לבד. אתה צריך להיות לבד. בלי אף אחד, עד שתהיה עמוק עמוק ככה בתוך הבועה שלך, רק ככה אתה יכול להקשיב לקולות האלה שמגיעים אלייך משם. מהמקום הזה שאתה לא יכול להקשיב לו באמת, רק שאתה לבד. לבד. בלי אף אחד בסביבה. בלי אף אחד שאולי יתקשר פתאום וישאל אותך מה שלומך והבועה תתפוגג מיד, ואתה, שוב חוזר למציאות הזאת שהיא ברירת המחדל שלך, זאת שחשבת לנטוש לא פעם, ובכל זאת היא שם, תמיד שם. ואתה מאוהב קצת בבועה הזאת שלך, עם הצבעים שלה שמקיפה אותך ומאפשרת לך להיות עם עצמך, להרגיש את העמוק הזה בפנים, שהוא לפעמים שמח מאוד ולפעמים עצוב מאוד. ובעיקר מאוד, כמו גלים כאלה של מים סגולים, שחורים, שקופים, בהירים, זוהרים. כל הזמן משתנים. עמוק עמוק... בתוכך.

דמעות.

ואולי בכלל אני צריך לכתוב הכל בלשון גוף ראשון, בלי הסתרה, בלי להסתכל דרך הראי, בלי להתעוות שמאל וימין, למעלה ולמטה. אני רוצה וצריך להיות לבד. לא כל הזמן. אבל לפעמים. לדבר עם עצמי. להקשיב למים שנעים במערבולת שם למטה בתוכי. להבין מה היא לוחשת לי שם. בוחשת, גועשת, רועשת, אבל שקטה. חזיונות שעולים ממנה, קולות דממה, מילים, משפטים שצפים על המים, כמו היו צבי ים מהוססים, עולים לשאוף אויר על פני המים, ומיד צוללים שאני מתקרב לראות אותם היטב. מבטים חטופים.

נשימה עמוקה. רגע של אומץ.

אני מביט בראי, רואה מולי פני אדם שמוכרים לי היטב. זה אני. כך אני יודע. זה מה שאומרים לי ואני הרי מקשיב לכם. אבל ככל שאני מתרכז בפנים, עמוק בעיניים הכחולות האלה שאתם חושבים שהן יפות, אלה שאני לא רואה רוב הזמן רק רואה דרכן החוצה, ועכשיו מנסה דרכן להביט חזרה פנימה, אל מרכז האישונים השחורים, המוגדלים בחושך היחסי של הערב, והתמונה מטשטשת, רק קוי מתאר לא ברורים. הפנים משתנות, אני מישהו אחר, אני הרבה אחרים, משתנים הולכים ובאים. אני רואה פנים של גבר, של אישה, של זקן, של צעיר, שלי? האמנם?
מי אני? עמוק עמוק באישונים מצויה התשובה, אבל האם אני יכול להביט החוצה ופנימה באותה העת, האם יש סוף להדהוד הזה שבין הפנים לחוץ, בין המחשבה לדמיון. כמו ראי מול ראי, אינסוף השתקפויות, הולכות וקטנות, הולכות ומתעוותות בחוסר הדיוק הפיסיקלי של החזרי המראה הסופית. תיאוריה מתימטית מקורבת. פיסיקה.

הגרון נשנק. מחושי בטן.

לאן עכשיו? יש לאן להמשיך עם זה? האם אני מדמיין או שזה מציאותי?
ואולי פשוט לוותר. לשחרר הכל. לתת לזרם לסחוף אותי. לצוף כמו כולם. כמו רובכם. על פני המים האלה. אל תעשו גלים טוב? זה משפריץ וקר לי. אני מנסה לרחף מעל המים. לצלול עמוק לתוכם. מפחד מהמעמקים הכהים. מפלצות ואולי סתם חיות טרף שוחות שם. לא בא לי להרחיק לשם. ממשיך לשוט מעל, נעזר ברוח הקלילה.

נשימה עמוקה נוספת, הכתפיים מתרוממות, ונשיפה ארוכה.

עצב קל, עם תחושה של תקוה. עוד יום עבר. עוד שבוע כבר כמעט מסתיים. ואז מה? אין לי מסקנה. פשוט מחשבות. תמונת מצב, לא ברורה, לא החלטית. בא לי לצעוק, אבל אין לי בשביל מה, אין לי כוח. עייפות סמי כרונית. התחדשות היא מילה יפה, אבל דורשת אנרגיה משל עצמה. הכישלונות מהדהדים ברקע, שוב ושוב, אני מתלהב ושוב נכשל. אני לא יודע להכשל. זה כואב לי. צורב כמו עלבון. אני? להכשל? מה פתאום... והנה שוב זה קורה. מקטין את האגו, מוריד את הבטחון של הידע. גם הגוף כושל, העיניים נחלשות, הראייה מטושטשת כל יום קצת יותר. דווקא מקרוב להכעיס. האותיות הקטנות אינן רוצות שאקרא אותן. כאילו מלגלגות עלי, מה לך ולפרטים הקטנים, שחרר אותם. לך על הרוב, על המוכר, על הבטוח.

עוצם את העיניים. דמעות בקצותן.

הן כחולות? איך אני יודע? כי אמרתם לי. והראי מראה לי. אבל זה משנה? אני לא חושב על זה בכלל. רק שמזכירים לי. ובינתיים מתפורר לי משהו מבפנים, אולי זה חומה אולי זה הרגל של שנים. אולי זה משהו שמבעבע בי שוב.הדבר הזה שלעולם לא מפסיק. מושתק אבל לא שותק. מוביל אותי גם שאני נגרר ומסרב. לא מציית לכללים, לא שומע לחוקים, חסר תקנה. מכאיב. לאן הוא מושך הפעם? מה יקרה מחר?

נרדם.
תמיד אני תוהה על הרגע הזה של איבוד ההכרה. אני שם ולא שם. צולל עמוק אל תוך התת מודע משחרר את עצמי מתוך עצמי. מוותר. נכנע לגוף הזה שאינו יכול עוד. שוקע, הולך ונעלם, עד שלא ברור מתי אני כאן ומתי אני כבר לא. בוטח שיהיה טוב...