משוגעת הכפר

יום אחד, בעת לימודיי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית, עליתי לאוטובוס בירושלים.

"בקר טוב", אמרתי לנהג, שהיה בגבו אלי, מחפש משהו בתיקו.

"בקר טוב, עמוס", חייכו אלי עיניו, מאחורי משקפיים במסגרת זהב דקה. המפרצים בצדי ראשו העמיקו, כבשו שטחים נרחבים, ורמזו על התפתחות מהירה של קרחת. לקח לי רגע להבין מי הוא.

"שלום, שוטׇה, מה שלומך? לא ידעתי שנעשית נהג אוטובוס".

שוטׇה היה בן מושבתנו, מבוגר ממני בשלוש-ארבע שנים, אך הכרתי אותו – לא היה מישהו ב"פנינת השומרון" שלא הכיר את שוטׇה. במושבה הקטנה כולם הכירו את כולם. את שוטה הכירו יותר, כאשר משפחתו הגרוזינית עזבה את הבידוד, כביכול, של "שכונת הגורג'ים", ובנתה בית ליד מסילת הברזל. על שוטׇה סיפרו גם סיפור מיוחד, שכולם הכירו.

יום אחד, בהיותו בכיתה ז', הגיע שוטׇה באיחור לשיעור הראשון בבית הספר.

"מדוע אתה מאחר, שוטׇה? היכן היית עד עתה?" שאלה המורה.

"לקחתי את העז שלנו אל התיש של חנניה, שירביע אותה", אמר, והכיתה צחקה.

"אבא שלך לא יכול לעשות את זה?" הקשתה המורה.

"הוא יכול, המורה, אבל התיש של חנניה עושה את זה יותר טוב!"

הפעם התפוצצה הכיתה מצחוק, והסיפור התפשט במושבה, כאש בשדה קוצים יבשים.

ליד ביתו של שוטׇה, עמד בית שומם ומפוחם, שעדיין ניכרו בו שרידי צבעו המקורי הכתום - ביתה של "אסתר המשוגעת". חייה של אסתר היו קשים, וסופה רע ומר עוד יותר.

בצעירותה, היתה אסתר נערה רגילה, שלא התבלטה ולא נבדלה מנערות אחרות. קומתה היתה ממוצעת, ושערה החלק, הערמוני, גלש אל מעבר לכתפיה. היא הרכיבה משקפיים, לא היתה יפה ולא היתה "חתיכה" – נערה רגילה. אנו הילדים קראנו לה "אסתר המשוגעת", אך כשגדלתי הבנתי שבפי המבוגרים היא נקראה "אסתר הזונה", אולי בשל קשריה עם החיילים הבריטים, שפקדו את המושבה.

בגיל שבע עשרה, נטשה אסתר את המושבה ואת החיילים הבריטים, והצטרפה לשורות האצ"ל, שם הכירה בחור גבוה ורזה בשם חיים, והם נהיו זוג. בימים הם לחמו יחד נגד הבריטים, ובלילות בילו יחד במיטה. אסתר נכנסה להיריון, ונערכה להם במושבה חתונת בזק צנועה. משפחתה העשירה של אסתר רכשה את המגרש הסמוך למסילת הרכבת, ובנתה עבור הזוג הצעיר את הבית הכתום הקטן, שנשרף בסופו של דבר.

עוד בתקופת המאבק נגד הבריטים נולדה לזוג בת, ושנה אחר כך נולד גם בן. מקטנותם ניכר בהם שהם בעלי צרכים מיוחדים, אך באותם ימים, במושבה נודעו כ"מפגרים". הזוג הצעיר לא היה יכול לטפל בהם, ומשפחתה של אסתר, מימנה את שליחתם למוסד מיוחד לילדים כמותם, במנזר בחיפה.

בלחימה על כיבוש מנשייה ביפו, נפצע חיים אנושות, ונפטר כעבור זמן קצר בבית החולים. אסתר יצאה מדעתה, לא באופן מטפורי, אלא ממש, והחלה להתנהג מוזר. מוזרותה היא שהקנתה לה, בפינו הילדים, את הכינוי "אסתר המשוגעת". אולי כחלק מן השיגעון, ניסתה אסתר למצוא נחמה על בעלה שנהרג, ביחסים עם גברים תמורת תשלום, וכך הצדיקה את הכינוי שהדביקו לה המבוגרים עוד בצעירותה. האם היתה זו נבואה שהגשימה את עצמה?

בני משפחתה של אסתר המשיכו לשלם עבור המשך חינוכם של ילדיה במוסד, אך לא תמכה בה נפשית, ולמעשה התנכרה לה. גם ילדיה שעברו לפנימייה שקמה לאחר הקמתה של מדינת ישראל, התנכרו לה כשהבינו את מצבה. הם היו באים לבקר את המשפחה, אך לא אותה.

יום אחד, ביום הולדתה השלושים ושלושה, נמצאה גופתה של אסתר בין שרידי ביתה שעלה באש באופן מסתורי. הרכילות במושבה היתה שאסתר שלחה יד בנפשה, בהציתהּּ עליה את ביתהּ.

שנים רבות עוד נותר ביתה על תילו, והייתי רואה אותו בכל פעם שהייתי נוסע מן המושבה, או חוזר אליה. ברבות הימים הפך לנכס נדל"ני, והיום עומדת במקומו וילה מהודרת.

האם פוקדת את הווילה רוחה המיוסרת של אסתר "הזונה, המשוגעת"?