כותרות TheMarker >
    ';

    מרוב עצים

    מופנמת מתרגלת פתיחות.

    .../ שם זמני

    0 תגובות   יום ראשון, 10/6/18, 19:59

    שנים שהוא ישב שם בשקט

    קבור עמוק במערה המקושתת שלו

    בצפיפות, בחום, בלחץ

    כמה לחופש שידע, פעם,

    לנשימה הקלילה,

    לתנועה החפה מחשש,

    לשמחה החפה מהיסוס

     

    במקום זאת,

    מצא עצמו שוקע כמו בחול טובעני.

    היא הייתה ערה לקיומו..

    כיצד יכולה היתה לשכוח אותו?

    ואת שירו שפעם גרם לה

    לזרוח, לרוץ, לרקוד,

    להיות היא.

    בפשטות,

    להיות.

    היא.

    את עצמתו המרטיטה את אמות סיפיה,

    את צלילות הבדולח שלו,

    הליכתה אחריו במדבר - מובלת ע"י האמת הברורה שלו

    לא פעם שילמה מחירים...


    היא זכרה כיצד הבהילה עצמתו אנשים..

    "הוא יותר מדי", הם נהגו לומר לה שוב ושוב "יותר מדי"

    אמרו

    ו   ה   ת   ר   ח   ק   ו.

    זכרה את הצריבה

    שצרבו הצעדים המתרחקים

    ואת השאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב..

    "אבל, למה?"

    "למה?"

    בתחילה התעקשה,

    העריכו אותה על דבקותה בו,

    אך גם שפטו והקניטו וחבטו

    היא התקשתה לפענח את הדואליות הזו.

    לקח לה זמן להבין

    שרבים מהם אמרו את הדברים

    מתוך שרובם לא מיטיבים לשמוע את הצליל

    ואף אלה ששומעים, לעיתים אינם מעזים לרקוד.

     

    כמהה לנפש קרובה אוהבת-אהובה

    היא חיפשה אחר אנשים שכן.

    שכן שמעו,

    שכן רקדו.. לצלילי שירים משלהם ושכמוה,

    שמחו גם לשמוע שירי אחרים.

     

    קשה היה למצוא אותם.

    וככל שחלף הזמן, זה הפך יותר ויותר קשה

    והופיע הספק.

    הוא החל לנקר בה, בתחילה מעט מעט,

    פה ושם אך אט אט ניקר את דרכו עמוק לתוכה

    התרבה, שלח גרורות לכל עבר

    נעץ טופריו, שאג בכל הכח, מחריש אזניים והוויה..

    וזכר צליל קולו שלו?

    הוא הלך והתעמעם במשך השנים...

    לעיתים נדמה היה לו ששכח כיצד נשמע..אבל לא.

    היא הלכה והתעטפה

    אופפת עצמה בשכבות רכות שיחבקוה

    במקום החיבוקים שלא מצאו שותף

    גם אותו עטפה באותן שכבות רכות

    מתעתעות

    מחניקות

    מסוכנות

    שכבות המפרידות ביניהם

    נקבר תחת שכבי-שכבות

    היא חשבה שהיא מגינה

    עליה, עליו, עליהם


    הוא ניסה למחות

    מדי פעם הצליח

    להתנער מכל אלה ולחזור להשמיע קול צלול

    אבל היא הייתה נבהלת - ודוחקת אותו עמוק יותר אל המערה בה התקיים -

    "שששש... שקט! איני רוצה לשמוע, אני מכירה אותך -

    אותך ואת הרעש שאתה עושה.

    את המבוכה שאתה מעורר באנשים,

    את החריגות הזו שלך. משהו מקולקל בך."

    היא לא רצתה עוד לשמוע אותו

    לעיתים נטרה לו טינה

    על שונותו.. על שונותם

    שמנעו ממנה מציאת מקום משלה.

    על שנכפה עליה לחיות במחיצתו.

     

    השנים חלפו מרחקים נגמעו

    אוקיינוסים נצלחו

    פצעים נפערו והעלו ארוכה

    שיעורים נלמדו

    דרך עקלקלה וארוכה

     

    והוא... הוא, לא חדל מללחוש את נוכחותו את אהבתו,

    את שמחת החיים המפעמת בו עדיין

    למרות כל שנות התנכרותה

    ואת שירתו

    והיא אט אט,

    שבה להטות אוזן.. להיזכר בשפתו

    לשמוע אותו, 

    כמתוך באר עמוקה

    (או אולי, היא ששכנה בתוכה?)

     


    נדהמת -

    לא תארה לעצמה כמה עמוק דחקה אותו

    כמה עמוק התכנסה אל תוך תוכה.

    ידעה שהסבה לו נזק

    ידעה שבכך הזיקה לעצמה

    כבר ידעה שאין טעם להתכחש לו עוד-

    מהוססת וחוששת..

    מצאה ועדיין מוצאת את עצמה

    יוצאת אליו, מנסה,

    לעיתים ברגליים כושלות

    ובמילים נופלות - מביכות

    שונה ככל שיהיה - לשוב לשיר ולרקוד

    לצלילי שירת ליבה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      cassiopeia
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין