כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המטרה: א.ו.ש.ר (זרעים של א.ו.ש.ר לשעבר)

    איך אני הופך דימיון למציאות. המסע שלי בדרך לא.ו.ש.ר.




    *ועוד משהו, אני לא רוצה לרשום כל הזכויות שמורות (למרות שהן כן). אם את/ה מעתיק/ה מצטט/ת ממני זה בסדר ובכיף, בתנאי שתפנה/י קישור למקור ותיתן/י קרדיט. תודה.

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    0

    לבד. מונולוג.

    6 תגובות   יום שלישי, 19/6/18, 21:10

    לבד. אתה צריך להיות לבד. בלי אף אחד, עד שתהיה עמוק עמוק ככה בתוך הבועה שלך, רק ככה אתה יכול להקשיב לקולות האלה שמגיעים אלייך משם. מהמקום הזה שאתה לא יכול להקשיב לו באמת, רק שאתה לבד. לבד. בלי אף אחד בסביבה. בלי אף אחד שאולי יתקשר פתאום וישאל אותך מה שלומך והבועה תתפוגג מיד, ואתה, שוב חוזר למציאות הזאת שהיא ברירת המחדל שלך, זאת שחשבת לנטוש לא פעם, ובכל זאת היא שם, תמיד שם. ואתה מאוהב קצת בבועה הזאת שלך, עם הצבעים שלה שמקיפה אותך ומאפשרת לך להיות עם עצמך, להרגיש את העמוק הזה בפנים, שהוא לפעמים שמח מאוד ולפעמים עצוב מאוד. ובעיקר מאוד, כמו גלים כאלה של מים סגולים, שחורים, שקופים, בהירים, זוהרים. כל הזמן משתנים. עמוק עמוק... בתוכך.

    דמעות.

    ואולי בכלל אני צריך לכתוב הכל בלשון גוף ראשון, בלי הסתרה, בלי להסתכל דרך הראי, בלי להתעוות שמאל וימין, למעלה ולמטה. אני רוצה וצריך להיות לבד. לא כל הזמן. אבל לפעמים. לדבר עם עצמי. להקשיב למים שנעים במערבולת שם למטה בתוכי. להבין מה היא לוחשת לי שם. בוחשת, גועשת, רועשת, אבל שקטה. חזיונות שעולים ממנה, קולות דממה, מילים, משפטים שצפים על המים, כמו היו צבי ים מהוססים, עולים לשאוף אויר על פני המים, ומיד צוללים שאני מתקרב לראות אותם היטב. מבטים חטופים.

    נשימה עמוקה. רגע של אומץ.

    אני מביט בראי, רואה מולי פני אדם שמוכרים לי היטב. זה אני. כך אני יודע. זה מה שאומרים לי ואני הרי מקשיב לכם. אבל ככל שאני מתרכז בפנים, עמוק בעיניים הכחולות האלה שאתם חושבים שהן יפות, אלה שאני לא רואה רוב הזמן רק רואה דרכן החוצה, ועכשיו מנסה דרכן להביט חזרה פנימה, אל מרכז האישונים השחורים, המוגדלים בחושך היחסי של הערב, והתמונה מטשטשת, רק קוי מתאר לא ברורים. הפנים משתנות, אני מישהו אחר, אני הרבה אחרים, משתנים הולכים ובאים. אני רואה פנים של גבר, של אישה, של זקן, של צעיר, שלי? האמנם?
    מי אני? עמוק עמוק באישונים מצויה התשובה, אבל האם אני יכול להביט החוצה ופנימה באותה העת, האם יש סוף להדהוד הזה שבין הפנים לחוץ, בין המחשבה לדמיון. כמו ראי מול ראי, אינסוף השתקפויות, הולכות וקטנות, הולכות ומתעוותות בחוסר הדיוק הפיסיקלי של החזרי המראה הסופית. תיאוריה מתימטית מקורבת. פיסיקה.

    הגרון נשנק. מחושי בטן.

    לאן עכשיו? יש לאן להמשיך עם זה? האם אני מדמיין או שזה מציאותי?
    ואולי פשוט לוותר. לשחרר הכל. לתת לזרם לסחוף אותי. לצוף כמו כולם. כמו רובכם. על פני המים האלה. אל תעשו גלים טוב? זה משפריץ וקר לי. אני מנסה לרחף מעל המים. לצלול עמוק לתוכם. מפחד מהמעמקים הכהים. מפלצות ואולי סתם חיות טרף שוחות שם. לא בא לי להרחיק לשם. ממשיך לשוט מעל, נעזר ברוח הקלילה.

    נשימה עמוקה נוספת, הכתפיים מתרוממות, ונשיפה ארוכה.

    עצב קל, עם תחושה של תקוה. עוד יום עבר. עוד שבוע כבר כמעט מסתיים. ואז מה? אין לי מסקנה. פשוט מחשבות. תמונת מצב, לא ברורה, לא החלטית. בא לי לצעוק, אבל אין לי בשביל מה, אין לי כוח. עייפות סמי כרונית. התחדשות היא מילה יפה, אבל דורשת אנרגיה משל עצמה. הכישלונות מהדהדים ברקע, שוב ושוב, אני מתלהב ושוב נכשל. אני לא יודע להכשל. זה כואב לי. צורב כמו עלבון. אני? להכשל? מה פתאום... והנה שוב זה קורה. מקטין את האגו, מוריד את הבטחון של הידע. גם הגוף כושל, העיניים נחלשות, הראייה מטושטשת כל יום קצת יותר. דווקא מקרוב להכעיס. האותיות הקטנות אינן רוצות שאקרא אותן. כאילו מלגלגות עלי, מה לך ולפרטים הקטנים, שחרר אותם. לך על הרוב, על המוכר, על הבטוח.

    עוצם את העיניים. דמעות בקצותן.

    הן כחולות? איך אני יודע? כי אמרתם לי. והראי מראה לי. אבל זה משנה? אני לא חושב על זה בכלל. רק שמזכירים לי. ובינתיים מתפורר לי משהו מבפנים, אולי זה חומה אולי זה הרגל של שנים. אולי זה משהו שמבעבע בי שוב.הדבר הזה שלעולם לא מפסיק. מושתק אבל לא שותק. מוביל אותי גם שאני נגרר ומסרב. לא מציית לכללים, לא שומע לחוקים, חסר תקנה. מכאיב. לאן הוא מושך הפעם? מה יקרה מחר?

    נרדם.
    תמיד אני תוהה על הרגע הזה של איבוד ההכרה. אני שם ולא שם. צולל עמוק אל תוך התת מודע משחרר את עצמי מתוך עצמי. מוותר. נכנע לגוף הזה שאינו יכול עוד. שוקע, הולך ונעלם, עד שלא ברור מתי אני כאן ומתי אני כבר לא. בוטח שיהיה טוב...

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/8/19 22:37:
      יפה מאד
        29/7/18 06:46:
      איפה עושים כאם לייק :) מיזמן לא הייתי כאן לחצתי על כוכב ירוק וזה לא נותן יש המון בעיות טכניות בדה מרקר פעם הייתי כאן כוכב וואו זה היה המפלט שלי כאן
        29/7/18 06:45:
      כל מילה בסלע , אני תמיד אמרתי, שגם בחיים יש " תמרורים , אהבתי

      אני משתדל שלא לגלוש ולהיצמד אל דבר אחד ולדבר מסביבו.

      בהקשר למושג בועה. הבועה היא דבר טוב לתרגול. הבעיה מתחילה בזמן שאנו צריכים להתמודד עם הלבד, וכמובן עם אותם הכלים המדידות והמשקולות הישנות של פעם.

      לתרגל לבד עם כלים של פעם יכולים לייצר ולמחזר את אותם התוצאות של פעם.

      הלבד יש בו טוב, אבל גם פחות טוב, הלבד יכול גם להסב נזקים.

       

      דוגמה מהעולם שלי. אצל זקנים פנסיונרים. הם הרבה והרבה לבד וזה בכלל לא קל להם. לפעמים זה כבר יוצא להם מהגרון. זאת עובדה.

      לכן ובצדק נאמר שבדידותם הינה אומללות. זאת ההגדרה. כך זה במרבית הזקנים. כיום לא קל להיות זקן.

       

      אבל יש גם קהל אחר, שונה (מאוד מעטים), זקנים אשר גם הם מאוד בודדים.

      אבל בשבילם הבדידות הינה כלי, דרך של ברכה כדי לברוח ממוגבלות.

      כל אחד וניסיונו לגבי הבועה, הלבד. הבועה בדרך כלל מייצרת המון הזיות נוטפות.

       

      לבועה צריך כתובת ומראש, צריך נושא ומראש והיה והנושא נובע מאקראיות קופצנית בדרך כלל זה הזייתי. אסוציאציות קופצניות "וסרטים" גם הם הזיות (למיטב הבנתי).

       

      כאשר אדם עם רצון מפליג מתוך אקראיות שום רוח לא תביא אותו אל שום מקום.

      כאשר אדם מחפש דבר, קודם הוא צריך לדעת ואפילו רק בכללי מה הדבר שהוא מחפש..

      המילה המתאימה נאמרה ע"י תהילה מיומנות לחתור לקצה חוט ביד, בראש.

      דברי הם דעה, כמובן שאפשר לפרש אחרת.

        21/6/18 13:14:
      אני מאמינה שכל איש ואישה צריכים שתהיה להם המיומנות לנתק את עצמם מידי פעם ולהיות לבד. אבל אם אתה מבקש להיות לבד ולהתכנס בגלל הכישלונות שלך, אני לא בטוחה שזה רעיון טוב. זו בחירה נפסדת. הבחירה בבדידות, גם אם באופן זמני, חייבת להיות ממקום בטוח וחזק.
        20/6/18 23:47:
      חשובה השהות הזו בבועה הפרטית כל כך, על כל מה שיש בה - למידה, עיבוד, והפנמה, תהומות וחירות טלטלות בשפע ולפעמים גם מנוחה... אתה צודק, חשוב להיות מסוגל/ת להיות לבד - ללמוד אותנו, כשאנחנו - ותו לא. לצלוח את ציית הבדד, להסתכל לשדים שלנו בלבן של העיניים ולהצליח להיות האחרונים למצמץ (גם אם היינו ראשונים לעשות זאת אלף פעם). חלקנו למד מוקדם מאוד בקיום הזה, לסמוך רק על עצמו, לא להזדקק, לצלול את תוך הבועה ולפתור לבד הכל. ולאפשר למתי-מעט (אולי) להכנס אל מרחב הבדידות המזהרת הזה. אבל.. האמת היא, שכמו לכל דבר אחר- גם ללבד יפה האיזון. שהות ארוכה מדי, עמוקה מדי במצולות עצמנו טומנת בחובה סכנת טביעה, מפלצות טורפות ושכרון חושים מתעתע. כמו בצלילת מעמקים בכחול הגדול (סולו.. מעיין "צלול כפי יכולתך") המיומנות חשובה ויכולה להביא לעומקים מרשימים ליכולת על גבול הבלתי אנושית אך תמיד-תמיד יהיה חבל מתוח לצד הצולל- שיכול לסייע בהאצת הירידה לעומק, אמצעי להזעקת עזרה בעת הצורך, אך בעיקר מהווה מעיין סימני-דרך בחזרה אל היכולת לנשום באופן חופשי. חשובה הצלילה הזו אל תוך בועת עצמנו אך כדאי שיהיה חבל מתוח. חבל אותו נתקין בעצמנו בהיישרת מבט אל אחר שתהיינה עיניו רואות את עיניינו. שתהיינה מתבוננות עמוק אל תוך שחור-אישוניינו ורואות שם. רואות. שנראה באישוני האחר את השתקפויות שחור אישוני עיניינו, את קבלת הנראה בהן וחשוב כל כך - גם את האור הבוקע מהן. ** קוסמן אינו כותב בדיוק את מקבילת דבריך, ובכל זאת, הזכירו לי דבריך את זה.. מבוקש/ אדמיאל קוסמן מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד. מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד. מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד. מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר, ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה. (מחנה צריפין י"ז אייר תשמ"ט)