כותרות TheMarker >
    ';

    שחרור מחינוך עדרי וחזרה לאני האותנטי

    ניוטון וחוקי התנועה של גופים: "כל גוף יתמיד במצבו כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני". "כל גוף הפועל עליו כוח חיצוני משנה את מהירותו ביחס לכוח: "לכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעצמתה". זה הדגם כשלא שועטים עם העדר ומיישרים איתו קו.

    כשאמות לא אחסר לעצמי

    39 תגובות   יום רביעי, 13/6/18, 17:05

     

    כשאמות מה יישאר ממני? עכשיו כשאני אישה זקנה אני נאנחת בדממה ואוספת מחשבות מהסוף להתחלה. הלכתי על פני האדמה – פחדים, קליפות, שקרים נולדו ממני. צימחתי גזע, עלים ופירות. כל הימים סיפרתי סיפורים וזיכרונות משדות הפרא, חיפשתי את השביל הביתה, חיפשתי את אלוהים. אמי מתה מזמן, היא לא לימדה אותי שמילים הן מסיכות, שחשיפה נרמזת או גלויה הם מכאובי פְּנים. התערטלתי והתלבשתי במילים. היא לעולם לא תמות. אבל היא לימדה אותי להיות כל מי שמבטכם ראה בי. במפות הדרכים שלי אין עולם הבא, ואני שומעת את נעליי הבלויות שרות שהחיים במרחק פסיעה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (39)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        אתמול 10:39:
      kimchid. צודק, צריך לחיות (לנצל) את היום ולא לסמוך (לדחות)למחר. לפעמים היומיום (ההישרדות) מקשה עלי להנות לפני שהחיים נגמרים. תודה, שהזכרת לי את אתגר החיים.
        אתמול 10:35:
      * חיוש *. כל החיים הם פסיעה מהיותנו תינוקות רכים וריחניים להיותנו זקנות כפופות עם ניחוח עתיק. הזמן שלנו קצר כמו זמנם של הפרפרים. תודה על השיר שמשקף את פסיעותנו במרחב החיים שיימחקו עם הזמן. תודה, את שושנה ענקית שעלי הכותרת שלה מלאות תוכן.
        אתמול 10:29:
      פרקי-חייםשרותי כתיבה ועריכה. יש לי חולשה לתגובות שלך, וכשאינך כותב אני חוששת שלא אקרא אותך לעולמים. בפעם הבאה שתבוא תקרא תכן ורוד בניחוח אפרסקים. אני לא צעירה כפי שהנך יודע, ואני מתכוונת לחיות עוד כמה שנים, ואולי קצת יותר, מתוך פסוקי הזקנה הבלה שמפטפטת לי בראש היא אומרת לי שפעם הלכתי יחפה בגב זקוף והייתי עטופה בניחוח סגול, עכשיו בספר שלי יש חמישים עמודים וחלקים מהם מתפוררים ומתים.פתאום הטבע עוזב אותי העור כבר לא זוהר, השדיים נכנעים לכוח המשיכה הגוף הופך ללווייתני. הפחד שלי לא מתייחס לזקנה המכוערת אלא לעניין שהכל מתוכנן מראש ובלתי נמנע, אני יודעת שלא ניתן לומר באופן גורף שימי זקנתנו מביישים את בחרותנו כי יש כמה קשישים שהלוואי עלי כמותם בגילם המופלג. יחד עם זאת הזקנה מטבעה מכוערת והנעורים מלאי חושניות תשוקה כוחות ויופי.(האיסוף לאבותיי לא מפחיד ומטריד אותי). למשל, המשורר טוביה ריבנר המריא עם המילים כשהיה בן 90 והלסת שלי נשמטת לרצפה מקנאה: ביום הארוך של השנה. "ביום הארוך של השנה בא לך לומר חזור ושוב החיים יפים, יפה לחיות. והמילים מקפצות בגרונך ואינן חפצות לצאת. מדוע, מדוע? האין זה הטוב בעולמות ולו תלוי על בלימה, השמש עדיין למעלה והעשב למטה, ומתחת לעשב אדמה ואבן מעל האש, איזו שמחה שכך ולא הפוך, ותוכל אשכרה לאהוב, אבל הנה המילים יוצאות מין החסום, ובגיל 94 אתה כותב, חבל על הזמן שיר חדש, שיר של ירגזי, שיר הלל". גם אני רוצה לשורר ולהריח את הפרחים לא מהצד של השורשים עד גיל 200.
        אתמול 10:11:
      קנולר.תודת הלב יקירה. המילים שלך הן תנועה משמעותית של חיים. אאחל לך שבכל דרך שתטפסי יסלל שביל, שבכל אדמה שתחפרי ינבע מעיין.
        17/6/18 22:03:
      CARPE DIEM
        17/6/18 17:07:

      גילה יקירתי נשיקה

      אני חושבת שכולנו נמות ולא נחסר לעצמנו 

      אנחנו נחסר לסובבים אותנו מי שאצלו יותר ומי שאצלו פחות

      בזיכרון טוב או פחות מן חותם שכזה על ידי מעשים, כתיבה, ציור,

      תרומה, עזרה.....

      פעם כתבתי שיר ברשותך מעלה אותו לכאן

      אנחנו כאן עוברי אורח 

       

      זמן שאול, זמן אבוד

      כך התבגרנו

      מי יאמר? מי יקבע?

      היכן טעינו

       

      אנחנו כאן עוברי אורח

       

      זמן קצוב, זמן כאוב

      גם אהבנו

      איך נדע? איך ניקבע?

      שזו דרכנו

       

      כאן אנחנו עוברי אורח

       

      זיכרונות, געגועים

      כך זקנ(נ)ו

      מדדים אל העתיד

      האם מיצינו?

       

      כאן אנחנו עוברי אורח

       

      מה ניקח? מה נשאיר?

      בלכתנו.....

      חותם, כבוד?

      או רק את שמנו

       

      כאן אנחנו עוברי אורח

       

      * כוכב אהבה וחיבוקים אוהבים


      גילה היקרה- הפעם הזו, ולא בפעם הראשונה, את נוגעת, כרגיל ברגישות ובכישרון בנושא הכי משמעותי בחיינו- המוות ! "בשביל מי שאין לו דמיון, המוות לא עניין גדול ובשביל מי שיש לו, המוות הוא עניין גדול מדי !" אמר המשורר הצרפתי סלין ולך גילה, יש דמיון מפותח ועשיר מאד ! לעומתו, הפילוסוף היהודי ההולנדי המפורסם ברוך שפינוזה אמר כי "אין לך דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב בו כמו המוות . חוכמתו איננה התבוננות במוות אלא, התבוננות בחיים "! והסופר הצרפתי שבליה דה מרה מסמן את שביל האמצע בין שתי הגישות השונות הנ"ל לנושא ה"מוות" – "לפעמים, עלינו להרהר במוות כדי שנלמד לחיות טוב יותר"! ועכשיו גילה היקרה, אחרי שהרהרת ב"מוות" בדמיונך העשיר וציירת את מה שעלה בדמיונך כרגיל בכישרון מתומצת ונוגע מאד, כדי שתחליפי את זוג הנעליים שמוביל אותך ל"מוות" ! שלי את הנעליים הבלויות הללו, הפני עורף לשקיעה, היא בא תבוא, אף בן אנוש לא נמלט ממנה... לבשי נעלי חג, נעלי חיים והתבונני בזריחה העולה ומאירה באור גדול ויפה את החיים ! אני בטוח שיש המון אור בחייך שתרצי עוד להאיר ואל תניחי לשמש בחייך לשקוע ! יש עוד המון זמן , הרהרי במחר הטוב ולא בסוף הבלתי נמנע-הדרך לשם עוד ארוכה מאד בשבילך ! תחשבי על הטוב שאת יכולה עוד לחוות בחיים ! "כפי שהשינה מתוקה לאחר יום עבודה, המוות נעים אחרי חיים טובים !" קבע ליאונרדו דה ווינצי' ואני בטוח שלמרות הכול ,כפי שאת מספרת באומץ (שוב) גם ברשומה הזו, עדיין תמצאי את הטוב בחיים ותוכלי להתבונן כעת עליהם ולחייך חיוך קטן כמו החיוך המפורסם של המונה ליזה של אותו דה וינצי- תקשיבי לו-היה לו ניסיון וידע בחיים... ולסיום ההתייחסות שלי לנושא הכבד, אולי הכבד ביותר בחיים... "המוות" שבוא יבוא פעם, אצטט שתי תובנות של הפילוסוף והמשורר הרומאי לוקטריוס –"חייה כמנצח, חייה כל עוד תוכל, המוות הנצחי תמיד יחכה לך שם " ובהזדמנות אחרת תהה/ שאל לוקטריוס "- "מדוע לא לעזוב את החיים כאורח שבע רצון ?" גילה היקרה, סליחה על הנדנוד אבל אני חוזר ואומר- השילי את הנעליים הבלויות ,הם תמיד יהיו אי שם מוחבאות עמוק בארון הנעליים, נכון, אי אפשר להיפטר מהן ויגיע היום בו תאלצי לנעול אותן ! בינתיים, לבשי נעלי חג שיובילו אותך במסלול חיים טובים ,מאושרים ומלאי סיפוק במישור האישי והמקצועי ! השביל הטוב הזה עדיין ארוך מאד ויש לך עוד כברת דרך ארוכה לעבור בו בטרם תגיעי לקצהו הבלתי נמנע !
        17/6/18 14:02:
      שוב מעולה תודה
        17/6/18 10:21:
      רק "רגע" . כשאפלטון נטה למות בקשו ממנו לומר מהם עיקרי תורתו על רגל אחת, והוא אמר: "עלינו להתכונן למות". המודעות למוות היא חלק מהחיים, ייתכן וניחוחות האני ויצירות שנותרות בעולם, יוצרים רצף שמגשר רוחנית נפשית ורגשית בין המתים לחיים.
        17/6/18 10:06:
      באבא יאגה . מסכימה. גם חרטומי נעליים בלויות מביטות על הדרך עם כאב לב, הן שרות שיר לילה עד שמגיע הבקר ובתוך הזקנה זמזום ולאחריו דומיה. הנעליים ממשיכות לשיר בשביל הזקנה שלומדת להקשיב ואולי ליבה יפעם עם השיר.
        17/6/18 10:01:

      א ח א ב . אכן. הנעורים גזומים מתחת לשורשים, הזיקנה היא עליבות, העולם מסובב את גבו הרחב לחיים שנעים באיטיות בתוך הגוף. העניין עם החיים זו איכות חיים ולא אריכות חיים.

        17/6/18 09:53:
      תכשיט . יתגעגעו אלי אם לא ישליכו את זיכרוני למרתף.
        17/6/18 09:53:
      HagitFriedlander . להיות זקנה ולשיר את חזון החיים הצעירים היפים הבריאים זה שיר שממית את הלב.
        17/6/18 09:50:
      השוטה על הגבעה . איך אתה יודע? אני שומרת על ההבטחה שאצליח להשאר גן נעול. אבל לא אשאר בחיים כדי לספר על זה.
        16/6/18 08:00:
      כל מה שנשאר זה מה שחרטנו בלבבות אלו שאהבו אותנו ונותרו חיים. זכרונות , ריחות, טעמים ואף הם הולכים ודוהים. כך שמי שיש לו סיפורים כתובים- בכל זאת משאיר.
        15/6/18 18:18:
      "ואני שומעת את נעליי הבלויות שרות שהחיים במרחק פסיעה" - אז קדימה רוצי, גם בנעליים בלויות אפשר עוד ועוד
        14/6/18 20:20:
      המות לא רלוונטי. אין כלום אחריו ואין מה לעסוק בו. רק בחיים.
        14/6/18 19:13:
      תחסרי לאחרים....:))
        14/6/18 17:51:
      החיים במרחק פסיעה אפילו שהנעליים בלויות...שירי איתן!
        14/6/18 15:44:

      אם זה יעודד אותך,
      אף אחד לא חסר לעצמו לאחר מותו!

        14/6/18 13:32:
      אזוטריקה-יומן לימוד אישי shimenben . ידידיי היקרים, חשבתי על המציאות המדומה שהענקתם לה נשימה ודופק והבנתי שטמון בנו יופי וקסם כי אנחנו חלק מבריאה אלוהית. שלבריאה יש אינטרס שנשחק את משחק החיים, שנרקוד אותו על הבמה ונפנה אותה כשהניצוץ האלוהי שטמון בנו דועך ומתכלה וממלא את התודעה שלנו במרחבי האין. לרצות את מה שלא יהיה לנו לעולם זה בזבוז משאבים.
        14/6/18 12:41:
      debie30 . יקירתי, כשהופכים את האדמה רואים תולעים. א. הכוונה לחיפוש עוגן פנימי, למצפן אישי שנוכל להגיע למקום שנוכל להניח על מפתנו את נעלינו. ב. כן, אחנו רואים את החסרונות והפגמים שלנו באחרים, והפצעים האלו מסתכלים עלינו בחזרה. ג. התפישה שלי אינה מושתתת על אמונה בקיום העולם הבא, באלוהים מעניש ומתגמל. את העולם הזה אנחנו רואים ביום לידתנו והוא נעלם ביום מותנו. רק אלוהים לא מת.
        14/6/18 12:29:
      shimenben .אתה רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני חושבת שכשאנחנו עוברים לחדר האוכל של העולם הבא, בעולם הזה המלאכים מנגבים את הצלחת עד הפרור האחרון. התקווה שנמות ויעלה הבקר כמו כל יום העולם יהיה אותו העולם של אתמול היא אשלייה. למות זה לא להתעורר מהחלום.
        14/6/18 12:29:
      shimenben .אתה רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני חושבת שכשאנחנו עוברים לחדר האוכל של העולם הבא, בעולם הזה המלאכים מנגבים את הצלחת עד הפרור האחרון. התקווה שנמות ויעלה הבקר כמו כל יום העולם יהיה אותו העולם של אתמול היא אשלייה. למות זה לא להתעורר מהחלום.
        14/6/18 12:22:

      ד. צמרת. אין לך מילים? בשבילי אתה ספר עם ערמות של מילים. השירה משחקת עם הגלוי ועם הנסתר, ואתה פותח את דלת השירה כדי להכניס את סימני ההשתקפות של הרהורי לבך שכאב חוויית האבל הוא תופעת לוואי שיש בה למידה - לכל דבר יש התחלה אמצע וסוף.

        14/6/18 12:16:
      remei . מכבסת המילים נועדה לפיזור אבקת סוכר על הגלולה המרה שסופו של זיכרון שיילך לאיבוד. אם שכשהנפש עוזבת את הגוף שהוא האני היא חוזרת למקום ממנו הגיעה אז האמונה שלא נחסר רק לא נהיה היא אמונה עיוורת, או עיוורון שמוביל לאמונה?
        14/6/18 12:11:
      אזוטריקה-יומן לימוד אישי. אם הגוף הוא הבית של אלוהים, אז כשהגוף מת האלוהים נפרד ממנו, ומת גם כן? אומרים שאפשר להוציא אדם מהמקום אבל לא ניתן להוציא את המקום מהאדם, אולי כי האמונה זרמה בטבור הולדתנו, לכן לא ניתן להתכחש לקיומו בתוכנו, גם כשהחיים טורקים את דלת גופנו בפניו.
        14/6/18 12:05:
      דוקטורלאה. אישה יקרה. כשאני נתקלת בתמרור עצור את מניחה תמרור דרך פתוחה, כשאני שקועה במגבלה את מציעה בנעימות לשנות גישה. תודה על נדיבותך. אני מבינה מה שאני מכירה ורואה מבלי לדעת שיש דברים שאני לא מסוגלת לזהות ולראות. את צודקת, אין לי כלים להבין איך דברים פועלים אחרת ומרגישים אחרת. באמצעות הכתיבה והמשובים אני רואה במדויק את המאבק האינסופי בין מה שידוע לבין מה שקיים במרחב תבניתי אחר.
        14/6/18 10:39:

      גילה, המלים הן הנאמרות והן הכתובות יכולות להיות מסכה.

      הדברים שכתבת מעוררים שאלות וצורך בבדיקה עצמית חוזרת.
      לחפש את אלוהים - האם זה לחפש משמעות או אולי משהו להישען עליו.
      להיות מי שהזולת רואה בך - האם הזולת הוא מראה אמתית.
      האם יש נחמה בעולם הבא

      או שצריך להעניק משמעות לכל צעד במפת הדרכים שבעולם הזה

       

      בסליחה מגילה, אני חייב להגיד כמה מילים לשימי.

      שימי, ולו רק ידעת כמה המילים שלך נכונות..

      חומר למחשבה.

        13/6/18 20:52:
      כל פעם שאני מהרהר בזה אני נוטה לחשוב שהתודעה שלך נשארת, גם אחריך. לא יכול להיות שעוצמה כה גדולה, פשוט תעלם.
        13/6/18 20:43:

      אין לי מילים יש לי שירים.......

      ''

      כשאמות

      מירי אלוני
      מילים: לאה נאור
      לחן: מוני אמריליו

      כשאמות יום אחד, אהובי,
      אל תשיר לי שירים עצובים,
      אל תשתול שושנים, אהובי, על קיברי,
      אל תביא לי סרטים וזרים.
      אל תיטע עץ מצל שיכסני,
      לי יספיק רק העשב הרך,
      ואתה - אם תרצה, תיזכרני,
      ואתה - אם תרצה, אז תשכח.

      לא אטעם תאנים ופרי פטל,
      לא אחוש בגשמים ובטל.
      לא אשמע, אהובי, סנוניות ודרורים,
      מיזמורים ושירים, ושירים.
      רק אחלום לי באור בין ערביים
      אשר לא עוד ישקע או יזרח,
      ואותך - אם ארצה, אז אזכור
      ואותך - אם ארצה, אז אשכח.

        13/6/18 20:22:
      השבילים בחיים מסתעפים ומשתנים מה שלימדו אותנו לא בהכרח מתרחש מתקלפים פורחים נובלים כשנמות לא נחסר רק לא נהיה

      "חיפשתי את השביל הביתה, חיפשתי את אלוהים"


      מחיפושי והבנתי שלי השביל

      הדרך ואלוהים נמצאים בנו

      עמוק בפנים

      בכל אחד מאיתנו


        13/6/18 17:40:
      למחשבות של הפרט אין אופי אחיד. ישנם ימים שהוא מאושר ושמח בכל מעשיו וישנם ימים שהוא אבל על מקרים שהיו ועל מעשים שנעשו. אין הדרכה מפורשת מה ראוי לעשות. לו אמרתי שכל יום תצחקי לפחות חצי שעה בבוקר, עם קומך משנתך, הרי לא היית מבצעת זאת בשום אופן. אולי היית כועסת עלי . לי יש הצעה אחרת לגמרי, קוראים לה ״פעילות״. למצוא פעילות שתתחבב עליך, אפילו טיפול ב... וזה יהיה חלק מסדר היום. אני חושבת שזהו פיתרון חיובי.
        13/6/18 17:28:
      עו"ד ועוד. לאחר השתלמות זריזה בעונות היקום, מצאתי שהאביב נמצא בכל עונות הלב.
        13/6/18 17:27:
      sari10. כל בחירה ברמה הרגשית היא בסיס לבחירה הפוכה. אם בחרתי רגש עצוב הוא מעצים את המחשבות והמילים, אם אבחר רגש שמח איכות החיים והמחשבה החיובית יתעצמו.
        13/6/18 17:21:
      עכשיו אביב!
        13/6/18 17:11:

      זה נשמע לי כל כך עצוב..............

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל