כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של יצחק שויגר

    0

    מסע ביוון, מאי 2018

    0 תגובות   יום שישי , 1/6/18, 10:34

    והנה נסענו ליוון. הפעם עם קבוצה מאורגנת, שחבריה מכירים  זה את זה מטיולים קודמים, עם מדריך ואופרטור ותיק, ששולט בפיקודיו עוד מתקופת היאחזות הנח"ל וממשיך מאז לרעות אותם בשדות זרים. אשתי ואני הצטרפנו לקבוצה כמלפפונים ירוקים וטריים. ולא החמיצו אותנו.  השהות הקצרה ביוון, שלאחר מספר ימים נראתה לי כנצח, מקרבת אותי לנפלאות ומסתורי המיתולוגיה היוונית וזה תודות לראובן, המדריך המסור  והידען שבגלגול הקודם, היה כנראה טיטאן יווני  וחבר אישי של זאוס. אחרת איני מבין מהיכן הוא מכיר כל כך טוב את קליפסו המסכנה בת האלים,  שנגזר עליה להתחתן פעם במאה שנה ואחרי שראתה פרי בטן אחד, לאחר סטוץ מאיזה אל או מאיזה פרחח יווני מצוי, ונשארה בגפה בהוראת אביה זאוס  והיא התגלגלה בגופה ובנשמתה, של מנהלת מלון, שגרה בתוך כפר עתיק, שנגיש רק למיטיבי לכת, שתקוע אי שם בחורש טבעי וירוק, שם היא נלחמת בשיניה על קיומו האוטנטי של המלון שבנתה, בלב הכפר, אליו גררו אותנו מארגני הטיול הקבוצתי, שאליו הצטרפנו כאמור. כך התודעתי לנופיה ההררים של יוון שעד כה הכרתי רק בדרך הים, החופים  המרינות והטברנות סביבן. מסתבר שיש יוון אחרת. שצריך להתרגל אליה. כך למשל אחרי ביקור בעיירה ההררית קלווריטה,  ששם נולדה הסיסמא ״חירות או מוות,״ שהמציאו היוונים אחרי הטבח האיום שביצעו הנאצים בתושביה עליו למדנו מראובן ועמדנו בחזית הקתדרלה, אשר השעון שבראשה משמש עדות ותזכורת  אילמת לטבח משם ירדנו לעמק ברכבת "שוויצרית," במורד ההר, בנוף קדומים מופלא. לאחר זאת, אין פלא שהעם היווני, למוד המלחמה עם הנאצים וקורבנם, לא נכנע לגחמותיה של הגברת, הקנצלרית הגרמנייה, מרקל, שמנסה לכפות עליהם סטנדרטים גרמניים של עבודה וסדר. היוונים, כך הם מראים להם, שיש להם אופי קשה ועקשנות ואף אחד לא יכריח אותם לעבוד. ואני רק מקווה שלא יפילו עלינו את החשבון הישן שיש להם אתנו, לאחר שאלעזר החשמונאי, הרג להם את הפיל של אנטיוכוס אפיפנס. כי אם אתה לוקח היום אפילו ריבית מינימלית ומוסיף שיערוך, אפילו בדרכמות, של פיל מודל  אפס לספירה, זה יוצא קצת יקר. מאז, לאורך כל הטיול אני משתדל לא להתווכח יותר מדי על המחירים  וכאשר קניתי קילו של גבינת קשקבל ריחנית ושילמתי 18 יורו לא התווכחתי, כי זכרתי שבארץ הקודש זה עולה "רק" 250 שקל לקילו. שזה ממש מחיר הוגן, לצרכן הישראלי הדפוק והעשוק. לא סתם המילה עשוק היא תוספת על המילה שוק.

    אבל לא נפלנו מיד לשם, אלא  צריך להתחיל מההתחלה. וזאת הייתה, לאחר נחיתה באתונה, שלאחריה התחלנו בסיור בזק במקדש פוסידון, נקודה רומנטית בדרום מזרח יוון בדרך בואכה אתונה משדה התעופה ולאחריו המשכנו לבקר באתונה שכבר ביקרתי בה פעמים מספר ואחרי שבדקנו שרוחב הירכיים של שומרי משמר האנדרטה לזכר החייל האלמוני ברחבת הכיכר של הפרלמנט הם ברוחב האמתי והנכון, שלדברי ראובן, זה תנאי הקבלה למשמר ולאחר שנוכחנו שהפקקים וזיהום האוויר באתונה רק החריפו, ואכלנו לשובע, איך לא, בטברנה טיפוסית, יצאנו  לכיוון דרום  מערב לעבר האי הידרה, אליו מגיעים עם מעבורת. שם נהגנו כמו תיירים רגילים שמתייגעים בחום  על המזח, עד שמתעייפים ואז נכנסים לאיזה מסעדת דגים, שם מתנפלים לך על הארנק ומנסים לישר את כל חובות העבר של המסעדה עם נושיה. משם נסענו לראות את התאטרון הראשון שנבנה בעולם. שהוא כמו אצלנו בקיסריה, רק בלי שלמה ארצי. ורק שמואל שר על הפודיום שם, סנטה לוצ'יה וזריזי הרגלים עלו לראש המבנה  של התאטרון כדי לבדוק את האיכויות האקוסטיות. הם שמעו ונפנפו בידיים כדי לציין שהם שומעים טוב. אנחנו הצילייגרים שנשארנו למטה, לא שמענו אותם, כי השמיעה שלנו לא משהו. לקראת סוף השיר גורשנו בבושת פנים מן הפודיום על ידי שומר האתר. כנראה הוא לא אוהב לראות יהודים שמחים. זה משהו שנשאר להם מתקופת אנטיוכוס.

    למחרת נסענו לחזות בפלא של תעלת קורינטוס אותה חצבו לפני 150 שנה איזה אלפיים יוונים מורעבים, שמחברת ים עם ים  ומאפשרת לספינות קטנות לעבור מצד לצד יותר מהר. העניין לא ברור כל כך, מה כבר יש למהר ? ממילא הם הרי לא עושים כלום ורק מחכים לתיירים רעבים, כדי להגיש להם סלט יווני, שזאת נוסחה מנצחת, לכל מי שלא יודע מה להזמין ולמי שלא יודע מה לבשל. משם יצאנו לעיירה ההררית קלווריטה הנזכרת לעיל. שם שוטטנו אכלנו חלקי עז צעירה שלפי דברי המלצר בושלה לפי מתכון יווני עתיק  ולאחר שביקרנו בקתדרלה וברחוב המזכרות הטיפוסי המשכנו ברכבת .

    הגענו למלון לנים ונוסעים למקדש דלפי. שם, המדריכה אנג'ליקה מעוררת בסיפוריה הפיקנטיים את התיירים מול השרידים המשמימים של המקדש של דלפי. שוב חוזרים לסיפורי האלים ואפולו בראשם, אשר היוונים של אז בנו לו מקדש והיו באים לשאול בעצתה של כוהנת מסוממת לפי הסברה, שהייתה עונה לשאלותיהם של השואלים בכל עניני הפוליטיקה המלחמה והבריאות. מין נביאה מולטי-פרפוס. אין ספק שכדאי למנות לנו פה בארץ , מוסד כזה, שיגיד לנו מה לעשות עם החמאס ומה לעשות עם ביבי שבצד הצלחותיו הפוליטיות המוכחות, עולה לכולם  על העצבים בתחמנות בנהנתנות ובטירלול של האלה שרהריטיס שהיא בתו של האל  חמדתון ונכדתו של חזירון הראשון.   

     

    אחרי ששבענו מהאלים של פעם ומאמיניהם, נסענו לראות את כהני הדת והמאמינים של היום, הגרים בצוקי מטאורה. שם בנו הנזירים,  מנזרים התלויים על ראשי הצוקים. מקום של טבע מרהיב יחיד במינו. רק אלוהי הגויים יודע למה צריכים בני אדם, שהם יצורים חברתיים מטבעם, לבנות לעצמם מנזר שישמש גם מבצר, בראש צוק,  אליו ניתן להגיע רק עם סל. מעבר לחידה, איך עלה לשם  הנזיר  הראשון וכמה נזירים נפלו למוות עד שגמרו לבנות את המנזרים, שבוודאי עלה על מספר פועלי הבניין שנופלים בישראל אל מותם, במהלך מגפת בניית המגדלים, ששטפה את ארץ הקודש,זה פשוט פסיכי. נניח שאתה גר שם. אתה קם בבוקר, אכלת ארוחת בוקר, התפללת שחרית, ומה עכשיו? הולך שלושים מטרים, עומד, מתבונן בנוף, מתבונן עוד פעם  וחוזר. ומה עכשיו ? חידה. כנראה שהמין האנושי עשה להם משהו רע מאוד, שהם רוצים להתרחק ממנו. מזל שאכלנו ארוחת צהרים טובה לפני כן. שם אחת המלצריות שהציעה לנו מנות אחרונות, שהייתה בנויה לתלפיות ממש כמו צוקי מטאורה. והגברים ואולי גם הנשים, לא זכרו בדיוק מה הציעה, אלא כן התרשמו לפרטי פרטים מהקונסטרוקציה האנושית. חלקם התרשמו יותר מהחזית וחלקם התרפקו על החלק האחורי. והוויכוח הקשה היה, האם הייתה לה חזייה ואיזה מודל של חוטיני ערסל את אחוריה. ואולי הנזירים של מטאורה, רצו להתרחק מהבלי העולם בגלל מלצריות שכאלה, וגזרו על עצמם התרחקות ואף בנו מנזר לנשים בלבד. ואולי לא ראינו את הקו הנסתר של הרכבל שמחבר בין מנזר הנשים ומנזר הגברים שבטח משמש את מי מהם בשעת הדחק.

    משם נסענו לכפר של רומנים שעשו עליה ליוון. שם מדברים רומנית ויוונית במבטא רומני ומייצרים גבינות ומוכרים לתיירים כל מיני מזכרות מהביקור  של הרומנים בסין. קנינו. איך לא ?כדור גבינת קצ'קבל וכדור של גבינת פקורינו  עם התחייבות של המוכרת הזריזה ש"זה לא יתקלקל גם ללא קירור," עד שנחזור לארץ,  בעוד שבוע. אחלה אחריות. יתקלקל? נזרוק, מה, נחזור אליהם לגבות את האחריות? ככה זה כשאתה חושב שהרומנים השתנו ,עם ההתמזגות ליוונים. אבל המקום חמוד. שווה ביקור.

    עכשיו הגענו לחלק האתגרי. מגעים למלון של קליפסו היפה, בעלת מלון ארקטורוס. המלון ממוקם בלב הכפר, והגישה אליו  קשה ברכב קטן ובלתי אפשרית באוטובוס. כדי להגיע  למלון, קהל התיירים מודרך ללכת בדרך חתחתים ארוכה  שמתאימה למסע כומתה לסיירת צנחנים. עד שהגעתי, חישבו ברכי להישבר ושאר חברי הקבוצה, כולל אשתי, שכולם זריזים ממני, הגיעו למלון הרבה לפני. אני נגררתי מאחור. עייף כואב ומדוכא, הגעתי למלון, שהוא  בית מידות כפרי משופצץ למלון. שמומלץ לאורחים קלי משקל ורגליים. שגם אין בו מעלית ואתה נדרש לעלות לקומה השנייה ולגרור את המזוודה. לא קל, לקשישים. גולת  הכותרת היא המקלחת. אחרי הליכה מאומצת וטיפוס לחדר, אני מגיע לרגע המאושר, בו אני עומד עירום ליד המקלחת. רק מוח יווני יכול להמציא מין מתקן כזה. שזה מין  מיכל פלסטיק ענק עמוס בברזים ודושים. שנראה כמו חללית.  אתה נכנס. המקום אמנם מתאים לרזים ממני, אבל עם כף נעלים מתאימה גם רגל שמנה נכנסת לכל נעל. הצלחתי! אני בפנים וסוגר את הדלת המסתובבת .לא יכול לזוז, לוח הבקרה צמוד לחזה ואני לא יודע ולא רואה היכן הברז. הכול קרוב וצפוף אבל המשקפיים לא על האף! ריבון העולמים, אני לא רואה מי נגד מי. איך פותחים את הברז ? לוח הבקרה של החללית מונח לפני. ואני קורא בקול ."יוסטון אני מוכן למקלחת, "תשפריצו." שום דבר לא קורה. כמו משה רבנו שעמד במדבר ודיבר אל הסלע. ״תוציא מים,״ הוא אמר לו. והסלע לא הוציא. ואז הרביץ לו משה, כמה מכות והוא הבין והוציא. אני התחלתי, למוד ניסיון, מהעברים של פעם, ישר עם המכות והסיבובים. אין מים! התחלתי לסובב את כל המקומות האפשריים, כמה בעיטות וקללות ואז כמו במדבר, התחילו לצאת מים מעשרה חורים. מלמעלה מלמטה ומהצדדים. מים קרים כקרח שטפו אותי, כאילו קפצתי לבאר מים בקוטב הצפוני. מה עושים? בכוחותיי האחרונים הצלחתי לסגור את המים ולברוח מהחללית,  בטרם אקפא למוות. חוויה קשה. ברחתי מהקונכייה המפחידה הזאת והלכתי לישון. בבוקר, לאחר שהפשרתי  במשך הלילה ואחרי שאשתי הסבירה לי איך פותחים את הברז ולאחר שווידאתי שבבוקר הדליקו את הבוילר והוא גם עבד ,או אז, הפשרתי את החוויה.

    לאחר ארוחת הבוקר הצנועה, נוסעים להמשך החלק האתגרי של הטיול ומתמסרים למחלקת הרפטינג של אזור זגוריה.  מרבית הקבוצה מאתגרת עצמה ומפקירים את משפחותיהם שבארץ, ומשתתפים במשט המסוכן הזה, מול איתני הטבע, למעט כמה בנות ואני ביניהם, שנשארנו ללהג בקפה המקומי,  כדי לשמר את הגרעין האנושי של הקבוצה, למקרה של טביעה המונית. האמיצים ההם לובשים חליפות גומי וקסדות, כדי לשמש פיונים בתעשיית הרפטינג של המקום. הנהר הוא  משהו כמו הירדן ההררי אבל ביוונית. אין ספק שאילו היו צעירים יותר, היו מצטרפים לשייטת 13 האגדית. כשהם יחזרו, הם יגידו. ״היה נהדר ,״ ״איך הפסדת,״ ״זה לא היה קשה,״ ואשתי תגיד:״ בכלל לא היה מפחיד.״ אבל העיניים שלהם יגלו את האמת. להישאר בבית הקפה הנחמד בו חיכיתי להם, היה יותר שווה. עייפים מהרפטינג הם חזרו כולם. ומאוחר יותר למדתי מפיהם שהחלק היפה והמסעיר באמת לא היה מול איתני הטבע שלא היו מפחידים כלל ועיקר אלא מול איתני הגומי. הדבר המסוכן היחיד היה לבישת החליפות והורדתן, שהיה כנראה מאוד אתגרי ומסעיר וגם פיקנטי.  מטעמי צנעת הפרט לא אפרט את מה ששמעו אוזני, על מה שראו עיניהם ולמי. אולי כדאי להציע למארגני הסיור לחסוך את השייט והנסיעה ולהציע לחברי הקבוצה, פעם נוספת, ללבוש את החליפות ולהסירן. אפשר לעשות את זה בערב רגיל, על איזה קפה. לא צריך נהר וסירות. עייפים ומאושרים שזה נגמר, חזרנו לקליפסו היפה, שלאחר כישלון ארוחת הערב בערב הראשון,  הצליחה לבשל, כנראה בעזרת אימה הישישה, ולהגיש ארוחת ערב נהדרת ,שהייתה סיום משביע וטעים, שזכה למחיאות כפיים של הקבוצה. מדהים איזה שמחה יכולה להדליק ארוחה טובה. כולה כבש בתנור. לו רק היה הכבש יודע!

     

    למחרת המשיך החלק האתגרי. כל חברי הקבוצה למעט אשתי ואני, ירדו במורד קניון הויקוס. זהו קניון יפה ללא חנויות ולא הבנתי מה יש לחפש שם בבוקר, כאשר כל החנויות סגורות. אבל  הקבוצה סומכת על המדריכים שהובילו אותם בדרך, כמו משה ואהרון בזמנם. האחד מוליך מקדימה והשני מחמר מאחור. וכך במשך שעתיים ארוכות חיפשו את החנויות בקניון ולא מצאו דבר,  זולת נוף קדומים, מים ואבנים, כמו בכל שביל עיזים ראוי לשמו. אשתי ואני לעומתם, בדקנו את איכות הקפה בכפר הסמוך, שגם זה, מה שתיירים עושים. ומצאנו שזה תחליף ראוי.

    משם, במעבורת לאי קורפו. ריח של סוף המסע באוויר. הנוף הנשקף מהמלון הוא כבר של יוון המוכרת. ים ושמים. סיור בעיר העתיקה, כבר דומה לערים אירופאיות עתיקות אחרות. ראובן מסביר, שלאחר שלטון של מאות שנים של שלטון הוונציאנים, הבתים שלהם נראים כמו בוונציה  מאז שהם עזבו, המקום הוא יווני לגמרי אין תעלות ויש סלט יווני. והוא מסביר מה  יש לראות, אבל הרגלים העייפות עושות רק מה שאפשר. למחרת, נוסעים לראות קצת מהאי שמשמש מקום גידול למיליוני עצי זית וגם של תפוז סיני שיובא למקום, שאיזה משפחה יוונית יזמית השתלטה על היצור והגידול שלו ומייצרת ריבות ומטעמים אחרים מהתפוז. ובעיקר מייצרת אטרקציה לתיירים שקונים שם מכל טוב, במחירים גבוהים יותר מאשר בסופרמרקט השכונתי וכך תורמים לתעשיית התיירות הקורפואיקנית, שאולי מנהליה ישכילו גם להתחשב בתיירים הבאים וינקו את האי מהאשפה המצטברת בפינות הרחוב, כתוצאה מ"שביתה איטלקית," איך לא, שהכריזו עובדי שירות התברואה של האי. וכנראה שהסיסמא "חירות או מוות," שכבר הזכרתי, תהיה גם שם. עד שלא ימות מישהו מאיזה חולירע שמקורו באשפה המצטברת המכוערת והמכעיסה, אף יווני לא יזוז. אפילו הקנצלרית מרקל לא תכריח אותם לנקות.

    זהו, נגמר. אחלה טיול מעניין ממלא את הנפש.

    אנו בדרך הארוכה לארץ. הטיסות לארץ קצרות וההמתנות שביניהן, ארוכות. למשה ואהרון, לקח ארבעים שנה להביא את העם  לארץ המובטחת. לחייק וראובן לקח רק 24 שעות. בכל זאת משהו השתנה.  

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יצחקשויגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין