כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג שלי

    0

    It's been a hard day's night

    13 תגובות   יום רביעי, 30/5/18, 14:39

    הבוקר בשדרות.

    אנשים טרוטי עיניים מברכים זה את זה ב"בוקר טוב, ישנת קצת הלילה"?
    הורים רבים עם ילדים קטנים לצדם. עוד מתקשים לשלוח אותם לשגרת הגנים. מעדיפים שיישארו צמוד אליהם.

    אני פוגשת בסופר את המורה שלי לאנגלית מכיתה ו', שגר באחד הקיבוצים סמוכי הגדר וחוזרת על השאלה, שנראית כמו הבון טון של הבוקר הזה. הוא עונה שיחסית ישן בסדר כשנפסקו ההפצצות ההדדיות, רק הרעש הבלתי פוסק של המזל"טים משגע לו את הראש.
    ואני חושבת על המציאות המטורפת הזאת בדרום הפרוע שלנו.
    חושבת גם על הילדים והאנשים בצד השני, שכשהם מופצצים ומופגזים – הבית שלי רועד (11 ק"מ בקו אווירי). חושבת על החברים משם, שבימים אחרים התארחו באירועים המשפחתיים שלנו והיום כבר מסוכן אפילו לתקשר אתם. אולי גם קצת פחות כואב לא לשמוע את קולות הייאוש והשבירה, ההולכים ונחלשים.
    חושבת על דבריו של בן דודי, בשיחתנו בחתונה משפחתית אתמול, שאמר לי שהוא לא שונא אותם. בעיקר מרחם עליהם. מצר על היאוש וחוסר התקווה בתוך המחנה הזה שהם חיים בו. אבא שלו היה במחנה עבודה במלחמת העולם השנייה. התיאורים שלו את מחנה העבודה מזכירים את החיים של האנשים בעזה. לא, לא שונא אותם, צר לו על רובם. ובכל זאת, במציאות ההזויה של האזור הזה, הוא שומע בעיקר את מה שבחזית התודעה של עצמו: "צבע אדום! צבע אדום!" שנצרח בקול מתכתי דרך מגברים ענקיים ועוצר את הכל לרגע, עד למיגון הקרוב, עד לבום שמיד יגיע (איפה נפל...? מה הפגיעה...?) ועד לשגרה שתשוב בעוד דקה שתיים.
    אין נפגעים.
    כן, זוהי טראומה מתמשכת, מצטברת, נערמת שכבה על גבי שכבה בנפש. אצלו, למשל, מתחילה ההצטברות באותה הפגזה משתקת בסיני במלחמת יום כיפור, שעד היום חוזרת אליו כשדלת נטרקת בקול עמום.
    אנחנו חוזרים מהחתונה ובודקים באפליקציית "צבע אדום" את מסלול הנפילות האחרונות בניסיון לבחור במסלול הבטוח יותר...
    הנורמליזציה של האנומליה במלוא הדרה.


    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/6/18 08:48:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2018-06-15 19:02:51

      חזקו ואמצו. (קראתי ונכרתי בימים רחוקים בהם נתנו בידי אקדח הזנקה להזעיק עזרה אם יבואו מחבלים...) נראה לי שאנחנו כלואים במשוואה חסרת פתרון. משום שלאיש לא אכפת מה יקרה ל"עמך" העזתיים, להבנתי- כולל בכירי מנהיגיהם.

      תודה מכבית.
      אכן משוואה מורכבת. 

      חזקו ואמצו. (קראתי ונכרתי בימים רחוקים בהם נתנו בידי אקדח הזנקה להזעיק עזרה אם יבואו מחבלים...) נראה לי שאנחנו כלואים במשוואה חסרת פתרון. משום שלאיש לא אכפת מה יקרה ל"עמך" העזתיים, להבנתי- כולל בכירי מנהיגיהם.
        2/6/18 08:10:

      צטט: bonbonyetta 2018-06-01 20:42:31

      *

       

      כתוב מציאותי עד כאב ויפה, הפאנצ' ליין מצוין.

      תודה רבה בונבונייטה.
      אין באמת פאנצ' ליין. זה בעצם העניין...

        1/6/18 20:42:

      *

       

      כתוב מציאותי עד כאב ויפה, הפאנצ' ליין מצוין.

        1/6/18 17:19:

      צטט: esty.d 2018-05-30 19:53:16

      צטט: גילהסטחי 2018-05-30 18:34:53

      אין לי מילים לבטא את הלב שלי שרועד ממתח וחרדה כלפי תושבי עוטף עזה וכלפי תושבי עזה.

      אכן. לב שמרגיש - מרגיש את כולם.
      והחזית הישראלית שלנו, היא כמו חזית על גלגלים... עוברת מאזור לאזור, נוגעת בכל אדם ואדם ועל חרבנו אנחנו חיים.
      צריך תכנית אחרת. מגיעה לנו דרך אחרת. להיות חזקים אנחנו כבר יודעים.

      תודה גילה יקרה

      צריך תכנית אחרת! 

        1/6/18 12:53:

      צטט: ד. צמרת 2018-05-30 21:02:46

      כל הארץ חזית במשך שנים ישובי הגבול המזרחי ישבו במקלטים. אח"כ תושבי קרית שמונה וישובי הצפון חטפו קטיושות. וכעת מזה כעשרים שנה העזתים ממררים את חיינו. לרחם עליהם ועוד להשוותם לכלואים במחנות ריכוז נאצים זו חוצפה. לפי דעתי בכדי לחסל את האויב באמת עלינו לעורר תיעוב ושינאה כלפי אוכלוסיית עזה. אך אנו הרי רחמנים, מפלגות השמאל עוררו שינאה ותיעוב כלפי ציבור המתנחלים יותר מאשר כנגד הפולשים הפלסטינאים. לעומת זאת הפלסטינאים מצליחים לעורר בקרב אנשיהם שינאה ותיעוב כלפי היהודים שיגרמו להם יום אחד להצליח לטבוח בנו חרף צבאנו המפואר וחיל האוויר הטוב ביותר בחצי הכדור המזרחי.

      התלבטתי אם להגיב וכשבחרתי לעשות זאת, יצא כאן מלל ארוך (מדי?)
      לתחושתי אתה חי בעולם מושגים ואמונות שנשענים על הדחקה, הכחשה, מידור, עיוורון ופחד. זוהי כמובן רק התחושה הסובייקטיבית שלי. הכל בד"כ בעיני המתבונן.
      מעגל הַשִּׂנְאָה וההַשְּׂנָאָה שאתה מציע כאן כאסטרטגיה – משאיר אותי ללא מילים. באמת שאין לי משהו חכם להגיד על זה מרוב שזה נראה לי הזוי. אז אנסה להתייחס לעיקרון המחשבתי שלי – אותו אתה פוסל מכל וכל (שתהיה החלפת דעות... אתה יודע...).
      אני חושבת שהכללה, אמונה בצדק מוחלט וידיעה וודאית - הן הערובה הבטוחה ביותר לתקיעות וחיסול מיידי של כל סיכוי ליצירת שיח והבנות (בכל תחום). כך גם המיתוג של קבוצות אנשים על פי שמאל/ ימין/ מתנחלים/ רחמנים וכד'. זה נוח כמובן לצקת קבוצות של אנשים אל תוך תבניות מסודרות ובהתאם לכך למדר אותם כרלוונטיים או לא לדיון, אך לא בהכרח מבטא מציאות אנושית. אנשים חושבים, ימצאו בעצמם בד"כ יותר מרובד אחד ויוכלו למשל להיות גם בלתי מתפשרים בנושאי ביטחון וגם לבחור בגישה שמקדמת פתרון על בסיס זיהוי אינטרסים משותפים. להיות גם ציונים וגם מפוכחים באשר לוויתור על שטחים תמורת הסדר שלום. לחוות איומים, טרור ופחד – ולחשוב במקביל על פתרון שאינו רק כוח ועוד כוח. העמקה מחשבתית מאפשרת גם לסתירות, על פניו, להתקיים בו זמנית. לא הכל שחור או לבן. החיים מתנהלים בד"כ איפשהו ביניהם.
      בצוות המקצועי אתו עבדתי בעבר, היו כאלה שתלו משך שנים סרט כתום על רכביהם, אחרים שנשאו מדבקות "די לכיבוש" והשאר פה ושם על הסקאלה שביניהם. בדיונים הפוליטיים למשל, כיכבו שתי מילים שונות לאותו אירוע ("גירוש" ו"התנתקות"). אף צד לא וויתר מעולם על המילה שמבטאת את תפיסתו וחווייתו האישית מהמהלך. בכל זאת, פסענו בזהירות רבה בשדה המוקשים האידאולוגי, כי מעל הכל עמדו המטרה המקצועית המשותפת, הכבוד ההדדי, החברות האמיתית והישראליות של כולנו.
      כשזו התפיסה, נשמר משהו גדול, שווה ומחבר הרבה מעבר למחלוקות.
      העולם לא מתנהל רק בין פאראנויה לתוקפנות, בין צודקים וטועים, בין אכזרים לרחמנים, בין שולטים לנשלטים, בין מנצחים למפסידים. יש בו גם גוונים כי יש בו בני אדם. שם מסתתר הפתרון.
      פעם, כשהיינו חלשים, כשהיינו קורבנות, כשהיינו מחתרות, כשהיינו דוד מול גוליית – ידענו לגייס את מלוא הצידוק המוסרי לכך וכעסנו על עצימת העיניים של העולם. כיום, דווקא עצמאותנו ועוצמתנו – הן אלה שצריכות להוביל אותנו לאומץ לבחור אחרת.
      ומשהו קטן בעניין "חוצפה": כשנכדי בן השנתיים כועס עלי הוא עומד מולי וצועק עלי: "סבתא, את פּוּצְפָּנית"! (חוצפנית). כל כך חיננית ומתוקה בעיניי הרצינות הזאת בה הוא מעוות מילה שאין לו מושג מה משמעותה, אך מבין שיש בה עמדה של נזיפה וחוסר שביעות רצון ממשהו בהתנהלותי כלפיו.
      כשאתה מדבר על "חוצפה" – זה לוקח אותי אל מושגים שבאים מעולם הצדקנות, ההתנשאות, היהירות וכיו"ב.
      לאו דווקא בגלל שאומר הדברים הוא בן של ניצול שואה (שכן איני חושבת שיש לתת עדיפות עניינית לעמדה כלשהי, רק כי היא מושמעת מפי קבוצות של נפגעים ישירים), אלא כי אני מאמינה שלכל אדם זכות (וחובה) לחשוב מתוך עצמו ולבטא את עמדתו, כמו גם לשנות את דעתו ולחשוב אחרת.

      אסיים בציטוט מתוך נאומו האחרון של יצחק רבין ז"ל, באותו ערב נמהר בכיכר מלכי ישראל: "הייתי איש צבא עשרים ושבע שנים. נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. היום אני מאמין שיש סיכוי לשלום, סיכוי גדול. חייבים לנצל אותו למען העומדים פה, ולמען אלה שאינם עומדים פה. והם רבים בעם"

       

        31/5/18 13:17:

      צטט: * Forever Young * 2018-05-31 12:51:32

      גם אני מרחם על אזרחי עזה, כמו שאני מרחם על אזרחי אירן ואזרחי צפון קוריאה שנתונים תחת משטר רצחני טרוריסטי.

      מסכימה איתך. גם אני מרחמת על האנשים שחווים את הזוועות באפריקה, בסוריה, ובמדינות האחרות שהזכרת. (לפעמים אני גם קצת מרחמת עלינו, אזרחי ישראל, כשאני רואה את ההפקרה הפושעת של החוליות החלשות ביותר בחברה. גם הם פצצה מתקתקת למי שמוכן להסיר קורה מבין עיניו).
      ובכל זאת, בהקשר של עזה (ושאר השטחים הכבושים/ משוחררים כל אחד באמונתו) זה קצת יותר מורכב, לא?
      אנחנו לופתים ולפותים. אנחנו משפיעים וקובעים, סוגרים ופותחים, מכבים ומדליקים, נכנסים ויוצאים, מחרבים ובונים... או במילים אחרות - משפיעים ישירות על מציאות החיים. 
      ככאלה, יש לנו אחריות מלאה על איך נבחר לנהל את המחול המטורף הזה. איזו מדיניות נתבע, עד כמה ניפתח למשא ומתן אמיתי.
      כוח, כאמור, אנחנו כבר יודעים שיש לנו (וטוב שכך). מעל הכוח צריכה לעמוד מנהיגות אמיתית, חזון ונחישות.

        31/5/18 12:51:
      גם אני מרחם על אזרחי עזה, כמו שאני מרחם על אזרחי אירן ואזרחי צפון קוריאה שנתונים תחת משטר רצחני טרוריסטי.
        31/5/18 09:30:

      צטט: barir 2018-05-31 08:24:50

      יקירתי, מחזקת את רוחך. אכן מציאות הזויה...

      תודה רבה מרסיה. רוב הזמן רוחי איתנה, שורשיי נטועים ונופיי האנושיים והסביבתיים מלבלבים. 

        31/5/18 08:24:
      יקירתי, מחזקת את רוחך. אכן מציאות הזויה...
        30/5/18 21:02:
      כל הארץ חזית במשך שנים ישובי הגבול המזרחי ישבו במקלטים. אח"כ תושבי קרית שמונה וישובי הצפון חטפו קטיושות. וכעת מזה כעשרים שנה העזתים ממררים את חיינו. לרחם עליהם ועוד להשוותם לכלואים במחנות ריכוז נאצים זו חוצפה. לפי דעתי בכדי לחסל את האויב באמת עלינו לעורר תיעוב ושינאה כלפי אוכלוסיית עזה. אך אנו הרי רחמנים, מפלגות השמאל עוררו שינאה ותיעוב כלפי ציבור המתנחלים יותר מאשר כנגד הפולשים הפלסטינאים. לעומת זאת הפלסטינאים מצליחים לעורר בקרב אנשיהם שינאה ותיעוב כלפי היהודים שיגרמו להם יום אחד להצליח לטבוח בנו חרף צבאנו המפואר וחיל האוויר הטוב ביותר בחצי הכדור המזרחי.
        30/5/18 19:53:

      צטט: גילהסטחי 2018-05-30 18:34:53

      אין לי מילים לבטא את הלב שלי שרועד ממתח וחרדה כלפי תושבי עוטף עזה וכלפי תושבי עזה.

      אכן. לב שמרגיש - מרגיש את כולם.
      והחזית הישראלית שלנו, היא כמו חזית על גלגלים... עוברת מאזור לאזור, נוגעת בכל אדם ואדם ועל חרבנו אנחנו חיים.
      צריך תכנית אחרת. מגיעה לנו דרך אחרת. להיות חזקים אנחנו כבר יודעים.

      תודה גילה יקרה

        30/5/18 18:34:
      אין לי מילים לבטא את הלב שלי שרועד ממתח וחרדה כלפי תושבי עוטף עזה וכלפי תושבי עזה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      esty.d
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין