נולדתי שוביניסט גברי, כמו כל הגברים, וחשבתי שנשים הן נחותות מן הגברים והטבע הועיד אותן לשרת את הגברים. שמתי לב, שהדתות - כל הדתות - חושבות כמוני אבל אני, מה לעשות, חילוני מושלם שחושב שהדתות הן אסון האנושות. זו המחשבה הראשונה שהטילה ספק בתודעתי ביחס לאמונתי הדי מטופשת, אני מבין זאת כיום, שהנשים נחותות מהגברים. המחשבה השנייה בנושא קפצה אל תודעתי ביום שהבאתי הביתה את אשתי שילדה את בתי. האם ייתכן, חשבתי בשקט בתוכי, שהתינוקת הזו שמיד נקשרתי אליה באהבה, תהייה פחות חכמה, פחות מוכשרת, פחות נאורה מהבן שלי? ההרהור הזה הפחיד אותי ממש והבנתי באותה שנייה ממש שזה לא יתכן, שנשים וגברים שווים לגמרי במנת המשכל שלהם, עם יתרון קל לנשים שבכאבים הולידו את האנושות כולה. גם שמתי לב שהדתות, כל הדתות, מטיפות לנחיתותן המהותית של הנשים וההטפה הזו היא זדונית. אחר כך, בהמשך כשבתי הראשונה גדלה התחלתי להבין שלנשים חמלה, שחסרה לגברים כולם כמעט, שנשים אוהבות יותר מגברים חיים בשלום והגברים מחפשים עימותים ומלחמות בכדי להוכיח את עליונותם שאינה קיימת.

אבל ברבות הימים - וזו כבר מחשבה של גבר בוגר שראה הרבה רוע בעולם - תודעתי פגשה את האישה שעמדה בראש ממשלת גרמניה. אנגלה מרקל. אישה שגדלה בגרמניה המזרחית הקומוניסטית, ברודנות נוראה, אבל הפכה בבגרותה לדמוקרטית אנושית והומנית, שמובילה את ארצה לחיי שלום ועדיפה על כל ראשי המדינות הגברים. כעת הפכתי (בזקנתי, אפשר לומר) לפמיניסט אמתי, בעל תודעה משוכנעת שנשים יכולות להביא על העולם שלום שמיני. 

אחרי כמה אירועים והרהורים רבים מאד - הבנתי שהגברים והדתות לא יתנו לזה יד לעולם, וזה לא יקרה. כי הדתות והגברים לעולם לא יוותרו על השלטון העולמי אשר בידיהם מאז ומתמיד.

והערה קטנה, לא כל כך חשובה: אם רוצים להבין את המתנגדים החריפים לפמיניזם, צריך לחשוב על אישה כמו שרת התרבות שלנו - מירי רגב - שיכולה להביא את הסעיף לכל גבר ולשכנע אותו, שהוא צדק כשחשב שהאישה, במהותה האמתית, היא יצור מטומטם.