבוצת למנ"ר הן מתחלפות ביניהן, כמו במילים גלעין גרעין. כך גם המילה אלמנה בעברית הופכת בארמית ובערבית לארמלה.

    __________

    1. ראו מאמרנו: אברהם אבן עזרא גאון המשוררים מקונן על מר גורלו, באתר אברהם אלישע - מאמרים ובאתר דה מרקר, בו הוא מגלה את כישרונו היצירתי בהטיית הפועל "שכ"ב" כשופע בקונוטציות מיניות.

     

     

    *

    המונח הצרפתי  "Naissance", שפירושו "הולדת", מתחיל אף הוא להדהד את צליל השם ניסן כמבשר על רנסנס, על התחַיוּת, על לידה מחדש - מה עוד שמדובר במחציתו.

    "בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל" אומרים חז"ל (בבלי, ראש השנה, י"א). ובספרות המיסטית, בהידרשם לחודש ניסן, דומה שהמחברים שאבו השראה מאופי ההתרחשויות, מתוכן המעשים ומרחש תהודת הנפש של גיבורי המגילה.

    "ספר יצירה", שקדם לזוהר הקבלי ושנכתב כנראה על ידי אסטרולוג, מאפיין כל חודש בקווים מיוחדים, באות מסוימת ובחוש מסוים. על ניסן נאמר:


    המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר בעולם וצר בהם טלה בעולם וניסן בשנה, ורגל ימין בנפש זכר ונקבה (פרק ה', משנה ז').


    שיוך אות הֵ"א לחודש ניסן מכוון לתכונת הנתינה. חוש החודש הוא חוש הדיבור, כוח המילה, השיח העולה מן הפה שכמוהו כהוצאה מן הכוח אל הפועל - משל ליציאה ממִצְרים. בעקבות התעוררות רוחנית פנימית מבקש האדם להתחדש ולהתעלות מן הגלות האישית, ביציאה מן המֵצרים - וזוכה לה ב"רגל ימין".

    ניסן סוכך במזל טלה - מזל אש זכרי, יצרי ויצירתי. ראשיתי לצמיחה ולפריחה, אב להתחלות ולהתעוררות. וניסן כניצן, כמדרש שמו "אביב" - כ"אב י'ב" חודשים - וכראש הריהו מרמז על כתר מלכות.

    הספירה הקבלית המזוהה עם חודש ניסן היא ספירת "חסד", שעניינה בין השאר רוממות האהבה והרחמים בין זכר ונקבה בגוף ונפש, ובהצלחה. טלה בערבית حَمَل חַמַל ופירושו "נשיאה", "הריון" - וכך המונח "רחמים" חורג מהמשמעות המצומצמת של מידת הסליחה ומביע לדעתנו תחינה למתן הזדמנות להפעלת פונקציית רחם להיוולדות מחדש. ולמשמעות "ורגל ימין בנפש זכר ונקבה", הרי זה בא לידי ביטוי מושלם בתהליך וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְ-הוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן (רות ד'/13). והמגילה אכן מסתיימת ב"אלה תולדות", מעבר מן המישור האישי ללאומי לתולדות מלכות דוד. כך גם כותרת מאמרנו.

    ובענין הזמן, זה המקום להזכיר את הגיל המיוחס לגיבורה הראשית רות, שנאמר עליה כי בעשותה דרכה לבית לחם היתה בת 40. גיל זה ומספר זה הם טיפולוגיים ומסמלים תמורה בפתח ובִּינה, להבין דבר מתוך דבר.

    ושאלה רבת משמעות עולה מאליה: למה מתכוון הכתוב וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז (רות ב'/3). על כך למדנו מפי קדמונים כאנכסגורס, דמוקריטוס ואנשי הסטואה היווניים כי המקרה הוא סיבה הנסתרת מבינת האדם, תולדת קוצר ידינו בתפיסת המציאות בכל היקפה.1

    ומזווית אחרת, בדומה למונח "רנסנס" הלועזי שקישרנו עם חודש "ניסן", ניתן לקשור את הכתוב וַיִּקֶר מִקְרֶהָ, מניפולטיבית, על ידי החלפת המילה "מִקְרֶהָ" ב"קָרְמָה"2. דבר זה ינטרל את ענייננו מצירוף מקרים בעלמא, ואזי כל אשר בא עליה הריהו בבחינת שכר וגמול על פועלה ומידותיה הנתון להשגחה אלוהית המכוונת את מעשי בני האדם. ואכן האירועים, קצבם, מועדם, תוכנם ונחישותם מקבלים אופי העושה טרנספורמציה לדמויות הממציאות עצמן מחדש ומעבירן פאזה גאולית וקיומית חדשה שממנה עתיד לקום גדול המלכים של ישראל.

    __________

    1. שמואל סמבורסקי, חוקות שמים וארץ, מוסד ביאליק, 1987, ע' 161.

    2. קָרְמָה - עיקרון תאולוגי בדתות בהודו המתאר יחסי סיבה ותוצאה, שכר ועונש, והשלכתם של מוטיבים אלה על האדם כתגמול למעשיו בין בחייו ובין לאחריהם. על היות ההשוואה רלוונטית ר' הדהוד עם דברי בועז לרות: יְשַׁלֵּם יְ-הוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְ-הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (רות ב'/12)

     

     

     

    סוף חלק א' (למאמר זה שני חלקים)

    (למעבר לחלק ב' לחץ כאן)


    כל הזכויות שמורות  © 

     

    אברהם אלישע הוא חוקר אוצרות, פולחנים ותרבויות

    תכשיטן חיפאי, זוכה פרס ראשון בעיצוב תכשיטים בישראל

     המאמר באתרנו: אברהם אלישע - מאמרים

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אברהם אלישע
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין