הדוגמה הפשוטה והמובנת ביותר היא למה לימדו אותי לפתור משוואה בשני נעלמים. אפילו פעם אחת לא נזקקתי לפתור משוואה בשני נעלמים במשך חיי הדי ארוכים כעת. הנה דוגמה אחרת: הכריחו אותי ללמוד בעל פה פרק שלם של ספר איוב מן התנ"ך, בכדי לעבור את בחינת הבגרות במקצוע זה. מה שנשאר בזיכרוני מן הסיוט של הלימוד בעל פה הם שלושה דברים: האחד :"עוד זה הולך וזה בא...", השני: "קלל יהוה ומות" (שזה מתאים לאמונות הטפלות של נפתלי בנט ודומיו הדתיים הפשיסטים) והשלישי: ההפתעה הדי נעימה שבאותה שנה לא הייתה שאלה בבחינת הבגרות על ספר איוב. אבל ארבע שנים טחנו בכיתה מאות פסוקים, חלקם בע"פ, כדי לעבור את בחינת הבגרות בתנ"ך, שהיום אני מבין, כאזרח יהודי ישראלי חילוני גמור, שזה בכלל לא מעניין אותי. ועוד דבר מיותר לגמרי זכור לי: בשיעורי התעמלות מדדו לכל אחד מאתנו בכמה שניות הוא רץ 60 מטר (מהיכן לקחו 60 מטר ולא ... 75 מטר, למשל, לא ברור לי עד היום. יתכן מאד שזה הוחלט באחת מוועדות הכנסת דאז, שבהן שלט שר החינוך של מפלגת השלטון הנצחית מפא"י - בן ציון דינור ועליו שלט, כמו על כל שאר השרים דוד בן גוריון. משיעורי ההתעמלות זכורה לי רק דמות המופת של החינוך הגופני ולא רק - צבי נשרי, עליו השלום. וגם את לחיצת הפלדה שלו בידי, כשהפרעתי לו בשיעור.

איש לא טרח ללמד אותי כיצד לבחור מקצוע לחיים מתוך עניין במשהו. לא חשוב במה בדיוק, במשהו. המורה היחידה, מורה לספרות, מילכה אורינובסקי, עליה השלום עוררה בי אהבה לספרות ושירה, אך מיד כאשר השתחררתי מן השירות הצבאי הבנתי שמספרות ושירה - אין פרנסה (אולי בכל זאת יש - אבל רק לשנים או שלשה מוכשרים לדבר במיוחד מתוך מיליוני נערים ונערות שיוצאים לחיים הממשיים ובית הספר התיכון איבזב אותם בגדול ולא הצליח להכינם לחיים!

וכיום, לדאבון הלב, המצב לא השתנה לטובה אלא לרעה: בית הספר התיכון לא מכין את הבאים בשעריו לחיים הממשיים.