כותרות TheMarker >
    ';

    על ארה"ב, אמריקאים ומה שביניהם...

    הבזקים ומבזקים על ארה"ב של פעם ( היסטוריה) ועל ארה"ב של היום ( אקטואליה,פוליטיקה,יחב"ל,קהילה יהודית אמריקאית) ולפעמים נאיר (נעיר?) גם פינות אפלות אחרות :-)

    הסיפור התנכ"י על בועז ורות בעיניו של ויקטור הוגו ( יוגו)-משל גם למצב הסוציו- פוליטי -כלכלי בצרפת במחצית המאה ה19...

    15 תגובות   יום שבת, 19/5/18, 17:02

     

    לכבוד שבועות, תרגום שלי לפואמה של ויקטור הוגו (1802- 1885)

     

    ''

     

     "בועז ישן". נעזרתי בתרגום של השיר לאנגלית ובשיר המקורי, הכתוב בצרפתית. בהמשך, השיר גם בשפות אלה.

     

     

    בועז ישן / ויקטור הוגו

    _________________

     

    (מתוך קובץ השירים Légends des Siècles (1859)

     

    לאור לפיד, הכין בועז, מותש מעייפות,

    את יצועו על הגורן,

    שם עבד כל היום ועתה נרדם,

    בינות לבושלים (בושל= 35.239072 ליטרים) מלאים בחיטה מנוקה.

     

    לישיש היו שדות חיטה ושעורה

    ולמרות היותו עשיר, הוא היה הגון.

    אף זוהמה לא פגעה במים שבטחנתו,

    אף לא ברזל עינויים מולבן אחד לא חושל בנפחייתו .

     

    זקנו היה כסוף כנחל בחודש אפריל

    הוא יצר אלומות מבלי שחש את רעל השנאה,

    או הקנאה. הוא ראה את המלקטים עוברים ואמר -

    תנו לחופנים של חיטה ליפול לידיהם.

     

    איש הגון שהרחיק לכת בשבילים אלכסוניים.

    לבש גלימות מפשתן לבן.

    מממגורותיו העמוסות לעייפה, תמיד זלגה החוצה החיטה

    אל עבר העניים, בכמויות לא פחותות מהמים הזורמים מן המזרקות הציבוריות.

     

    בועז התנהג יפה כלפי עובדיו וכלפי קרוביו.

    הוא היה נדיב ומתון. נשים העריכו אותו

    יותר מאשר הבחורים הצעירים. אמנם נער הינו יפה תואר ,

    אך זקן נהנה מגדלות.

     

    איש זקן, החוזר אל מקורו הראשון, עשוי למצוא

    את הנצח מעבר לתקופות בעיתיות.

    אתה רואה להבה בעיני אנשים צעירים,

    אבל בעינו של הזקן אנו רואים את האור.

     

    וכך ישן לו בועז בין ערימות הדגן שלו

    בחשיכה, ליד אבני הריחיים , כאילו בשרידי הקיץ.

    קוצרים היו שרועים מסביב כחללים בקרב.

    וזה קרה מזמן.

     

    באותה תקופה, שופטים הנהיגו את שבטי ישראל.

    אנשים נדדו עם אוהליהם . ראו הרועים

    את טביעות הרגליים שהותירו הענקים במקום בו האדמה

    הייתה עדיין רכה מימי המבול.

     

    כפי שיעקב ישן, כפי שיהודית ישנה,

    כך ישן עתה בועז על רצפת הגורן שלו, מתחת לעלים,

    כשמעל ראשו דלת נפתחה וחלום

    צנח מהשמיים אל מוחו של האיש הזקן :

     

    הוא ראה עץ אלון חי צומח מתוך בטנו

    ומזדקף גבוה אל עבר כחול השמיים ;

    ואנשים רבים טיפסו על שרשרת ארוכה, בעוד מלך ישב

    וניגן למטה, ולמעלה גסס אל.

     

    ובועז מלמל

    מתוך נשמתו , מתוך שנתו , הייתכן כי כל זה קורה לי

    ואני מעל ל80? ועדיין,

    אין לי בן. אין לי אישה.

     

    או אלוהים, האחת שחלקה עימי את יצועי לפני שנים רבות,

    לקחת אותה מביתי אל ביתך,

    כשאנו היינו עדיין נשמה אחת- שלה

    חיה למחצה בתוכי ושלי – מתה למחצה בתוכה.

     

    והאם אומה תצמח מתוך בשר הרוס זה?

    היוולד לי עתה ילד? אני אכן יכול להאמין בזה.

    צעיר מסוגל עדיין לראות את הבקרים

    העולים כמנצחים מתוך הלילה .

     

    כעת אני רועד כליבנה בחורף.

    זקן, אלמן, בודד עם רדת ליל,

    הפניתי את פניי לכיוון הקבר,

    שור זקן שצימאונו מושך אותו אל הנהר.

     

    כה דיבר בועז בחלומו, האקסטאזה שלו

    עדיין מקרבת אותו אל האלוהים, כשעיניו מטושטשות משינה.

    הארז אינו שם לב לורד הצומח משורשיו,

    ובועז לא חש באישה הצעירה השוכבת ליד רגליו.

     

    רות המואביה, הגיעה בשעה שבועז ישן,

    ועתה, שכבה לרגליו...

    שדיה הערומים

    מענגים את התרגשותו, בדומה לחלומותיו.

     

    אך בועז לא ידע כי רות באה אליו,

    ורות לא ידעה מה אלוהים מתכנן עבורה.

    הלילה נשף רעננות מתוך

    גושי האפר הפראיים שמעל גבעות יהודה.

     

    החשיכה הייתה חגיגית, כמו חתונה, אצילית ומעוררת יראה.

    מלאכים קטנים חגו ללא ספק מעליהם,

    ורות ראתה פה ושם בשמי הלילה,

    תנועה כחולה כהה, ככנף.

     

    נשימתו של בועז הרדום התערבבה

    בדממה העמומה של פלג שזרם באזוב.

    בעונה זו של השנה הליליות נפתחות

    ומשחררות את ניחוחותיהן אל עבר הגבעות.

     

    רות חלמה. בועז ישן. הדשא נראה שחור.

    ופעמוניהם הקטנים של הכבשים צלצלו במרחבי השקט.

    טוב עצום ממדים ירד מטה בהיר כאור הכוכבים

    לתוך השלווה הגדולה בתוכה האריות הולכים לשתות.

     

    כולם ישנו, כולם, מאור {כשדים} ועד ג'רימאדט {Jérimadet } .

    הכוכבים קישטו באמייל את השמיים הכהים.

    הסהר הצר ריחף בחשכה

    שזהרה במערב, בעוד רות תמהה :

     

    שוכבת ללא ניע, עיניים מצועפות, פקוחות למחצה.

    מתחת לפיתולי העפעפיים, סקרנית לדעת איזה אל של

    הקיץ הנצחי חלף והפיל ברישול

    את חרמשו המוזהב בינות לשדה הכוכבים.

     

    ''

     

    Boaz Asleep / Victor Hugo

    --------------------------------------

     

    Boaz, overcome with weariness, by torchlight

    made his pallet on the threshing floor

    where all day he had worked, and now he slept

    among the bushels of threshed wheat.

     

    The old man owned wheatfields and barley,

    and though he was rich, he was still fair-minded.

    No filth soured the sweetness of his well.

    No hot iron of torture whitened in his forge.

     

    His beard was silver as a brook in April.

    He bound sheaves without the strain of hate

    or envy. He saw gleaners pass, and said,

    Let handfuls of the fat ears fall to them.

     

    The man’s mind, clear of untoward feeling,

    clothed itself in candor. He wore clean robes.

    His heaped granaries spilled over always

    toward the poor, no less than public fountains.

     

    Boaz did well by his workers and by kinsmen.

    He was generous, and moderate. Women held him

    worthier than younger men, for youth is handsome,

    but to him in his old age came greatness.

     

    An old man, nearing his first source, may find

    the timelessness beyond times of trouble.

    And though fire burned in young men’s eyes,

    to Ruth the eyes of Boaz shone clear light.

    * * *

    So, Boaz slept among his heaps of grain

    in darkness, as among the ruins of summer.

    Reapers sprawled nearby like fallen troops.

    And this took place in very ancient times.

     

    Then, judges led the tribes of Israel.

    People wandering with tents as herdsmen saw

    the footprints left by giants where the earth

    was soft still from the waters of the flood.

    * * *

    As Jacob slept, as Judith slept,

    so now did Boaz on his threshing floor,

    while overhead a door came open, and a dream

    fell from the sky into the old man’s mind:

     

    he saw a live oak grow out of his belly

    far up into the blue; and many people

    climbed it in a long chain, while a king sat

    singing at the root, and a god died at the crown.

     

    And Boaz murmured, sleeping,

    in his soul: Could this come forth

    from me, past eighty? Still,

    I have no son. I have no wife.

     

    The one who shared my bed, Lord! years ago,

    you took from my house into yours,

    though she and I are yet one soul--hers

    half-alive in me and mine half-dead in her.

     

    And shall a nation come from this ruined flesh?

    Shall I now have a child? I might believe it,

    young, when I could still see mornings

    rise out of the night as if in triumph.

     

    Now, I tremble like a birch in winter.

    Old, a widower, alone at nightfall,

    I have turned my soul to face the grave,

    an old ox turned by thirst down to the river.

     

    So said Boaz in his dream, his ecstasy still

    turning him toward God, eyes blurred with sleep.

    The cedar does not feel the rose bloom at its root,

    and Boaz did not feel, at his feet, the young woman.

    * * *

    Ruth, a Moabite, had come while Boaz slept,

    and now lay at his feet, who knows what light

    from what door in the heavens finding her breast

    naked, tender to its stirring as his dreams.

     

    But Boaz did not know Ruth came to him,

    and Ruth did not know what God asked of her.

    The night breathed out a freshness from wild

    clumps of asphodels over the hills of Judah.

     

    The dark was nuptial, and august, and solemn.

    Hidden angels must have hovered over them,

    for Ruth saw in the night sky, here and there,

    a dark blue movement like a wing.

     

    The breath of Boaz sleeping mixed

    with a dull hush of brookwater in the moss.

    It was the time of year when lilies open

    and let go their sweetness on the hills.

     

    Ruth was dreaming. Boaz slept. The grass looked black.

    And little bells of sheep were trembling on the verge

    of silence. Goodness came down clear as starlight

    into the great calm where the lions go to drink.

     

    All slept, all, from Ur to Bethlehem.

    The stars enameled the deep black of the sky.

    A narrow crescent in the low dark

    of the west shone, while Ruth wondered,

     

    lying still now, eyes half opened,

    under twinging of their lids, what god

    of the eternal summer passing dropped

    his golden scythe there in that field of stars.

     

    ''

     

    Victor HUGO,Booz endormi

    ----------------------------------------

     

    Booz s'était couché de fatigue accablé ;

    Il avait tout le jour travaillé dans son aire ;

    Puis avait fait son lit à sa place ordinaire ;

    Booz dormait auprès des boisseaux pleins de blé.

     

    Ce vieillard possédait des champs de blés et d'orge ;

    Il était, quoique riche, à la justice enclin ;

    Il n'avait pas de fange en l'eau de son moulin ;

    Il n'avait pas d'enfer dans le feu de sa forge.

     

    Sa barbe était d'argent comme un ruisseau d'avril.

    Sa gerbe n'était point avare ni haineuse ;

    Quand il voyait passer quelque pauvre glaneuse :

    - Laissez tomber exprès des épis, disait-il.

     

    Cet homme marchait pur loin des sentiers obliques,

    Vêtu de probité candide et de lin blanc ;

    Et, toujours du côté des pauvres ruisselant,

    Ses sacs de grains semblaient des fontaines publiques.

     

    Booz était bon maître et fidèle parent ;

    Il était généreux, quoiqu'il fût économe ;

    Les femmes regardaient Booz plus qu'un jeune homme,

    Car le jeune homme est beau, mais le vieillard est grand.

     

    Le vieillard, qui revient vers la source première,

    Entre aux jours éternels et sort des jours changeants ;

    Et l'on voit de la flamme aux yeux des jeunes gens,

    Mais dans l'oeil du vieillard on voit de la lumière.

     

    Donc, Booz dans la nuit dormait parmi les siens ;

    Près des meules, qu'on eût prises pour des décombres,

    Les moissonneurs couchés faisaient des groupes sombres ;

    Et ceci se passait dans des temps très anciens.

     

    Les tribus d'Israël avaient pour chef un juge ;

    La terre, où l'homme errait sous la tente, inquiet

    Des empreintes de pieds de géants qu'il voyait,

    Etait mouillée encore et molle du déluge.

     

    Comme dormait Jacob, comme dormait Judith,

    Booz, les yeux fermés, gisait sous la feuillée ;

    Or, la porte du ciel s'étant entre-bâillée

    Au-dessus de sa tête, un songe en descendit.

     

    Et ce songe était tel, que Booz vit un chêne

    Qui, sorti de son ventre, allait jusqu'au ciel bleu ;

    Une race y montait comme une longue chaîne ;

    Un roi chantait en bas, en haut mourait un dieu.

     

    Et Booz murmurait avec la voix de l'âme :

    " Comment se pourrait-il que de moi ceci vînt ?

    Le chiffre de mes ans a passé quatre-vingt,

    Et je n'ai pas de fils, et je n'ai plus de femme.

     

    " Voilà longtemps que celle avec qui j'ai dormi,

    O Seigneur ! a quitté ma couche pour la vôtre ;

    Et nous sommes encor tout mêlés l'un à l'autre,

    Elle à demi vivante et moi mort à demi.

     

    " Une race naîtrait de moi ! Comment le croire ?

    Comment se pourrait-il que j'eusse des enfants ?

    Quand on est jeune, on a des matins triomphants ;

    Le jour sort de la nuit comme d'une victoire ;

     

    Mais vieux, on tremble ainsi qu'à l'hiver le bouleau ;

    Je suis veuf, je suis seul, et sur moi le soir tombe,

    Et je courbe, ô mon Dieu ! mon âme vers la tombe,

    Comme un boeuf ayant soif penche son front vers l'eau. "

     

    Ainsi parlait Booz dans le rêve et l'extase,

    Tournant vers Dieu ses yeux par le sommeil noyés ;

    Le cèdre ne sent pas une rose à sa base,

    Et lui ne sentait pas une femme à ses pieds.

     

    Pendant qu'il sommeillait, Ruth, une moabite,

    S'était couchée aux pieds de Booz, le sein nu,

    Espérant on ne sait quel rayon inconnu,

    Quand viendrait du réveil la lumière subite.

     

    Booz ne savait point qu'une femme était là,

    Et Ruth ne savait point ce que Dieu voulait d'elle.

    Un frais parfum sortait des touffes d'asphodèle ;

    Les souffles de la nuit flottaient sur Galgala.

     

    L'ombre était nuptiale, auguste et solennelle ;

    Les anges y volaient sans doute obscurément,

    Car on voyait passer dans la nuit, par moment,

    Quelque chose de bleu qui paraissait une aile.

     

    La respiration de Booz qui dormait

    Se mêlait au bruit sourd des ruisseaux sur la mousse.

    On était dans le mois où la nature est douce,

    Les collines ayant des lys sur leur sommet.

     

    Ruth songeait et Booz dormait ; l'herbe était noire ;

    Les grelots des troupeaux palpitaient vaguement ;

    Une immense bonté tombait du firmament ;

    C'était l'heure tranquille où les lions vont boire.

     

    Tout reposait dans Ur et dans Jérimadeth ;

    Les astres émaillaient le ciel profond et sombre ;

    Le croissant fin et clair parmi ces fleurs de l'ombre

    Brillait à l'occident, et Ruth se demandait,

     

    Immobile, ouvrant l'oeil à moitié sous ses voiles,

    Quel dieu, quel moissonneur de l'éternel été,

    Avait, en s'en allant, négligemment jeté

    Cette faucille d'or dans le champ des étoiles.

     

     

    ''
     
    ''

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/7/18 23:12:
      תודה עמוס, אתה בהחלט צודק, אלא שבכל זאת אומרים גם "ליליות"... :-) פרחי ליליות, השייכים למשפחת השושניים, הם פרחים מרשימים, המשמשים לצורכי קישוט זרים מפוארים או לעיצוב סידורים לאירועים. פרחי ליליות נפוצים באזור אירופה והמזרח התיכון, בארצות כמו יפן, הודו, פיליפינים, קנדה, ארה"ב ועוד ...פרחי ליליות הם פרחים גדולים, הכוללים 6 עלי עטיף עליהם יופיעו לרוב כתמים או נקודות שונות . לליליות צבעים שונים, ורוד, כתום...
        1/7/18 09:48:
      הדה, תודה רבה על המקור ועל התרגומים. הערה קטנה: את מתרגמת LYS בצרפתית ל"ליליות". בעברית צחה זהו פרח השושן הצחור, שבפי העם הוא חבצלת, ואני הייתי מתרגם בשיר "חבצלות". כידוע, הליליות בעברית הן עוף דורס לילי. שבוע טוב, עמוס.
        13/6/18 22:01:
      מכבית, תודה על הכל :-)!
      כבוד ... על ההשקעה
        13/6/18 01:03:
      תודה רבה מיכאל :-)!
        29/5/18 21:22:
      תודה רבה על הכל "נומיקן" :-) !
        29/5/18 20:56:
      ותרגומך מצוין, כמובן.
        29/5/18 20:56:

      ''

      איזה יופי, איזו הפתעה, ויקטור הוגו, רות ובועז

      מצרפת חיתוך עץ מתוך "מגילת רות/ The Book of Ruth" ספר האמן שיצר מתי גרינברג. מתאר את המפגש הלילי בין רות ובועז

        23/5/18 22:18:
      תודה רבה, רחלי :-)!
        23/5/18 22:18:
      תודה רבה, "תשוקה" :-)!
        20/5/18 20:37:
      תודה אחאב וגם לך :-)!
        20/5/18 20:33:
      שדה כוכבים קיצי, רות ובועז וחג שמח :)
        20/5/18 12:34:
      חן חן "צלם" :-)!
        20/5/18 00:37:
      חן חן מכבית :-)!
      תודה על הוסט המושקע

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      Heda
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין