כותרות TheMarker >
    ';

    מרוב עצים

    חיים - סוף. (או, ברשותכם, חושבת "בקול")

    3 תגובות   יום שבת, 26/5/18, 19:48
     ​​כחלק מעיסוקי, אני מלווה אנשים בחודשים/שבועות/ימים האחרונים 
    לחייהם.
    בתחילה המחשבה הבעיתה אותי - 
    איך נמצאים שם, עם ועבור מי שבקרוב לא יהיה פה עוד?
    איך מכילים את הפחד? את כל הסוגיות הפתוחות? 
    את תחושת אבדן העצמי? את הפרידה מהאהובים?
    את חוויית כל אלה לנוכח צערם של האהובים על האבדן הקרב? 
    איך נמצאים שם ומכילים את כל אלה? על מה מדברים? ואיך, איך מאפשרים לכל הנחוץ להיאמר - להיאמר? 
    הרי (כמעט) בכל אחד מאיתנו הדברים הכבולים בשלשלאות כבדות  -  דברים עמוקים, היושבים בצינוק נפשנו, חלקם שנים על גבי שנים. חלקם היו רדומים כל הזמן הזה.,, ממתינים להזדמנות להיאמר, או מושתקים שוב ושוב - נדחסים בחזרה על עומק צינוקי הנפש וכעת.. בהתקרב הרגע ממנו ואילך זה יהפוך קשה הרבה יותר - טכנית - לתת להם ביטוי. משהו מתחיל לנוע שם, עמוק בפנים.
    באופן מפתיע, חלק מאותם שוכני מרתפים מתפוגגים בעתות שכאלה.. פתאום נראים פחות. הרבה פחות..  כמו בלון מחורר.. הולכים ומאבדים מנפחם לנגד עיניינו, עד שמה שנותר מהם, הוא מעטפת מדולדלת וריקה מתוכן - זכר לדבר הזה שתפס כל כך הרבה מקום וצרך כל כך הרבה אנרגיה... וכל כך סתם. 
    חלקם כך, אבל חלקם הולכים וגדלים.. כמו גירוי מטריד בגרון, נוכחים כל הזמן, לא נותנים מנוח, דורשים לצאת ממחשכי המרתף אל האור. להשתחרר מהשלשלת. להיאמר, להישמע... ולא עוזרים ה"כחכוחים" המנטליים המנסים להפיג את הגירוי הזה. הוא "מסרב להתפנות". לפחות לא עד שגורם הגירוי מקבל ביטוי ומקום.
    בד"כ איני נוהגת בסמכותיות בטיפול, אך היו מצבים בהם ברור שאין מנוס, משום שהנפשות הנוגעות בדבר, נאחזות בקרני המזבח בבעתה.. כל אחת/ד עפ"י תכונות האישיות שלה/ו (המנעות והתרחקות, כניסה למצב של תפקוד אוטומטי, מצב "היפר", המנעות משיחה על "הפיל הלבן" וכד'), מנסות/ים להגן - כולם על כולם, רק לא להסעיר.. רק לא להכאיב..  
    כשסרטן הכבד של המטופלת הראשונה אותה (ואת משפחתה) ליוויתי בסוף ימיה, כבר גרם לעורה ולעיניה להצהיב, היה ברור שבקרוב מאוד תתחיל לסבול סבל פיזי משמעותי ושהגיעה העת להפעיל הוספיס בית. שוחחתי איתה על כך וגם עם בן זוגה וגם עם בנם - כל אחת/ד מהם בנפרד. כולם הבינו, אף אחד מהם לא היה מוכן לדבר עם האחרים, מחשש להכאיב, לייאש, להעביר מסר של וויתור...
    לאחר כמה ימים, בהם נאחזו, כל אחד מהם בסירובו, אמרתי לה, בביקור היומי שלי אצלה, שאין מנוס, אלא לעשות זאת. היא ביקשה ארכה עד צהרי יום המחרת, כדי לעשות זאת בעצמה. 
    כשהגעתי למחרת, סיפרה לי שערכה את השיחה בערב. שבאמת היה כאב רב ובכי וצער על הפרידה הקרבה ובאה..
    אבל! 
    מרגע שנתנו מקום לאלה, פתאום היה מקום גם לעוד.. לעניינים לא פתורים, לנוסטלגיה ולסיכומים, לשיחה על העתיד ואפילו לצחוק.. 
    היה צורך לגייס את האומץ לקפוץ את הבאנג'י הזה וזה היה כל כך חשוב לעשות, כדי לא להישאר עם הדברים שלא נאמרו, עם תחושה שיכולנו להיות קרובים יותר, נוכחים יותר.. לא להשאר עם תחושת הפספוס האופיינית כל כך.
    מאוחר יותר בספר בשם "המוות חשוב לחיים", של ד"ר קובלר-רוס
    המדברת על מצבים אלה, על כך שהנוטים למות (אפילו במקרים של ילדים), מודעים למצבם וזהירות יתר, רק כולאת את יכולתם לבטא את רגשותיהם, מונעת מהם לשתף את היקרים להם ובכך מונעת מהם תמיכה חשובה ואת תחושת הנוכחות המלאה של האנשים שנוכחותם היא החשובה ביותר במסע הזה שלהם. אותה זהירות יתר מונעת גם מהנותרים את האפשרות להיות שם לגמרי עבור העומד/ת להמשיך הלאה...
    .
    אחד הדברים היותר מרגשים, מבחינתי, בתקופה הזו, היא היעדר.. סלחו לי על הביטוי... בולשיט, או לפחות הזדמנות הפז להיות נטולים.  כל ההגנות, המסכות, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל אחרים.. הכל מתפוגג כלא היה ונותרת האמת של אותו אדם - ביחס לעצמו וביחס לאחרים וביחס למה שביניהם וחוויות בכלל...  אין זמן להסחות דעת מיותרות.
    .
    ליווי הנוטה למות ומשפחתו/ה, הופך את עניין המוות למוחשי מאוד.  זה מפגש עם היותי היותי ויותר מזה, היות אהוביי בני חלוף..  
    מחד זה הופך אותו טבעי יותר, פחות מפחיד ומאידך הופך את הפרידה, שתגיע בסופו שלדבר, למאוד נוכחת....
    מעבר לתחושת הזכות המרגשת והגדולה לחלוק עם אנשים את השבועות/ימים/רגעים האלה, הדבר העיקרי שהתעורר בי לנוכח אלה, הוא הרצון להיות לגמרי..
    לגמרי נוכחת, לגמרי כנה (לא לבלבל בין כנות לבוטות) והרצון לזכור שקשר בינינו ואהבה (גם אם אנחנו מוכי אשליה ומספרים לעצמנו הררי בדיות), רק הם, בשורה התחתונה, מה שחשוב.
    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/6/18 22:54:

      https://www.youtube.com/watch?v=9A6gkzSv8so

      ''

        14/6/18 12:34:
      כנות שיש בך ...עוצמה
        28/5/18 07:02:
      כמה כוחות ומשאבים נפשיים את צריכה כדי ללוות אדם לתחנתו האחרונה, כמה אנרגיות צריך ההולך לתחנה הסופית כדי לאסוף את חייו, לצרור אותם ולהמתין. בעיניי למרות הקישוטים הכאב הוא בלתי נסבל.

      ארכיון

      פרופיל

      cassiopeia
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין