כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אברהם אלישע מאמרים

    אברהם אלישע
    יצירה בתכשיטים

    חוקר אוצרות, פולחנים ותרבויות
    מרצה, כותב ספרים ומאמרים
    זוכה פרס ראשון בעיצוב תכשיטים בישראל

    "ויהי" "דוד"! תכליתה - כראשיתה ואחריתה - של מגילת רות, בית לחם כבית רחם - הדמויות, הזמן, המקום, הארוס והחסד / 2

    0 תגובות   יום שישי , 25/5/18, 18:54

    ''

     

    חלק ב'

    (למעבר לחלק א' לחץ כאן)


    הזמן, המקום, הדמויות, הארוס והחסד

    המקום

    הרֵעים המפורסמים במקרא הנם רעי איוב שבאו ממרחקים לנחמו. עליהם מסופר:


    וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו (איוב ב'/11).


    חז"ל מפרשים שמקום כל איש מהם היה רחוק 300 פרסה ממקום רעהו (מעל 1,000 ק"מ). אופן ההיוודעות שלהם לאסון חברם מתואר במדרש כתהליך נִסי יוצא דופן. אילן שגדל אצלם על שמו - על משקל "כי האדם עץ השדה" - קמל, ומכך הסיקו שדבר מה אירע לו. אולם לבד מציון וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, כמרחק גאוגרפי והטרחה בהגעה ממנו בקשיי הימים ההם, יש מקום לדרוש "כל איש ממקומו" - שאין הכוונה למקום מגוריהם הגאוגרפי בלבד, אלא מקום גם במובן האתר הפולחני ("מַקָאם" בערבית) שתלויה בו אמונתם ואלוהותם ושבעבור הרֵעות הם מוכנים להתנתק זמנית ממנו. חז"ל מציינים שיח אנשים האומר: "או חברים כמו אלה של איוב, או מוות".

    האם יש זיקה בין מושג הרעות להינתקות ממקום שהוא צור מחצבתו של אדם?

    בנושא זה נכתב במגילה על משפחת נעמי: וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים, ולבסוף: וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה (א'/7,4). מן הכתוב ניתן להבין שנעמי קמה לשוב באופן טבעי למכורתה לאחר התפרקות משפחתה ושוך הרעב. ערפה שבה על עקבותיה וחוברת מחדש לעמה ולאלוהיה ואילו רות עוברת טרנספורמציה. היא מפנה עורף לעמה, מולדתה ואלוהיה ובוחרת להסתפח לעמה, מולדתה ואלוהיה של נעמי. לפיכך ניתן לקבוע שאצל נעמי לא חל שינוי באמונתה עקב עזיבתם את הארץ.

    ובאשר למקום כמושג בעלילה אנו רואים כיצד הוא מהווה במה להתרחשויות כגון ה"גורן", "פתח עיניים", "השער" ועד ל"המקום" - בו העמוד בועז יפאר את הכניסה למקדש שלמה.

     


    החסד מהו וכיצד הוא מחלחל בזרע הדורות

    החסד כמושג מתייחס למעשה הנעשה עבור אחר מעבר לחובה, לפנים משורת הדין, הענקת הטבה לזולת בעניין אשר אין לו זכות כלשהי עליו. השאלה היא אם משמעות זו הייתה חופפת למושג החסד בזמן שמדובר בו במגילה, ואם כן במה היא מתבטאת.

    פרק ב' במגילה מתאר את המפגש בין בועז "גיבור החיִל" לרות. היא אמנם לוקטת שיבולים, אך מתברר שגם את עינו של בועז השואל לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת (רות ב'/5) ונענה: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב (ב'/6). בועז מתעלם מהתיאור הטעון סטיגמה אתנית וההמשך בטקסט מדבר בעד עצמו:


    וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים (רות ב'/9-8).


    בתגובה על מפגן אצילותו ונדיבותו יודעת רות כאשה ליפול על פניה, להשתחוות ולבחון אם מצאה חן בעיניו. באומרה לו שהיא נוכרייה היא מתגרה בו, ונענית בחום ובטוב מכל:


    וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם יְ-הוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְ-הוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו (רות ב'/12-11).


    זהו מניפסט מרגש ומרומם נפש הנשלף כאן אינסטינקטיבית כאלתור מן השרוול בשדות קמה. רות מבחינה בכך שבועז מכיר במעשי החסד שלה - שכן לא הייתה מחויבת בעשייתם - אך בה בעת יש בדבריו רמז הצהרתי המכיר במחויבותו כלפיה כגואל פוטנציאלי. התרחיש קושר ביניהם חוט קרבה ואמפתיה הדדית המרומם את מעמדה וערכה של רות בעיני עצמה, מעמד המקבל את השלמתו וביטויו בסופרלטיב המחמיא ביותר לאשה, כינויה "אשת חיל". כינוי זה מעניק לה שוויון מעמדי עם בועז "גיבור החיל". השוואה זו מקרינה על טיב זרעם העתידי כאנשי חסד, כפי שנראה בסיפא. רות היא האשה היחידה במקרא שזכתה לתואר זה.

    ועם כל זאת משיבה רות לדבריו בענווה, בחוכמה ואפילו בהכנעה ובשפתיים רוטטות המלטפות את האגו - מחווה החוזרת על עצמה חיש מהר באמירתה: אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי (רות ב'/13). בהמשך פורש בועז על רות את תחת חסותו, ככתוב:


    וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר. וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ. וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ (רות ב'/16-14).


    לקראת סיום המגילה אנו מודעים להתרחשות המסתיימת בהצהרתו של בועז:

    קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי. וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ (רות ד'/10-9).


    והשאלה היא אם למסכת מעשיו של בועז, מרגע הכרתו את רות ואת הקשר המשפחתי שלו המחייב כלפיה, ניתן לקרוא מעשי חסד. שכן אם הוא מודע לעצמו שהוא בחזקת גואל, הרי היה מחובתו לנהוג כך, וגם זכותה של רות שינהגו בה כך. וסוגיה חידה היא על כן אם בנתונים אלה נותר ייחוס ערך ה"חסד" על כנו או שהוא מתרוקן מתוקפו. בקושיה זו נראה שהרציונל היכול לעמוד בבסיס פתרונה הוא המידתיות. היא המכרעת.

    בועז ביחסו המרגש, המאיר פנים והנדיב, הסולידרי והאצילי, כלפיה צבר לעצמו הון תדמיתי המבוסס על הגינותו, כנותו הנשמעת כ"מלב אל לב" ורצונו הטוב. במידות אלה עבר את הסף המחייב בהוסיפו עליו לפנים משורת הדין, שכן אלה יכלו להיות מופגנים בפרופיל נמוך יותר.

     

    רות ו"משכורתה השלמה" על חסדיה

    - מעשים שלא הייתה מחויבת בהם  

    וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְ-הוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים (רות ד'/15-14).


    מכוח ההיגד "כל מה שמילה יכולה לבטא היא אכן מבטאת", משמעות המילים משיב נפש היא לא רק כמי שמספק את רווחתה ומחייתה, אלא משיב נפש גם כפיצוי על אשר איבדה בנפש. ובאשר לאהבתה של רות, "הטובה לך [נעמי] משבעה בנים", הרי אמירה זו מרוממת רוח מהיותה נאמרת ברבים על ידי הקהילה המעתירה עליה אף היא את אהבתה.

    *

    הדגשנו את הסופרלטיב שנקשר בלעדית ברות כ"אשת חיל". אם נתייחס לשמה המוצע "רעוּת", יהיה עלינו לתת את הדעת על שינוי האותיות המרכיבות אותו ועל הגייתו ומקצבו הצלילי השונים. והרי ידוע שקיימת משמעות אנרגטית וסמלית-מיסטית לכל אות מהאותיות העבריות הנחשבות לקדושות. בַּהקשר שהצבענו עליו לגבי המונח "ידוד", המחליף בכתב את השם המפורש י-הוה, עולה השאלה למה גורר השם רעות. ניתן להיווכח שאף הוא יכול לגלם בתוכו משמעות תאופורית, וזו דרך הגימטריה. "רעות", בערכה המספרי 676 - מספר ששורשו אינו אלא 26 כגימטריית השם המפורש (262). עקרונית, מספר המוכפל בעצמו מקנה לו עוצמה.

    *

    לפי חז"ל, רות האריכה ימים וזכתה לראות במלכות דוד ובנו שלמה בונה המקדש - הוא המלך השלישי של ישראל. היא נודעה בתואר "אִמה של מלכות". ראוי על כן לציין כיצד מחלחלת מידת החסד ומשתקפת בזרעה דרך הדורות. ואכן זו מהדהדת במשאלת הלב הגדולה של דוד כמלך נעלה הנושא את תפילתו האחרונה לאל, ובראשה תחינתו שהאל יעניק כוח שיפוט לבנו המלך (שלמה) ושמלכותו בחסד תיכּון. הסגולות והמידות הללו מובעות בפרק - שיתר שתי הדתות המונותאיסטיות לקחו ממנו "בהשאלה" רעיונות לביסוס הקניית משמעות למגמותיהן - הוא פרק "חסד" (בגימטריה), פרק ע"ב בתהלים:


    יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק [...] כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ. יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ. מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו (שם/14-12,4).


    אכן ניתן לראות בתפילה זו כתב ברכה וזכות לרות לראות בחייה גמול על חסדיה בזרע שהובטחה לו ברכת עולם, ככתוב: מַגְדִּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם (תהלים י"ח/51).

    * 

    ספר שופטים מסתיים כאמור בחורבן: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה (כ"א/25), ובפתיחת מגילת רות מוצהר: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.

    למשמע שמה של רות מהדהדת קשירת גורלה הנחרצת בזה של נעמי ובדת ישראל.

    בסופה של המגילה נמשלת רות לרחל וללאה שבנו את בית ישראל. כלומר דווקא האלמנה המואבית1 היא זו שמקימה את ישראל. מסכת ההתרחשויות ההיסטוריות היא בבחינת מַעֲבָר לפאזה קיומית אחרת, של רנסנס גאולי הצבוע בשייכות לייעוד, המעלה עטרה עתידית למלך ולמשיח.

    ציינו שרות היא היחידה במקרא המכונה "אשת חיל". כינוי שללא ספק מהדהד את "אשת החיל" שמאפייניה מתוארים בספר משלי: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ [...] רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה [...] אִשָּׁה יִרְאַת יְ-הוָה הִיא תִתְהַלָּל (שם, ל"א/30,29,26). ואכן כל הקשור ברות הריהו כשיר תהילה לרות עצמה, ושיר הלל המעצים ומעלה את קרנו של ישראל כעם ואת קדושת אמונתו.

    רות הפכה לא רק לדמות היסטורית אלא לדמות ה"נוכחת" בפולחן הנוגע לאירוע הגדול של מתן תורה - חג השבועות בו קוראים את עשרת הדיברות לפי "טעם עליון". במועד זה נקרא סיפור חייה מתוך המגילה - לאחר שנמנו בדריכות מיסטית שבעה שבועות - מספר טיפולוגי בפני עצמו (7X7). שמה-זהותה מונצח במשפחת ישראל כשם נבחר לגיורת היודעת אלוהים. כן, שמה נישא בין דפי ספר הספרים הנצחי במגילה מיוחדת הנושאת את שמה.

    __________

    1. גם כורש כמשיח גואל לא היה יהודי. איני יודע מה היה גורל הנצרות ללא דוד. ושוב באסלאם: והזכר את דוד עבדנו, אדיר הכוח [...] אכן מובטחת לו קרבתנו, ובטוב ישוב אלינו (קוראן סורה ל"ח/25,17), תרגום אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2005).

    * 

    לא רק רות זוכה לראות את אור החסד הקורן מזרעה, יותר אקטיבית היא זכייתו של בועז. במגילה מסופר על מנהגו לברך את אנשיו במילים "יְ-הוָה עִמָּכֶם" ואנשיו השיבו לו "יְבָרֶכְךָ יְ-הוָה".

    מנהג זה הועתק והושרש בבתי הכנסת הספרדיים. בעת העלייה לתורה, ליד הספר העומד על התיבה, פותח העולה לעבר הקהל ומברך: "ה' עמכם", כמעשה בועז, וקהל המתפללים משיב לו: "יברכך ה'".

    מעניין אם מנהג זה אינו אלגוריה לשונית שעל משקל "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" (תהלים קמ"א/2) מחליפה סמלית את העמוד שניצב בפתח בית המקדש ושמו בועז (שניצב ליד מקבילו "יכין"), אותו בנה שלמה על שם סבו זקנו. העמוד כמסמל נוכחות איש החסד הניצב בפתח כמקבל את פני העולים למקדש תוך הקרנת סגולתו עליהם בברכה אילמת. בהצבה זו זוכה בועז החסיד לתהילת עולם.

     

     

    ''

     

    ''

     

    *

    אחרית דבר

    ב"מגילת המזמורים" אשר נתגלתה בקומראן נכתב "ויהי-דוד בן ישי חכם ואור כאור השמש"1. בספר הזוהר הקבלי נאמר: "כי אור העליון נמשל לאור השמש, שהוא השורש לכל האורות שבעולם הזה" (הסולם, מאמר "ויתפרו עלי תאנה"). המהר"ל סובר כי "שמש" הוא שמו של הקב"ה, כמאמר חז"ל "שמשון על שמו של הקב"ה נקרא". כמו שהשמש מגינה, כך הקב"ה מגן על הנבראים ככתוב: כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְ-הוָה אֱלֹהִים (תהלים פ"ד/12).

    אני מציע לראות את תכלית המגילה ששמה רות ככותרת המקפלת את חיבור ה"ראשית" עם ה"אחרית" שבמילותיה, קרי חיבור המילה הפותחת עם זו המסיימת למשפט "ויהי דוד" והרי לפנינו האלפא והאומגה של מגילת רות ומניפסטציה המהדהדת את האמירה הבראשיתית "ויהי אור".

    עדיין חבויה ונסתרת החידה מי זה דוד ואפילו מה זה דוד. לשם כך יש להמשיך להעמיק בחקירת השם, מקורו ומשמעותו הרחק מעבר לאופקי הפרשנות הקיימת, ועל כך במאמר עתידי.

    __________

    1. רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, מגנס, תשס"ג, ע' 273.

     

     

     

    סוף חלק ב' (למאמר זה שני חלקים)

    (למעבר למאמר השלם לחץ כאן)


    כל הזכויות שמורות  © 

     

    אברהם אלישע הוא חוקר אוצרות, פולחנים ותרבויות

    תכשיטן חיפאי, זוכה פרס ראשון בעיצוב תכשיטים בישראל

     המאמר באתרנו: אברהם אלישע - מאמרים

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אברהם אלישע
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין