הרבה אסימונים נפלו לי כשקראתי את הפרק "הבַּקרית העצלה" (פרק 3) בספרו של זוכה פרס נובל, דניאל כהנמן,"לחשוב מהר, לחשוב לאט":

כהנמן מצא שיש אצלנו 2 מערכות -

אם יבקשו מכם לחשב בראש כמה זה 78 כפול 23 תוך כדי הליכה נינוחה עם חבר - קרוב לוודאי שתצטרכו לעצור כדי לחשב זאת. כותב כהנמן, שמניסיון, הוא יודע, שהוא לא מסוגל לבצע פעולה מנטלית היוצרת עומס כבד על הזיכרון לטווח קצר בשעת הליכה נינוחה. גם כשהוא מאיץ את קצב הליכתו הנינוח, זה מביא להידרדרות חדה ביכולתו לחשוב באופן קוהרנטי, כיוון שיש צורך במאמץ מנטלי של שליטה עצמית כדי להתנגד לדחף להאט.

עבור רובנו, רוב הזמן, שמירה על קו מחשבה קוהרנטי והפעלת חשיבה מאומצת, מחייבות שליטה עצמית. "הגם שלא ערכתי סקר שיטתי, אני מאמין, שמעבר תכוף ממטלה למטלה ועבודה מנטלית מואצת אינם מהנים במהותם, ושאנשים נמנעים מהם כל אימת שאפשר". כך הפך חוק המאמץ המזערי לחוק. "מי שיראה כמה פעמים אני קורא מיילים או בוחן את תכולת המקרר במהלך שעה של כתיבה, סביר שיזהה בכך דחף של בריחה ויסיק שהתמדה בה תובעת ממני יותר שליטה עצמית מכפי שאני מסוגל לגייס". 

אז מה הוא מצא?

כהנמן מצא שפועלות אצלנו 2 מערכות:

מערכת 1 - אינטואיטיבית ומהירה.

מערכת 2- אנליטית ואיטית.

אם שואלים אותך חידה פשוטה-

כדור ומחבט עולים יחד 1.10 דולר

המחבט עולה דולר אחד יותר מהכדור.

כמה עולה הכדור?

מיד עלה בדעתך מספר. המספר הוא 10 כמובן, 10 סנט. 

זו חידה שמעוררת תשובה אינטואיטיבית.

אינטואיטיבית ושגויה.

התשובה הנכונה היא 5 סנט.

כהנמן השתמש בחידת המחבט והכדור כדי לבחון שאלה מרכזית, מה מידת הפיקוח של מערכת 2 על הצעותיה של מערכת 1? אצל אלו שעלו 10 סנט, מערכת 2 אימצה תשובה אינטואיטיבית. דומה שאנשים שתשובתם 10 סנט הם חסידים נלהבים של חוק המאמץ המזערי. לעומתם, אנשים שמתחמקים מתשובה זו, הם כנראה בעלי מוח פעיל יותר. אלפים רבים של סטודנטים השיבו על חידת הכדור והמחבט, והתוצאות הן שיותר מ-50% מהסטודנטים בהארווארד, MIT ופרינסטון השיבו תשובה אינטואיטיבית-ושגויה.

עוד דבר מעניין שנמצא, זה ביסוס לטענה ששליטה עצמית ומאמץ קוגנטיבי, הם סוגים של עבודה מנטלית.

מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו שלנוכח אתגר לבצע משימה קוגנטיבית תובענית ובה בעת לעמוד בפיתוי-גדלים הסיכויים שאנשים ייכנעו לפיתוי. מסתבר שכשמערכת 2 עסוקה-למערכת 1 יש השפעה רבה יותר על ההתנהגות, והיא חובבת דברי מתיקה. "כשאנשים עסוקים קוגנטיבית, גדלים הסיכויים שהם יבצעו בחירות אנוכיות, ידברו בצורה סקסיסטית, וישפטו באופן שטחי בסיטואציות חברתיות", אך לא רק עומס קוגנטיבי גורם לשליטה עצמית מוחלשת, גם אלכוהול וחוסר שינה. בנוסף, גם חששות וחרדות באשר למידת ההצלחה במטלה פוגע לעיתים בביצוע, כיוון שהוא מעמיס על הזיכרון לטווח קצר מחשבות חרדה חסרות טעם. 

שורה תחתונה-שליטה עצמית דורשת קשב ומאמץ.

התופעה שמאמץ להפעיל כוח רצון או שליטה עצמית מעייף - מכונה הידלדלות אגו.

רשימת המצבים והמטלות שכיום ידוע שהם מדלדלים שליטה עצמית, כוללים-

דיכוי תגובה רגשית לסרט מרגש

ביצוע סדרה של בחירות הכרוכות בקונפליקט

ניסיון להרשים את הזולת

תגובה אדיבה להתנהגות שלילית של בת או בן זוג

אינטראקציה עם אדם מגזע אחר (עבור אנשים בעלי דעות קדומות).

רשימת הסימנים להידלדלות האגו כוללת:

הפרת דיאטה

בזבוז יתר בקניות אימפולסיביות

תגובה תוקפנית להתגרות

התמדה קצרת טווח במטלה של לפיתה

הצלחה מועטה במטלות קוגנטיביות ובקבלת החלטות לוגיות

עכשיו אני מבינה יותר  תקופות בהן חוויתי עומס רגשי ו/או עומס קוגנטיבי.

עבדתי שנים רבות בעומס עבודה קיצוני, שעות רבות ביום של עבודה שדרשה מאמץ קוגנטיבי גדול מאד, והיו תקופות בהן בשום אופן לא יכולתי לשמור על משקל יציב,

אבל הרבה יותר קשה לי, מסתבר, בתקופות בהן אני חווה עומס ריגשי גדול (לא היו לי הרבה כאלו, למזלי) - בתקופות כאלו אני בשום אופן לא מסוגלת לשמור על המשקל. מאמץ פיזי (לצאת לריצה למשל) הוא כמעט בלתי אפשרי עבורי, ולדעתי זה כי אני משקיעה מאמץ אדיר כדי למלא את המטלות הקוגנטיביות היומיומיות שלי  (ריכוז בעבודה, בלימודים וכו') - ולא נשארים לי משאבים לכל היתר.

הבנתי, וזה מעניין, שאני מסוגלת להתמודד הרבה יותר טוב עם מאמץ קוגנטיבי (מטלה אחרי מטלה, הגשת עבודות שדורשות ריכוז ומאמץ מנטלי גבוה) - בתקופות כאלו אני מסגלת לעצמי סדר יום ומכניסה לתוך סדר היום העמוס גם זמן לפעילות גופנית.

זאת לעומת עומס ריגשי, שכשאני חווה אותו, אני מיד עולה במשקל- שזו אחד האינדיקציות ל"הידלדלות האגו" (כהנמן, לעיל). לא חוויתי הרבה תקופות כאלו, אבל לאחרונה חוויתי תקופה ארוכה יחסית של עומס ריגשי, ומעניין שהדבר הראשון שבא לידי ביטוי זה עלייה במשקל. זכור לי שזה קרה לי בשתי תקופות אחרות בחיי - בצבא, ובטיול ארוך שעשיתי בסין ובדרום מזרח אסיה(לאחר התואר). לואיז היי*** אומרת שעלייה במשקל מאותתת לנו על צורך בהגנה. אנו מעלים במשקל בזמנים בהם אנו חשים חוסר ביטחון. כמו כל אמירה, לא ניתן להכליל. אבל אצלי, אני מוצאת שזה נכון. מזה אני מסיקה, שאני כנראה לא יודעת להתמודד עם עומס ריגשי כפי שאני יודעת להתמודד עם עומס קוגנטיבי. אולי אין לי את הכלים , וזה אולי כי המסרים מהבית הם להעמיד את המטלות בקדמת הבמה, לעומת ההתמודדות עם החלק הריגשי, שכמעט לא דובר עליה בבית. איזה כלים הורים מעניקים לילדיהם על מנת להתמודד עם עומסים רגשיים? איזה כלים הייתי רוצה להעניק לילדיי כדי להתמודד עם עומסים כאלו? מהו בעצם ארסנל הכלים הקיים להתמודד עם עומסים רגשיים? 

***לואיז ל' היי, "אתה יכול לרפא את חייך", פרק 14 (הגוף), בעמוד 187: 
..."משקל יתר מייצג את הצורך בהגנה. אנו מחפשים הגנה מפגיעות, מעלבונות, מביקורת, מהתעללות, ממיניות וממצבים מיניים; מפני פחד מן החיים באופן כללי וכן מפני היבטים מסויימים בחיים. כל אחד ובחירתו. 
אינני אדם כבד, אך למדתי במשך השנים כי כאשר אני מרגישה חוסר ביטחון ואינני נינוחה, אוסיף מספר קילוגרמים למשקלי. לאחר חלוף האיום, נעלם המשקל העודף מעצמו. 

לוחמה בשומן היא בזבוז של זמן וכוחות. דיאטות אינן פועלות. מיד לאחר הפסקתן, שב המשקל ועולה. אהבה עצמית והערכה עצמית, נתינת אמון בתהליך החיים ותחושת ביטחון הנובעת מידיעת כוחן של מחשבותיך שלך-אלו מרכיבי הדיאטה הטובה ביותר הידועה לי. התנזרו ממחשבות שליליות, ומשקל גופכם יטפל בעצמו.

הורים רבים מדיי דוחסים מזון אל פיו של תינוק, לא משנה מהי הבעיה. כאשר תינוקות אלה מתבגרים, הם עומדים בפני מקרר פתוח ואומרים "אינני יודע מה אני רוצה", בכל פעם שמתעוררת בעיה".