כותרות TheMarker >
    ';

    נפש ונשמה בקולנוע - בקורת ופרשנות

    על החיפוש שהרבה מאיתנו נמצאים בו היום

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    'רע לתפארת': בארץ האמת - כמה מילים על הסרט הישראלי "מוטלים בספק"

    0 תגובות   יום שישי , 25/5/18, 20:58

    ''

     

     

    נדמה לי שבעולם שאנחנו חיים בו היום, אפשר לזהות שתי מגמות מנוגדות. האחת היא נטייה לכוחנות אינטרסנטית, שאינה מכבדת בני אדם וגם לא עובדות מציאותיות ("פייק ניוז"), והיא מקדמת שיח פוליטי, תרבותי ובין אישי, שאינו מבוסס על קשר, על אותנטיות הנכונה להיחשף, אלא שיח המעורר טינה, עיסוק במצגי שווא, ובידור מהסוג הנוצץ והמלאכותי.

     

    המגמה השנייה היא כמעט הפוכה, והיא מבליטה את עצמה על רקע התפתחות המגמה הראשונה. היא שוחרת כנות, עדינות ודיאלוג, והיא מבקשת לראות את המציאות על נימיה המורכבים, מתוך גמישות, ללא חד משמעות נחרצת. מצד אחד יש תחרות עזה בין המגמות האלה, ומצד שני יש גם הרבה קולות המערבים ומשלבים את שתיהן בתוכם.

     

    סרט הביכורים של הבמאי והתסריטאי אלירן אליה, "מוטלים בספק", הוא ביטוי עז ומזהיר של רוחה של המגמה השניה. הוא מהווה מבט נוקב, רך, מרשים, במצוקות של המוני צעירים החיים בזמננו, ואולי במצוקה שהיא רחבה יותר.

     

    הבעיה הגדולה שהסרט מציב במרכזו הוא הנושא של חוסר קשר, ומאבקם של אנשים פגועים להכרה, כבוד ומשמעות, מול הוויה של חוסר קשר, ושל נטישה, גלויה, או מוסווית. הוא עושה זאת בדרך אנושית, חמה, חפה כמעט תמיד מדרמה עודפת.

     

    אסי (רן דנקר), במאי קולנוע צעיר ומסוגר מתל אביב, מקבל עבודות שירות, בדמות הוראת קולנוע, במקלט לנוער עברייני באחת מעיירות הפיתוח שבדרום הארץ. המחנך הטרי והנבוך מכיל עוצמה פנימית גדולה מצד אחד אבל גם חולשה ניכרת לעין, ולא מעט יהירות אינטלקטואלית מתנתקת. בהשראת הפילוסוף דקארט הוא מנסה להביא את הנערים שהוא פוגש להתמודדות עם השד המתעתע שחי בתוכם: שד המעורר בהם ספק שיפוטי אכזרי ביחס לעצמם. זהו גם שד שיש להטיל בו עצמו ספק, כאשר הוא גורם לעיוות בתפיסת המציאות, ולראייתה בראי של עלבון ומשטמה. כל הדמויות בסרט, לכל אורכו, מתמודדות עם היותן מוטלות בספק בעיני עצמן, ועם פקפוקן בשאלת האמון בין בני אדם בכלל. הן מתמודדות עם פרפור מענה בין קיום לבין תחושת חידלון וחוסר קיום, נפילה - אנשים המאיימים להימחק.

     

    בבימוי ישיר ונקי של סצנות חזקות ומחוספסות, שהעדין והפגיע שזור בהן ביד אמן, משרטט אליה, שבעצמו משמש במציאות מורה לתלמידים בסיכון - חלקם לוהקו לסרט - הווית חיים סדוקה וטעונה במתח אלים ואינטנסיבי. המתח הזה אינו מתפרץ כמעט בשום שלב, וכך בעצם הולך ומתגבר, בין היתר באותם הרגעים שבהם הוא מתחלף בחום וזיקה אנושיים גדולים, שיש להם כאן אלף גוונים וצורות וריחות. כל כולו של המתח הזה עשוי חוויה של נטישה ונטישות, המתורגמת לתסכול ולרצונם של צעירים אלה לנקום בעולם, ולקנות בו מעמד שווה והוגן.

     

    הנטישות הזאת היא חלק מאפרוריות אמיתית ואכזרית של החצר האחורית של ישראל, שהיצירה נכונה לחקור אותה ולהציגה באומץ וכמעט מבלי לייפותה – גם אם ברגעים מסוימים היא יותר מדי "אמיתית" ו"חברתית"; וגם מבלי לנסות לטעון, שהכל בה רק מאיים או אפור.

     

    אסי חודר אט אט אל תוך המציאות הקשה שנגלית לפניו כמו חיה עדינה ותמימה, כואבת, שצריכה בעצמה לעבור תהליך חניכה אצל חניכיה, כדי לדעת משהו על עצמה שהסוותה מעצמה כל חייה. הוא לומד להכירה קודם כל, ובעיקר, באמצעות דמותה של אם חד הורית (הילה סורג'ון) ושל בנה עדן (אדר חזאזי גרש, האלמוני עד כה). עדן הוא נער עז מבע ומתפקע מגבריות אלימה ומאיימת - ובאותה מידה עדין מבט כל כך – והוא מלא חיים נבוכים של נער, וגם מיואש עד התהום. דינמיקת היאוש והתקווה שלו משוחקת ומבוימת באופן יוצא דופן שהוא סיבה מספקת לצפות בסרט הזה.

     

    זהו עולם של משפחות מפורקות, של אמהות שאינן יכולות לראות באמת את ילדיהן – כמו הורים רבים אחרים, אני חושב – ושמצוקת חייהן מובילה אותן לגישה של זלזול והקטנה, לחוסר יחס, והן קוברות את עצמן בכביסה ובבישול כצורת דאגה בלעדית ליקיריהן, המשוועים לדבר מה אחר ולבם מדמם מאהבה ומייסורי טינה ובדידות, בעת ובעונה אחת.

     

    ''

     

    אסי, עבור עדן ואמו, הוא כמו משיח על תנאי, משיח בסיכון, שאישיותו מכילה גם אירוניה מרוחקת ואטומה, ולעתים חוסר אונים כבוי ותלוש. והוא בכל זאת גם איש בעל נשמה גדולה ועמוקה. יותר ויותר הוא מוצא את עצמו מורד בהנחיות המדינה והרשויות – אליה רומז לנו כי המדינה, כמו מדינה, לא באמת יודעת להבין ולכבד מציאות של עוני ומצוקה. אסי, דמות האב הפוטנציאלית שמופיעה פתאום והיא גדושה ברצון תמים להצלה ולקרבה, שעדן ואמו משוועים לה, עומד נבוך מול התפיסה העבריינית והאלימה המושרשת כל כך, והלעג האינסופי, האופייניים כל כך לתקופתנו, ובאים לידי ביטוי מוקצן כאן.

     

    התפיסה הזאת מכילה אמונה מזוקקת בסמים ובשתייה, ב'קומבינות', בהימורים, בקללות, במין, בעישון הרסני, בחוסר יכולת לעבוד ובהיעדר ערך עצמי: אמונה מיואשת ברע. אלה הם צעירים וצעירות, שברובם מכילים חום אנושי ניכר, כמו רוב בני האדם במעמקיהם, אבל שאינם יודעים אחרת, כי אין להם דוגמה אחרת; והם מורדים ונוקמים בכל הזדמנות בעולם פוצע, ופצעיהם מנהלים אותם.

     

    מתוך סירוב מורד להיכנע ולקבל את מציאות גורלם של חניכיו כפשוטה, שמתברר גם כניסיון להתעלות על הוויתור העצמי שהוא חי בתוכו, אסי חורג ממסגרת השירות שהוקצתה לו באופן מסוכן, ומוכן להיות ללא מושלם, ללא 'נורמאלי', ואפילו לעקום. לשתף פעולה עם העברייני, להסתבך עם חניכיו, ולהגיע אפילו למעצר, כדי ליצור קרבה איתם, ותחושה שהוא אחד מהם ומקבל אותם. אח בלב, אדם קרוב, ובעיקר לא שיפוטי ומבקר.

     

    אסי מבין בתוך עצמו שגם הוא עזוב ומדמם, שעדן והוא הם אולי אחים באמת ובתמים. הוא מבקש להיות לסוג של אבא, שגם לו לא היה ("למדתי להרגיש לבד... לשחק לבד... כי הרגשתי לא שייך... חי איך שבא לי"). אבא, שהוא לא בדיוק יודע איך להיות, לא עבור עדן, אבל, כמו הרבה אנשים, גם לא בדיוק עבור עצמו. שיאו של המסע הזה של אסי אל תוך העולם פרוע הגבולות שהוא הופך להיות חלק ממנו, הוא היפוך תפקידים מעורר צמרמורת שהוא ועדן עוברים.

     

    היוזמה התרפויטית העיקרית של אסי היא הניסיון לתת לצעירים מצלמות אישיות שבאמצעותן הם יכולים לצלם את עצמם ולספר על פצעיהם, אכזבותיהם, כעסם וחרטותיהם. בסרט משובצים וידויים מצולמים כאלה, שגם אם אינם תמיד מהימנים והם מייצגים שינוי מהיר וקל מדי מאטימות מתגוננת ורעילה, לנכונות לחשיפה ולכנות, הם כל כך אותנטיים וקורעי לב, עד שהכוח הנקודתי שבהם מצליח לחפות על כך.

     

    דרך היצירה של מרחב רפלקטיבי משותף, שמאפשרת דמות המורה, המציעה יוהרה אבל גם עדינות והתבוננות חומלת בקושי, נולדות תחושות של אחווה, של הומור מול הקושי, של קלות וגם של קסם גדול. אבל את הדבר הזה הסרט מאיים לנפץ לנו שוב ושוב. הדמויות בסרט משתוקקות לקשר בכל מאודן, אבל הן גם מאוימות מקשר בעקבות הפגיעות שחוו. לכן הן גם אינן רוצות בו באותו הזמן, והן עושות הכל כדי להרוס אותו. ואולי גם אנחנו כאלה לעתים קרובות? הסרט מצליח לתת תחושה ברורה, לטעמי, שהיא, כמו שהיה אומר אריסטו, תמצית הטרגדיה הדרמטית: הגורל המשותף של כולנו, דרך מופעיו המוקצנים.

     

    הסרט מוליך את הצופה אל סיומו הלא צפוי והמדהים, שכבר נכתב עליו הרבה, באופן שהוא אמנם מעט כושל ותמוה מבחינה עלילתית; אבל הסיום הזה מהווה עבורי באמת את אחד מהשיאים האמנותיים והריגושיים של היצירה הקולנועית הישראלית. הסצינה הסופית בסרט היא מופת של בימוי ושל צילום, ושל אמת.

     

    הסופר הצרפתי הדגול פלובר ('מאדאם בובארי'), אמר משהו מעין: שהפרויקט של המודרניות, כרוך בשאלה האם יוכל האמן לחבק את המצורע בלילות אהבה, ולהעניק לו מחומו. לא את היפה והנאצל, המזמין לחיבוק מאליו. אלירן אליה הוא אמן, והוא מחבק, כמו אמנים אמיתיים, את מדווי האדם בעולם שסביבו, והופך את הגחלים הלוחשות של הכישלון והעזובה, לשירה – בבחינת 'לשיר את האסון'. מאסון, למעיין נובע של קשר אנושי עמוק וחזק. הוא מאפשר לחוליים להפוך מכאוס חסר צורה והרסני, לביטוי עמוק של אחווה: ומשם לטיהור פנימי.

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דניאל ת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין